נוחי דנקנר הפך לעבריין כי הלך רחוק מדי ולא הקשיב למומחים

 

הרבה פרשנויות נאמרו ונכתבו השבוע בעקבות גזר הדין. חלקן לא מדויקות, וחלקן עובדתית אינן נכונות. בעניין התרומות דנקנר אכן תרם מכספי אי.די.בי (על חשבון ציבור בעלי המניות). הלוואי שכל חברה ציבורית הייתה תורמת באותה נדיבות לקהילה. הלוואי עוד יותר שהמדינה הייתה מכניסה את היד לתקציב, מממנת בעצמה את תקציבי החינוך, הבריאות, הרווחה והתרבות, ומייתרת את הצורך בתרומות. חוץ מזה, דנקנר תרם בסתר מיליוני שקלים גם מכספו האישי. עדי האופי לטובתו היו לא רק ממגזר הרשויות המקומיות שנהנו מהתרומות. את האלוף במיל' דורון אלמוג קשה להאשים באינטרס אישי. הוא הכיר דנקנר שונה מתדמית האיש הרע שהצטיירה בתקשורת בארבע השנים האחרונות.

על פי הכרעת הדין של השופט כבוב, דנקנר הוא עבריין ניירות ערך ועל כך נשלח לכלא. אלא שדנקנר אינו עבריין טיפוסי ובוודאי לא עבריין סדרתי. למרות הביקורת הקשה על ניהול אי.די.בי, כולל עסקות בעלי עניין שנויות במחלוקת, התשלומים למנהלים, שיטת המינויים ומבנה הפרימידה - הוא לא הועמד לדין על אף אחד מאלה. הוא פעל על פי החוק והוראות הרגולציה עד שהנורמות השתנו. בעיני, הוא כן נכשל בסעיף של עודף מוטיבציה כשביצע את "הנפקת החברים". במקום שבו בעלי שליטה אחרים בורחים מבשורה, מחברות בדירקטוריונים (כמו יצחק תשובה או שרי אריסון) ומסתתרים מאחורי מסך עשן של עורכי דין, דנקנר ניצב בחזית. הוא קיבל את ההחלטות ומשך בחוטים מאחורי הקלעים. הוא היה זה שהרים טלפון אישי לאילן בצרי, מנהל האשראי בבנק הבינלאומי, בבקשה שיסדר את מסגרת האשראי לאיתי שטרום. על כך העיר השופט כבוב: "לא נתקלתי באדם מסודר כמוך. איך לא התייעצת עם עורכי דין?". אחד מבכירי רשות ניירות ערך הסביר לי ששיחת הטלפון הייתה גורם משמעותי בהרשעת דנקנר.

לסעיף האישום של הרצת המניות צריך היה להוסיף שני סעיפים נוספים. הראשון הוא נאיביות בבחירת מנהלים וחוסר היכולת לשלוח אותם הביתה כשצריך. הסעיף השני הוא העקשנות שלא להקשיב או להתייעץ בעניין מהותי כל כך עם שפע מומחי ניירות ערך שהועסקו כמנהלים בקונצרן. מדובר בבוגרי הרשות כמו עו"ד שוני אלבק, היועץ המשפטי לשעבר, ד"ר אייל סולגניק, ליאור חנס, וכמובן אריה מינטקביץ, לשעבר יו"ר הרשות.

כולם יכלו להציב בפניו את הקווים האדומים ולהרחיק אותו משדה המוקשים. אבל בכל זאת, דנקנר נזהר ועדיין לא נמצא האקדח המעשן המהווה ראיה חותכת. עדויות נסיבתיות הביאו בסופו של דבר להרשעתו ועל כך בכוונתו לערער.

2. התובנות של פישמן
 

השבוע הוגשה לבית המשפט הצעה להסדר חובותיו של אליעזר פישמן (שאינם מובטחים בשעבוד) בהיקף של 1.75 מיליארד שקל. השבוע דרשתי בשלומו ושאלתי על עסקיו השוטפים, אבל קשה היה להתעלם מדרמת דנקנר.

שמעת על גזר הדין של נוחי דנקנר. אתה מכיר אותו מצוין. מה דעתך על הפסיקה?

