1. השבוע התברר, נוכח תשובת המדינה לבג"ץ, כי ככל הנראה תאגיד השידור הציבורי קום יקום. איך יקום? לא ידוע. עד כמה הוא יהיה דומה לתוכנית המקורית? עדיין לא ברור. מה שכן ברור הוא שהשורה התחתונה הזו היא פרי מאבק גדול, עוצמתי וחסר פשרות של העיתונות הישראלית, שהחליטה שחשוב שיהיה תאגיד. כל מי שיצא נגדו חטף אש. כל מי שגמגם, הוצג כסותם פיות. אין ספור מאמרים, טורים ואייטמים רדיופוניים הציבו נוסחה ברורה: יש תאגיד - יש דמוקרטיה. אין תאגיד - אין דמוקרטיה.
השבוע קרה עוד משהו. השבוע חלף המועד האחרון שבו ניתן היה להגיש למועצת הכבלים והלוויין התנגדויות למתן רישיון לשידור חדשות לערוץ 20, ולפי הפרסום ב"וואלה" כמה גופי תקשורת ניצלו את ההזדמנות כדי להתנגד (גילוי נאות, אני מתפרנס הן מהתאגיד והן מערוץ 20). אלא שכאן, בניגוד למאבק שהתנהל לטובת התאגיד, בכל מה שקשור לאישור לשדר חדשות בערוץ 20, נשאר הערוץ לבד. במקרה הטוב נרשמה בעולם העיתונות שתיקה, במקרה הפחות טוב נשמעו התנגדויות.
אם להיות ברור יותר, נדמה לי שלא שמעתי ולא קראתי את דעתו של איש תקשורת משמעותי אחד שהיה מוכן לתמוך בפומבי בזכותו של ערוץ 20 לשדר חדשות. וזה צריך לעורר תמיהה. כי שידור חדשות בערוץ 20 היה צריך להיות מצויר על דגלו של כל מי שמדבר כאן על פלורליזם וריבוי דעות וכל הג'ז הזה, שמכוון תמיד רק לצד אחד של הסקאלה. כי בישראל פועלים היום שני ערוצים שאין ביניהם שום הבדל. מהדורת חדשות ערוץ 2 ומהדורת חדשות ערוץ 10 אינן שונות זו מזו בדבר, אי אפשר להצביע על רכיב אחד משמעותי בהגשה של יונית לוי ששונה מזה של תמר איש שלום, ובפער שבין תפיסות העולם של שתי המהדורות הללו אין מקום להכניס סיכה. מי שמבקש ללמוד שיבוט מהו, שיזפזפ בין שני הערוצים הללו. ואם ריבוי ערוצים חשוב לפלורליזם ולפוריותו של השיח הציבורי שלנו, הרי שהעובדה שיש כאן שתי מהדורות ולא אחת היא חסרת חשיבות באופן מוחלט.
את כל זה, כמובן, אי אפשר להגיד על ערוץ 20. אפשר לא לאהוב אותו, אפשר להתרגז עליו, אבל אי אפשר להתווכח עם העובדה שהוא מציג תפיסת עולם אחרת. ובמובן הזה, אם ערוץ 20 ישדר מהדורת חדשות, שתסיט את המבט גם למקומות שהערוצים הנוכחיים לא מביטים אליהם, זו תהיה בשורה. לא בשורה לצד הימני של המפה. בשורה למי שמחפש חופש ביטוי ופלורליזם. מי מחפש את זה? אז זהו, שמסתבר שמעט מדי אנשי תקשורת.
איש מהם לא יודה בכך. תמיד יש להם תירוצים. תמיד הם יתלו את ההתנגדות שלהם במשהו אחר. השבוע שמעתי כמה עיתונאים בכירים מנסים לשכנע את עצמם שהם בעד ריבוי קולות, אלא שמה שמפריע להם זה שערוץ 20 קיבל אישור לשדר רק מורשת; שלא הגיוני שמי שהתחייב בהסכם עם המדינה לשדר את "מוטל בן פייסי החזן", יקבל עכשיו היתר לשדר חדשות. אין לי מושג אם מדובר בשקר מכוון או בסתם בורות, אבל כבר ברישיון שקיבל ערוץ 20 בינואר 2014 מופיע סעיף הנושא את הכותרת "שידור חדשות". הסעיף הזה, שכאמור נמצא ברישיון של הערוץ מיום היוולדו, מסביר כי המועצה לכבלים ולוויין תוכל לאשר לערוץ את השידורים הללו.
