לא מעט תיאוריות קונספירציה נשמעו ונכתבו ברשתות החברתיות במהלך גל השריפות וההצתות שהתחולל במדינה בשבוע שעבר. התיאוריות עסקו באפשרות שמדובר היה בגל טרור יזום ומתוכנן מראש באופן אסטרטגי ובפריסה כלל־ארצית, וכי המודיעין נעלם מעיני האחראים על איסופו. זה נשמע מצוין כתסריט לסרט פעולה - אולם רחוק לחלוטין מהמציאות.
על פי נתוני מערך כיבוי האש, התרחשו בסך הכל 1,773 אירועי שריפה ברחבי הארץ באותו שבוע. רק 39 מהם הוגדרו כחריגים מבחינת היקפם ורק ב־25 מהם נבדק חשד כי מדובר בהצתות. יודגש כי בשבוע עבודה רגיל של מערך הכבאות מטפלים לוחמי האש במאות שריפות קטנות הפורצות בכל רחבי המדינה. חשוב גם לציין כי הצתות יזומות מתרחשות במדינת ישראל עוד מלפני קום המדינה ולאורך כל שנות קיומה, לרוב על ידי גורמים לאומניים. אסור כמובן להמעיט בחומרת האירועים האחרונים. אין ספק שמדובר כאן בגל טרור מסוג מסוים, שהוא המשכו של גל טרור הבודדים שהחל באוקטובר 2015, אולם היקפו ומשך הזמן שלו שונים לחלוטין.
העובדות הפשוטות הן כי השריפות הראשונות שפרצו נבעו מרשלנות או בגלל מזג האוויר שהיה יבש באופן חריג וכלל גלי חשמל סטטי רבים באוויר ורוחות מזרחיות חזקות מאוד. כל אלו בפני עצמם מהווים פוטנציאל רב מאוד להתלקחות שריפות, ואכן כאלו התרחשו ברחבי המזרח התיכון. עשרות שריפות התחוללו בירדן, 78 שריפות פרצו בתוך שטחי הרשות הפלסטינית ועוד.
המודיעין לא יכול היה לעלות מראש על תוכניות לביצוע הצתות בפריסה ארצית או לחשוף התארגנויות שתכננו זאת, פשוט מאחר שלא היו כאלו. בדיוק כשם שאין ולא היו התרעות מודיעיניות על הדוקר שקם בבוקר ומחליט בתסכולו לדקור חייל, או מחבל שמחליט בלילה לצאת עם רכבו ולדרוס שוטרי מג"ב, או נהג הטרקטור שמחליט לפתע לעלות עם כלי ההרס שלו על תחנת אוטובוס ומכוניות פרטיות במרכז העיר. מה שקרה במהלך האירועים האחרונים היה מקרה פשוט של ניצול הזדמנות וחיקוי הצלחה, בדיוק כפי שהתרחש לכל אורך גל הסכינאות האחרון. אירוע מוצלח אחד מעורר תיאבון בקרב בודדים או חוליות קטנות של לאומנים אלימים, המחליטים לנצל את ההזדמנות ולהיות גיבורים לרגע.
מתודלקים באדי הסתה
כדי להצית אש ביער במזג אוויר שכזה לא נדרשת שום הכנה מוקדמת. שלושה בקבוקים מלאים בבנזין, גפרור או מצית - ורוח. זהו. זה גם מה שקרה ככל הנראה בכל המקרים שבהם מדובר בהצתות. הנזק הנגרם כתוצאה מהצתות אלו הוא עצום, אולם תוצאות הפיגועים אינן מעידות על כך שמדובר בתכנון אסטרטגי ארוך טווח וחוצה מדינה. תוצאות החקירה יוכיחו זאת כמובן בסבירות גבוהה, אולם גם ללא חקירה לא צריך להיות מומחה למודיעין או לשריפות כדי להבין זאת.
השב"כ יודע לאסוף מודיעין, לזהות סימנים המעידים על התנהלות חשודה, לאתר חשודים ולסכל את פעילותם בטרם ביצעו את זממם. כך קורה בלמעלה מ־90% מהפיגועים המתוכננים במדינת ישראל לאורך השנים. זהו הישג ללא אח ורע בעולם כולו, המעיד על יכולותיו הגבוהות של הארגון למקסם את שיטות עבודתו להשגת תוצאות מרביות. אבל צריך להודות שגם השטאזי המזרח גרמני, או הסקוריטטה הרומני בזמנו, שנחשבו כארגוני מודיעין היודעים הכל, לא היו מצליחים לעלות מראש על המפגע הבודד שקם בבוקר ומחליט לדקור או להצית.