"קו ההגנה שהוא לקח היה לא נכון. הטענה הכי חשובה צריכה הייתה להיות שלא הייתה לו כוונה פלילית. קו ההגנה הזה לא הודגש מספיק. ותאמין לי שאני בטוח שלא הייתה לו כוונה פלילית. מאוד חבל לי עליו. הוא איש הגון ורחוק מאוד מפלילים. העונש נוראי בהתחשב בכך שלא הייתה לו כוונה פלילית. אבל מרגע שנוחי לא אימץ את קו ההגנה הרצוי, השופט כבוב גזר שנתיים מאסר, שזה הרף הנמוך של הענישה. השופט הבין בכל זאת את הנסיבות ולא רצה להחמיר. כבוב גם ידע שנוחי יערער".

אתה מבין מדוע דנקנר החליט לעכב את עונש המאסר עד לערעור?

"אני מעריך שההתמקדות בערעור תהיה בעונש עצמו ולא בעצם ההרשעה. למרות שקשה לי להיכנס לשיקוליו, לדעתי כדאי היה לו להיכנס מיידית לכלא, לספק את יצר הנקמה הציבורי ולהמתין חצי שנה לדיון בערעור. בית המשפט היה לדעתי ממיר אז את תקופת המאסר שנותרה בעבודות שירות".

השבוע פורסם שהסדר החוב שלך יכלול תספורת של 95% מהחוב. לא הגזמת?

"זה לא מדויק בלשון המעטה. על החוב של 1.75 מיליארד שקל אין שעבוד ספציפי של נכסים אלא שעבוד אישי בלבד. הודעתי על נכונותי להביא 90 מיליון שקל נוספים ולהזרים כספים נוספים לקופת ההסדר. אני כבר לא יודע אם לא אאבד את כל הנכסים שבבעלותי, אבל אני לא מתרגש מכך. זה כאין וכאפס לעומת הבריאות שלי. אני היום פחות לחוץ, הורידו ממני את הלחץ ואני מרגיש הרבה יותר טוב. אז שייקחו  ממני את הכל? אני אפילו לא מתווכח או מתרגש.
השלמתי עם זה. יש לי עניינים יותר חשובים".

 

"אני אפילו כבר לא חושב על העיתון ולא עוקב אחר תהליך המכירה. זה נכון שבזמנו נוחי דנקנר התעניין בקניית העיתון וכבר סגרנו עקרונית על מחיר של 150 מיליון דולר ואת הפרטים האחרים. בשלב מסוים הוא התעייף וכבר לא היה לו אוויר. בנק לאומי, הנושה של העיתון, יכול גם היום לקבל עבורו 50 מיליון דולר בתנאי שהעיתון יכלול גם את הנכסים שמסביב. בדבר אחד אני בטוח לגבי 'גלובס': העיתונאים כבר לא יעשו הפגנות ליליות ליד הבית שלי. בהקשר הזה אני חייב להגיד לך שהעיתונאים בכלל לא יודעים איפה הם חיים".

החלטת למכור גם את הבית בסביון שרשום על שם אשתך טובה? למה למכור אם אתה לא חייב?

"אני מוכר כי הנושים רצו דם, ואני נותן להם דם. בבקשה לבית המשפט כתבו שאני גר בבית מפואר ומנהל אורח חיים כאילו כלום, אז נתתי להם את הבית. אבל זה יקרה בתנאי שבמס ההכנסה יסכימו להיכנס להסדר הנושים. אם הם לא ייכנסו, הבית יישאר של טובה, וכל מה שאני מציע יירד מהפרק. הנושים האחרים, שהם הרוב, נוטים להסכים להסדר. השופט יצטרך להחליט איזו עמדה לקבל. אם לא תהיה הסכמה יצטרכו למנות נאמן".

האם יש טעויות שעשית ואתה מצטער עליהן, כמו עסקת הלירה הטורקית שגרמה להפסד של מאות מיליוני שקלים?

"אני לא מצטער. נשבע לך שלא. אני לא סופר אחורה מה עשיתי טוב ומה לא. עשיתי הרבה עסקים טובים מאוד וגם רעים. אני מסכם 50 שנים של פעילות עסקית, ואני בטח איש העסקים המבוגר ביותר בסביבה. אני לא שכיר אלא איש עסקים פרטי. אף אחד לא מנוסה כמוני. נכון שעשיתי טעויות, אבל אני לא מתחרט על אף אחת: לא על רכישת 'ידיעות אחרונות' ולא על עסקים אחרים שאתה לא יודע עליהם. הפרסומים כאילו עסקת 'ידיעות' הייתה לא טובה אינם נכונים. אנשים לא יודעים את כל הפרטים".