אבל כאלה הם לוחמי חופש הביטוי. אלה שמבקשים שיישמעו בתקשורת שלנו הרבה קולות, אבל רק בתנאי שכל הקולות האלה ישירו יחד במקהלה שלהם. תמיד יש להם הסברים. כשסגרו את ערוץ 7 הם שתקו, לא כי הם שמחו שערוץ שמדבר בימנית נסגר. מה פתאום? הם פשוט לא יכלו להשלים עם המעבר שלו על החוק. כשחוק "ישראל היום" עלה להצבעה, הם תמכו בו, לא כי הם רוצים לסתום את הפה לכל מי שמשמיע זמירות אחרות. השתגעתם? הם תמכו בחוק רק כדי לחזק את העיתונות. העיתונות שלהם, כמובן.
# # #
בואו נניח שכל ההתנגדות לערוץ 20, מיום שזה עמד על רגליו, הייתה נקייה ונולדה באמת ובתמים רק מתוך דבקות בכללי הרגולציה ומתוך אמונה שערוץ 20 מפר אותם. נניח. הרי מי שמוביל עכשיו את מהלך האישור לשידור חדשות של הערוץ זה הרגולטור בכבודו ובעצמו. הרי אין טענה שמנכ"ל הערוץ נכנס מהחלון בשתיים בלילה וגנב את החותמת עם הרישיון. אז מה התירוץ עכשיו?
חוץ מזה, מעניין להיזכר עד כמה שום דבר מכל העניינים האלה לא הזיז לאף אחד, כשערוץ 10 עבר על כל תנאי אפשרי של הרגולטור. הרי אם הייתה כאן מדינה שיש בה מינהל תקין, המסך של ערוץ 10 היה צבוע בשחור כבר מזמן. אלא מה? בכל פעם שהערוץ הזה נדרש לעמוד בתנאים שאליהם התחייב, קמה העיתונות כולה ויצאה להפגין למענו (גם עבדכם הנאמן, מסיבות של סולידריות עם מי שעלולים לאבד את מקור פרנסתם). בכל פעם מחדש הגיעה הטענה על סתימת פיות. על מלחמה בחופש הביטוי. הרי ההקלות שערוץ 10 קיבל מהמדינה יכלו לעבור רק במדינת הישראבלוף שלנו. הרי בין ההתחייבויות של הערוץ למדינה לבין מה שנדרש ממנו בסופו של דבר, לא היה קשר. פעם אחת התערב למענו היועץ המשפטי לממשלה, פעם אחרת מחלו לו על תשלום חובותיו במועד, פעם שלישית העניקו לו הקלות ששוות סכומי עתק. עיתונאים ששחטו טייקונים שעשו תספורות, נלחמו כדי שיאשרו לערוץ 10 תספורת פוני קצוצה. אם המספנה הגרמנית של הצוללות הייתה מקבלת הנחות סוף עונה דוגמת ההנחות שקיבל ערוץ 10, בערוץ 10 היו פותחים אולפן שידור מיוחד ודורשים שהיועץ המשפטי לממשלה יפתח בחקירה פלילית, ולא יסתפק בבדיקה.
יודעים מה? בואו נדבר עוד קצת על רגולציה, לטובת אלה המתייחסים אליה כאל מי שירדה מסיני עם לוחות הברית. אני לא יודע כמה מכם יודעים, אבל בערוצים המסחריים הנוכחיים, אלה שכפופים לרשות השנייה, אסור להביע דעות. "מורשה לשידורים לא ייתן בשידוריו, בין במישרין ובין בעקיפין, בין בכתב ובין בדרך הבעה אחרת, כל ביטוי לדעותיו האישיות", כך אומר חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו. סעיף אחר, העוסק בחברות החדשות, דורש לשמור על דיווחים "מדויקים, מהימנים ומאוזנים, ולא ישוקפו בהם עמדותיהם ודעותיהם הפרטיות של מנהלי החברה, עובדיה ובעלי מניותיה".
רוצים לחשב יחד כמה עבריינים יושבים בערוץ 2 ובערוץ 10? שמעתם פעם מישהו שדורש לא לאפשר להם לשדר, כי יש בעיה עם השמירה שלהם על החוק?
# # #
תראו מה קורה פה מאז שבנימין נתניהו התחיל לדבר על הצורך לפתוח את השמיים ולאפשר כניסה של ערוצים חדשים. הרי מאנשים שחופש הביטוי על ראש שמחתם, היית מצפה שימחאו כפיים למהלך. לא רק מהם. בכלל, מכל מי שנלחמים במונופולים ולועגים למי שהמדינה מאפשרת לו לשלוט לבד בשוק. אבל לא. לא כאן. נחום ברנע, שמנסח תמיד את הדברים טוב מכולם, הסביר בשבוע שעבר בטורו ש"נתניהו, במעמדו כשר תקשורת, מבקש לשתק את חברות החדשות של ערוץ 2 וערוץ 10... באמצעות הענקת רישיונות לכל". איום ונורא. חבורה קטנה של כמה עשרות עיתונאים התיישבה כאן במוצבים הקדמיים, ובעודה לועסת לעייפה את הטקסטים החבוטים על חופש הביטוי ועל פלורליזם, היא מנהלת קרב איתנים כדי שלא יהיה מקום להכניס לשוק אף אחד שחושב אחרת ממנה.