המציאות שבה אנו חיים אינה פשוטה. חבית חומר הנפץ שעליה אנו יושבים ממילא כל השנה, מתודלקת כל הזמן באדי הסתה המופצים הן על ידי חברי הכנסת הערבים ותומכיהם והן על ידי ראש הממשלה, שריו וחברי הכנסת. הללו מקפידים להבהיר לנו כל הזמן כי היהודים שונאים ערבים ולהפך, או כי הערבים קמים עלינו לכלותנו, או כי ישראל מתכוונת להשתלט על הר הבית ועוד ועוד. החקיקה ומערכת המשפט בישראל סלחניות מאוד כלפי עבירות ההסתה. בעוד בארה"ב ניתן לעצור, לחקור ולכלוא כל אדם שפרסם דבר הסתה, במדינת ישראל ניתן להעמידו לדין רק אם הוכח כי דבריו גרמו לנזק או לפעולה שלילית על ידי צד שלישי. זוהי חובת הוכחה משפטית קשה מאוד שכמעט אינה מאפשרת ענישת מסיתים.
גל ההצתות הנוכחי הסתיים, אולם גלי טרור נוספים יגיעו עוד בעתיד. כלי הנשק אינו משנה - סכין, גרזן, אקדח, מכונית או גפרור. תמיד יהיה מי שיקום ויוציא את זעמו עלינו מטעמי דת, אמונה פנאטית או אלימות בלתי נשלטת. הפתרון במקרים של טרור מסוג זה אינו מוחלט, אולם הוא אינו נמצא בדרך כלל במגרשו של המודיעין.
כוחות הביטחון הישראלים עדיין אינם בנויים לתת מענה אמיתי לרמת האיום במדינה. המשטרה קטנה מדי, חלשה מדי וענייה מדי. מערך כיבוי האש שעבר מהפכה אמיתית בשנים האחרונות, עדיין חסר כוח אדם רב וציוד הנדרש לכיבוי שריפות. גם מערך מטוסי הכיבוי שהוקם הוא קטן ולא מספק. במחיר של צוללת אחת ושני מטוסי F־35 היה ניתן לגייס עוד אלפי שוטרים וכבאים, ניידות ורכבי כיבוי והצלה ומטוס כיבוי גדול ורציני.
אין הרתעה ללא ענישה
לקח נוסף הנדרש ליישום הוא הגברת הנוכחות של גורמי הביטחון והאכיפה בשטחים פתוחים ובכלל - הן בנוכחות פיזית מתמשכת והן בעזרת אמצעים טכנולוגיים דוגמת בלוני צילום, מצלמות תרמיות ורגילות, מטוסי סיור הסורקים שטחים גדולים בשגרה (כפי שמתבצע כיום ממילא בציוד קיים על ידי חיל האוויר, אולם לא בתוך תחומי המדינה). לקח נוסף שטרם יושם מאז השריפה הגדולה בכרמל הוא יצירת שטחי חיץ ובידוד בין היערות לבין אזורי מגורים באופן שלא יאפשר לאש הפורצת בחורש להגיע לבתי מגורים.
והלקח האחרון הוא מערכת הענישה וההרתעה. אף כי החוק מאפשר כיום ענישה מחמירה נגד מציתים, הרי שבתי המשפט כהרגלם נוטים להקל עמם מאוד. ללא ענישה מחמירה מאוד לא תהיה הרתעה. שלילת תושבות או אזרחות, הריסת בתים ותקופות מאסר ארוכות מאוד יביאו בהחלט לשינוי באופן שבו האויב תופס את העבירה. האתגר של השב"כ הוא לאתר במהירות את מבצעי ההצתות ולהביאם לחקירה ומעצר כדי להעמידם לדין, ומאידך להמשיך לנסות לזהות סימנים המעידים על כוונות פיגוע מתוכננות מראש בכל מתווה שהוא.
הכותב הוא בכיר לשעבר בשב"כ