3. עושים צחוק מחוק

הכנסת נקלעה למרוץ נגד הזמן לאישור תקציב דו-שנתי וחוק הסדרים בהיקף שלא ידענו עד היום. יו"ר ועדת הכספים משה גפני קיווה לסיים את הדיונים על החוק עד אתמול. הוא מעוניין לחגוג את חנוכה ללא הפרעה. אך נכון לאתמול הדיונים בוועדות הכנסת מתקדמים בעצלתיים. למעט ועדת הרפורמות של אלי כהן החרוץ והכלכלה של איתן כבל הדעתן שום דבר (למעט מיסוי חברות הארנק) לא אושר בוועדת הכספים. השחקנים המרכזיים בדיוני התקציב הם ח"כ דוד ביטן, ח"כ מיקי זוהר וח"כ משה גפני, שמוציאים את המיץ לאנשי אגף התקציבים.

עוד לפני שאושר, התקציב סובל ממריטת נוצות. קחו את תקציב הביטחון. למרות התקציב המפוצץ, השר אביגדור ליברמן מבקש לפתוח מספר סעיפים שאושרו בגלל דוח המבקר וגל השריפות. במקביל קיבל תוספת של 1.8 מיליארד שקל. 

 

שיא הצחוק הוא עם חוק ההסדרים. מדובר בסדרת 50 הצעות המכונות "רפורמות", שגם הרפורמטור הדגול ביותר לא יהיה מסוגל להשלימן בלו"ז שנותר. יוצא שכחלון הבטיח רפורמות שאותן הוא מתקשה לקיים. חלק מהרפורמות יוצאו מחוק ההסדרים ויעברו להליך חקיקה רגיל, וזה יקרה בעיקר בפרק המסים. חלקן יאושרו לאחר מריטת נוצות מקיפה.

קחו את ההצהרות המפוצצות על מכון התקנים, שבמסגרתן הובטח חיסכון של 500 מיליון שקל לשנה. בסוף אושרה "רפורמה לייט", הכוללת קיצוץ של מחצית חברי הדירקטוריון, פתיחת מעבדות מתחרות ופרישה מרצון של 350 עובדים. איך כל זה יחסוך לנו 500 מיליון שקל? לא ברור איך הגיעו אנשי האגף למספר הזה, ואיך זה מתכתב עם הכיס שלנו.

או הרפורמה בתקשורת, שלוותה בכותרות על קשרי ההון־שלטון של שאול אלוביץ', בעל הבית של בזק, עם נתניהו. בזק תמשיך לספק שירותי תקשורת קווית לסלקום ולפרטנר, ומה שהיה הוא שיהיה. ולגבי הוט? עדיין אין הסכמה על המחיר, ולכן שום דבר לא סגור. במילים אחרות, הבטיחו רפורמה צרכנית ונשארנו עם רפורמה צרחנית.

אבל לא צריך להתרגש יותר מדי. ככה היה וכך יהיה גם בעתיד. אבל מדוע להשלות פעם אחר פעם את הציבור? הרי האמת סופה לצאת לאור.

4. ילדים זה שמחה

בשבוע שעבר ראו אור שני אירועים משמחים. הראשון והחשוב הוא תוכנית החיסכון לכל ילד שנולדה ביוזמת האוצר. השני הוא הולדת נכדי הראשון. שני העניינים מתכתבים יפה. אחת המשימות הראשונות של הורי הנכד שרק נולד היא להחליט מה לעשות עם מתנת החיסכון.

המיזם "חיסכון לכל ילד" מוציא לאור לאחר שנים של קיפאון את תרבות החיסכון ארוך הטווח. תוכניות החיסכון בסגנון דן חסכן, שהיוו עד לפני כמה שנים הבשר והחלב של הבנקים, נעלמו, וכעת הן זוכות לעדנה. עוד לפני שמחלקים את הקרדיט המגיע לשר האוצר כחלון, צריך להיות הוגן ולהקצות לפחות את חלקו ליו"ר האופוזיציה בוז'י הרצוג. אותו הרצוג שנזכר שלמחנה הציוני יש גם אחריות כלכלית ויצא השבוע בקמפיין "המס הסמוי" שאנחנו משלמים. הרצוג, ששימש כשר הרווחה במשך ארבע שנים, יזם את החיסכון לילדים כדי להבטיח סכום כספי נאה לקראת הגיוס לצה"ל.

כחלון הצליח במקום שבו בוז'י נכשל מסיבות פוליטיות. גם סילבן שלום, שהטיל בזמנו את המס על הבורסה, הצליח במקום שבו בייגה שוחט, שיזם במקור את המס, נכשל. 