59 עיתונאים חתמו בשבוע שעבר על עצומה שקוראת לנתניהו להפסיק לתקוף את רביב דרוקר. עברתי על הרשימה. כמעט כולה מורכבת מעיתונאים שמעולם לא יצאו ממרחב הנוחות שלהם. עיתונאים שפעלו תמיד רק במקומות שבהם מקבלים מחיאות כפיים מהחברים הנכונים ומהברנז'ה הנכונה. אז הנה, אם אתם כבר בשוונג של חתימות, קחו אתגר. בואו נראה אתכם עושים פעם משהו, גם למען חופש הביטוי של מי שחושב אחרת מכם. בואו נראה אתכם משמיעים קול חזק שקורא לאשר לערוץ 20 לשדר חדשות. בואו נראה אתכם מבקרים את מי שיוצא נגד המהלך הזה. כי כל עיתונאי שמתנגד לאפשרות שערוץ 20 ישדר חדשות, מעיד על עצמו שכל ברבורי חופש הביטוי שלו הם לא יותר מפתפותי ביצים.
2. ההבדל בין דרוקר לאחים עופר
כמה מילים על תביעות השתקה. תביעות השתקה הן תביעות שמגיש מי שיש לו האמצעים לעשות את זה, בניסיון לסתום את הפה למי שמותח עליו ביקורת. העיתונות שלנו מנהלת כבר תקופה ארוכה קרב עיקש נגד ז'אנר התביעות הבריוני הזה. אלא שעכשיו מתברר שאל חבורת הבריונים הזו הצטרף לאחרונה ערוץ 10, שמצא שיטה נהדרת להילחם במי שמותח עליו ביקורת.
האחרון שחטף תביעה כזו הוא איש "גלובס" הוותיק, אלי ציפורי. ציפורי מותח כבר שנים ביקורת על ערוץ 10, ועל ההקלות וההטבות שהעניקה לו המדינה. לפני חודש וחצי הוא פירט בטור שלו את רשימת ההלוואות שהעניקה המדינה למפלגות השונות והזהיר ש"להלוואות כאלה יש נטייה להתגלגל ולהתגלגל עד אחרית הימים, בלי שאי פעם יפרעו אותן במלואן". בשורות האחרונות הזכיר ציפורי עוד שתי הלוואות שהעניקה המדינה לעוד שתי "מפלגות", כפי שכינה אותן. האחת היא ערוץ 10, השנייה היא זכיינית ערוץ 2, רשת. "החובות שלהן לזמן ארוך רשומים בספרי ממשלת ישראל בערך של 30 מיליון שקל ו־15 מיליון שקל בהתאמה", כתב, ותהה אם "גם לשתי 'המפלגות' הללו יגלגלו את ההלוואות הנדיבות האלה עד אחרית הימים".
בערוץ 10 - שלקח את ההלוואה הזו ממשרד האוצר, לצורך מימון דמי הרישיון לרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו - לא אהבו את האזכור של ההלוואה שלהם, לצד זו של המפלגות וגם לא את התהייה שהעלה ציפורי. בנוסף, טענו שהחוב שלהם עומד היום על 23 מיליון ולא על 30. אין לי עניין להביע עמדה בקרב הזה ואין לי גם הידע המתאים. ככל שאני יודע לקרוא תביעות דיבה, ויש לי מעט ניסיון בתחום הזה, מדובר בתביעה מביכה. במשהו שהיה יכול להסתיים בתגובה לעיתון או אם זה מאוד מאוד כואב לערוץ 10, אפילו תוך שימוש בבמה הטלוויזיונית או האינטרנטית שעומדת לרשותו.
אבל לא. ערוץ 10, שחוטף מאלי ציפורי ביקורת ארוכת שנים, החליט לתבוע ולהשתיק אותו. "בפרסום זה יש כדי להשפיל את ערוץ 10 בעיני הציבור, לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג", כתבו עורכי הדין של הערוץ. לא פחות ולא יותר.
