הפרסום של העיתונאי יוסי יהושוע על חלקה של איראן במספנות הגרמניות שבונות עבור ישראל את הצוללות היה מרתק. מרתקת עוד יותר הייתה ההתנהלות של משרד הביטחון בעקבות הפרסום: במשך ימים דקלמה דוברת המשרד גרסה שלפיה איש מאנשי המשרד (ממש כמו רחמים) "לא ידע" שאיראן מחזיקה במניות של המספנה. רק ביום רביעי התגלה לה ולשר הביטחון ליברמן שמישהו כן ידע.
אז מי זה שידע? ואת מי הוא עדכן? כל בכירי משרד הביטחון בעבר ששוחחתי איתם טענו, ואני מאמין להם, שלא היו מודעים לשותפות האיראנית. זה מידע שהיה חייב להיות מצוי בידי מקבלי ההחלטות, לא משום שיש בכך סיכון ביטחוני, אלא משום הנראות הפוליטית: מביך לגלות שישראל, שחרתה על דגלה את המאבק לבידוד איראן, תורמת באופן עקיף להעשרת קופתה של הרפובליקה האסלאמית.
איש מאנשי המקצוע לא חושד שבזכות החזקת פחות מ־5% ממניות התאגיד הגרמני תיסנקרופ נחשפה איראן לסודות הכמוסים של הצוללות הישראליות שנבנות שם. עסקאות כאלה מלוות בהסכם ביטחוני שנחתם בין הממשלות, שבו מתחייבת הממשלה המוכרת (גרמניה במקרה הזה) על אבטחת המידע של הפרויקט. המלמ"ב (הממונה על הביטחון במערכת הביטחון) מקיים בדיקה מקיפה של סידורי הביטחון בחברה שמקבלת את החוזה, כולל בדיקה אישית של הנוגעים בדבר, ורק אחרי שנחה דעתו שהמידע הישראלי מאובטח - העסקה יוצאת לדרך. במקרה הזה, היה צריך המלמ"ב להרים דגל ולהתריע על השותפות האיראנית, כדי שמקבלי ההחלטות בישראל יהיו לפחות מודעים לה.
אבל גם אחרי אישור המלמ"ב, ישראל לא באמת סומכת על ספקים זרים כשזה נוגע לנושאים רגישים באמת, לא על גרמניה ועוד פחות ממנה - על ארה"ב.
את המערכות הרגישות באמת, האינטימיות, אנחנו מקפידים להתקין בארץ, הרחק מעיניים זרות. ייתכן שהיה במלמ"ב מי שחשב שהנוכחות האיראנית במספנה דווקא תשרת את ההרתעה הישראלית: אם איראן תכיר את הפוטנציאל שהותקן בצוללות הדולפין, החל מצוללת מספר 5 ובבאות אחריה - היא תהיה זהירה יותר מול ישראל.
אבל אסור שהפרסום המעניין על איראן יטשטש את הפרטים החשובים והמטרידים באמת שנחשפו על הפרשה: מה היה חלקם של סגן ראש המועצה לביטחון לאומי אבריאל בר יוסף ופרקליטה של משפחת נתניהו, עו"ד דוד שמרון, בהחלטה על רכישת שלוש צוללות נוספות וארבע ספינות שטח? מדוע התעקשו נציגי מדינת ישראל להחליף את הנאמן מטעם המספנה ולמנות כסוכן את מיקי גנור במקומו של שייקה ברקת? ומה פתאום פוגש פרקליטו של רה"מ את יו"ר ההסתדרות ודן עמו במהלך שנועד להחריב את מספנות חיל הים וליטול את הפרנסה מעובדיהן?
מהמעט שכבר פורסם עולים חשדות כבדים. היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט מיהר להודיע שאין חשד לפלילים, ורק בחלוף כמה ימים נאלץ להודיע על בדיקה משטרתית. על כך היטיב לצייץ רה"מ לשעבר אהוד ברק: בדיקות עושים אצל רופא. המשטרה צריכה לחקור.