 

סיפור החיסכון לא היה חלק מהאג'נדה של כחלון. הוא נקלע לסיטואציה שנכפתה עליו בהסכמים הקואליציוניים עם החרדים, שדרשו להחזיר עטרה ליושנה ואת הקצבאות (שקוצצו בתקופת לפיד) למקומן. בסדר, אבל מאיפה מביאים מיליארדי שקלים נוספים? מישהו באגף התקציבים נזכר ברעיון של הרצוג והמליץ לנתב חלק מכספי הקצבאות לחיסכון ארוך טווח. החרדים הסתייגו תחילה, כי חששו שמדובר בקומבינה. בסוף התרצו, לא לפני שהובטח להם שזה אמיתי ושהכסף ינוהל גם דרך הבנקים.

באגף התקציבים רצו להדיר את הבנקים בנימוק שההשקעה בגמל מניבה לאורך זמן תשואה גבוהה יותר (רק שמשום מה הם התעלמו מרמת הסיכון). מזל שהחשבת הכללית באוצר, מיכל עבאדי-בויאנג'ו, המבינה בפיננסים, המליצה בחום גם על הבנקים. החרדים גם דרשו שהכסף יועבר רטרואקטיבית ממאי 2016 ואכן ועדת הכספים אישרה השבוע ניתוב 3 מיליארד שקל לטובת הילדים.

ובכל זאת כדאי שלא להתבלבל. 50 השקלים שיוזרמו לחיסכון על "חשבון האוצר" באים על חשבוננו. הורים לילד אחד שאמורים היו לקבל במקור 200 שקל עבור ילדם הראשון יקבלו בפועל 150 שקל בלבד. אם ירצו לחסוך על חשבונם 50 שקל נוספים, הקצבה החודשית תרד ל-100 שקל.

אז מה עושים עם הכסף? ניתן להשקיע אותו בפיקדונות בבנקים או בקופות גמל בניהול בתי ההשקעות הפרטיים. כדי שלא ינותבו לברירת המחדל (בית השקעות פרטי), התבקשו 1.3 מיליון הורים לילדים להודיע לביטוח הלאומי בתוך חצי שנה היכן ברצונם להפקיד את הכסף. כדי שהכסף לא יתגלגל בלי שנדע לאיזה בית השקעות נידח, חייבים לקבל החלטה אקטיבית. אני מעריך שהחרדים או בני המיעוטים יעדיפו בנקים, שהם המקום הדומה ביותר לפק"מ בלטה.

בחיסכון לילדים קטנים (נניח עד גיל 8) כמו שחר נכדי, מומלץ לקחת סיכון גבוה יותר. כלומר להפקיד את הכסף בקופת גמל בסיכון גבוה עם קצת יותר מניות כמו שמציעים בבתי השקעות כמו פסגות.

בתי ההשקעות שישתתפו בחגיגה החיסכון ייאלצו להסתפק בדמי ניהול אפסיים. לחלקם זה לא ישתלם, אבל לאחרים, שיקבלו בזכות ההורים מאגר מידע יקר מפז, זאת עסקה לא רעה.

לילדים גדולים יותר, מגיל 10 ומעלה, מומלץ להפחית סיכון בגלל התנודתיות בבורסה ולהעדיף בנק. זה נכון במיוחד למשפחות מעוטות יכולת. למרות העמלה האפסית, לבנקים כמו המזרחי טפחות העסק משתלם. חוץ ממאגר הלקוחות הפוטנציאלי, הם יקבלו זרם הכנסות כספיות שישמשו אותם כמקור מעולה למתן משכנתאות לדוגמה.

בנק הפועלים יצא השבוע בשלושה מוצרי השקעה: ריבית שקלית קבועה (4% לשנה), ריבית על בסיס הפריים (משתנה) ופיקדון צמוד מדד בריבית נמוכה. ריבית קבועה של 4% לשנה נראית כיום כעסקה חלומית, אבל לך תדע מה יהיה בעוד 18 שנה. האפיק השני (ההצמדה לריבית הפריים) נראה היום כלא משתלם (ריבית בסיסית של 1.6%) אבל בתוך 18 שנה סביר להניח שהפריים יעלה. קשה לדעת בכמה. האפיק הסולידי ביותר הוא תוכנית הצמודה למדד בתוספת ריבית אפסית. ההשקעה מבטיחה לשונאי הסיכון לקבל בעוד 18 שנה (או אפילו 21 שנה) את הערך הריאלי של הכסף בתוספת בונוס של עד 1,000 שקל על חשבון המדינה. אלה הבוחרים בכך יכולים לישון בשקט ולתת לכסף לנוח, כלשון הפרסומת.