בשבוע שעבר הם שלחו מכתב אזהרה לפני הגשת תביעה גם לאראל סג"ל, אחרי שחשף בגלי צה"ל את אותו סיפור על פקוד לשעבר של תא"ל עופר וינטר שהקליט אותו בשליחות מערכת "המקור". המחלוקת העובדתית בסיפור הזה לא משמעותית. המחלוקת המשמעותית נסובה סביב הפרשנות. סג"ל טען שרביב דרוקר ניסה ללכת על הראש של וינטר ולהפיל אותו בגלל מה שהוא. דרוקר טען שפעל באופן נקי ולגיטימי, ומשהגיע אליו מידע בדק אותו כפי שהוא עושה תמיד. לערוץ 10 היו כל האמצעים כדי להסביר את עמדתו. הוא ניהל נגד סג"ל ונגד וינטר מאבק בכל כלי אפשרי. אנשיו התראיינו בכל תוכנית דיבורים אפשרית, ושבו והציגו את גרסתם גם במהדורת החדשות שלהם. אבל זה, כאמור, לא הספיק להם. השלב הבא, איימו, יהיה בבית המשפט.
לתפיסתי, עיתונאי צריך להימנע ככל האפשר מהגשת תביעות דיבה נגד עיתונאי אחר, משתי סיבות עיקריות. האחת, משום שבניגוד לאזרח מן השורה, לעיתונאי יש במה לנהל את הוויכוח ולטעון את טענותיו גם בלי בית משפט. השנייה, משום שלתביעות כאלה יש אפקט מצנן ומסר כבד של ניסיון לסתום פיות, שני עניינים שאנחנו יוצאים נגדם כל הזמן.
מתי בכל זאת אין ברירה אלא לתבוע? כשההאשמה נגדך קשה מאוד, כשהוויכוח הוא עובדתי ולא פרשני, וכשאין דרך להכריע אותו בעימות עיתונאי רגיל. דוגמה? כשמישהו כותב על עיתונאי שהוא שדד זקנה באישון לילה ונמלט, ברור שהכחשה של העיתונאי תותיר בידי הציבור שתי גרסאות שאין לו דרך לשפוט איזו מהן הנכונה, ושהפרסום יטיל עליו כתם שלא יאפשר לו להמשיך לעבוד בצלו. אבל כאן? בוויכוח בין דרוקר לסג"ל או בוויכוח בין ערוץ 10 לאלי ציפורי? אלה הרי דוגמאות קלאסיות של תביעות השתקה. תביעות שמטרתן לסתום את הפה למי שמבקר את הערוץ ואת אנשיו ולהלך אימים עליהם ועל כל מי שחושב להמשיך למתוח עליהם ביקורת.
נכון, אחרי פרסום האיום בתביעה של דרוקר נגד סג"ל, היו כמה עיתונאים שצייצו בטוויטר שמדובר במהלך מוטעה, אבל חוץ מזה נרשמת דממה יחסית. כלי תקשורת נוהג כבריון המנסה לסתום את הפה למבקריו, והברנז'ה שותקת. ושלא תטעו. שלא תחשבו שהנושא הזה לא מעניין את הברנז'ה. לפני כמה שנים התגייסו לא מעט עיתונאים לסייע למיקי רוזנטל, אז עיתונאי בעצמו, אחרי שבעקבות סרטו "שיטת השקשוקה" הוא נתבע בסכום כסף גדול על ידי האחים עופר. "גם אני מיקי רוזנטל", קראו אז לקמפיין התמיכה בו.
לאחרונה השיק ארגון העיתונאים עוד קמפיין אחד בסדרה, הפעם תחת הסלוגן "גם אני שרון שפורר". זה קרה אחרי שהעיתונאית נתבעה על ידי חברת בנייה שאותה כינתה בפייסבוק "מפוקפקת", על רקע היותה קשורה בעבריין מורשע שסחר בעבר בנשים. "מדובר במקרים שבהם באמצעות הליכים משפטיים מנסים להטיל אימה על עיתונאים ולהשתיק אותם", הסבירו אז בארגון העיתונאים. "אנחנו חרדים לחופש הביטוי".
נכון, במקרים ההם מדובר בתביעות ענק, אבל העניין כאן איננו הסכום. העניין הוא שיש מקרים שבהם קל לעיתונאים לצאת לקרב. כי לתת גב למי שנלחם עם האחים עופר זה נעים. ולתמוך במי שמתמודד עם חברה שהייתה קשורה בסוחר נשים, זה משחק ילדים. אבל איפה אומץ הלב ואיפה המלחמה נגד תביעות השתקה ובעד חופש הביטוי כשמדובר בבריונים שיוצאים מקרבנו? בערוץ טלוויזיה שמנסה לסתום את הפה למי שמותח עליו ביקורת? מה זה השקט הזה פתאום?