מטבחי הגיהינום
מוזר שהפרשה הזאת לא ממש מטרידה את אלפי המומחים המשפטיים שנחשפו בשבוע האחרון ברשת החברתית. כל אותם מאיר שמגרים ואהרן ברקים שיודעים בדיוק מה העונש שראוי להשית על תא"ל במיל' (בקרוב אל"מ בדימוס) אופק בוכריס. אין מחלוקת שמדובר במי שהודה בעבירות מין חמורות וניצל את סמכותו באופן בוטה במיוחד. לבו של כל אב נחמץ למקרא מילותיו קורעות הלב של אביה של המתלוננת. אבל ככל שמעשיו של בוכריס מכוערים, גם פרץ היצירתיות שעורר הלינצ'טרנט התורן לא ניחן בשום חן.
המשפט בישראל מכיר במוסד הטיעונים לעונש. שם, אחרי ההרשעה, שוקלים השופטים נסיבות כמו עברו של הנאשם, עתידו והמידה שבה נפגעו כבר חייו וחיי משפחתו. בוכריס כבר שילם ועוד ישלם מחיר כבד על מעשיו, ובצדק. גם משפחתו, שלא חטאה, כבר ספגה עונש כבד. כל נוטפי החרון הקדוש יכולים להניח את הקלשונים.
בניגוד לטענותיה של עורכת הדין של המתלוננת - דווקא בפרשה הזאת, בניגוד למקרים אחרים, הוכיח רובה של החברה הישראלית בגרות ביחס למתלוננות. לנוכח החשדות החמורים השבט לא צופף שורות כדי להגן על אחד מבכירי בניו. מתחילת הפרשה לא שמעתי איש מוותיקי גולני שיוצא נגד המתלוננות - להפך - כולם דיברו בשבחן. אז נכון שהיה עמוד פייסבוק נידח שניסה להשמיץ אותן, אבל הקצונה הבכירה כולה פסעה לאחור ונתנה למערכת המשפטית לפסוק בין הגרסאות. הרמטכ"ל גדי איזנקוט לא חיכה לכתב האישום כדי להדיח את בוכריס ומיד לאחר הודאתו בעסקת הטיעון מיהר להודיע שבוכריס לא ישרת גם במילואים.
איזנקוט מעולם לא הסתיר את חיבתו והערכתו לבוכריס, אבל משהועלו החשדות הכבדים נגדו לא היסס ולא המתין כדי לעשות את הדבר הנכון. קשה לחשוד בו שהוא מזלזל בחשיבות היחס ההוגן והראוי לנשים בצה"ל. ועדיין, בצה"ל שתחתיו יש היום יותר ויותר יחידות ובסיסים שהם "מחוץ לתחום" לנשים. איזנקוט הציב לעצמו מטרה להגביל את השפעת הרבנים על הצבא, אבל בפועל קורה ההפך.
הלוואי שאת אותה נחישות שהפגין מול בוכריס היה מפגין הרמטכ"ל גם למול מי שמינה לתפקיד הרב הצבאי הראשי. הוא הצליח בקושי רב לחלץ הבהרה רפה מפיו של הרב אייל קרים על הדברים שכתב בעבר, ורק בזכות בג"ץ הסכים הרב להודות בטעותו ולהתנצל. גם אחרי ההתנצלות, צה"ל של היום הוא צבא שבו משקלם של הרבנים מתחיל לאיים על סמכותם של המפקדים.
בשבוע שעבר פנה אלי צנחן דרוזי, בחור מוכשר ומלא מוטיבציה מאין כמוהו, וסיפר לי סיפור שהתקשיתי בתחילה להאמין לו: הוא הוצב לתורנות מטבח בבסיס האימונים של הצנחנים, ובעודו מתקין את האוכל על האש נזעק לעברו רס"ר המטבח וגירש אותו מהמקום בצעקות, שכן כלא־יהודי אסור לו בצה"ל להכין אוכל על האש. הסיפור נשמע לי מוזר, אבל כשבדקתי הופתעתי לגלות שיש פקודה בצה"ל שקובעת: "רק טבח שהינו יהודי ידליק אש, יניח סירים על האש, יכניס מזון לתנור, יפעיל מטגנת או סיר קיטור". ואנחנו מוטרדים מכך שאיראן שותפה במספנות שבונות את הצוללות.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ 10