לפני כשמונה שבועות הגיע מישהו לפגישה עם שר הביטחון לשעבר, משה (בוגי) יעלון. מדובר באדם שאינו פוליטיקאי, אבל מחובר למערכת הפוליטית שנים רבות ושימש בתפקידים ביצועיים בכירים בה. הוא מכיר מקרוב וגם עבד עם יו"ר מפלגת העבודה והמחנה הציוני, יו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג. הוא מכיר מצוין, מקרוב, גם את יעלון. לאיש הייתה הצעה. הוא נתן ליעלון להבין שהרצוג נמצא בתמונת העניינים. לצורך העניין, נשמר "מרחב הכחשה" שיאפשר לצדדים לדבר במישור התיאורטי.
מה הייתה ההצעה? להביא את יעלון למחנה הציוני ולהכתירו ליו"ר המפלגה, ללא פריימריז. חד וחלק. מהלך דרמטי, מאלה המכונים בז'רגון המקצועי "גיים צ'יינג'ר". מהלך שמשנה את כללי המשחק בבת אחת. המציע סיפר שאם יעלון יסכים, לא תהיה בעיה להעביר את המהלך בוועידת המפלגה. היה לו על מה להתבסס. גם האופטימיים ביותר מבין הח"כים במחנה הציוני יעדיפו מפלגה המתמודדת על שלטון עם 20 מושבים ומעלה, על מפלגה שמדגדגת את אחוז החסימה.
ויש עוד: יתקבלו החלטות נוספות, כמו ועדה מסדרת לרשימת המפלגה לבחירות הבאות לכנסת, כדי "להיפטר" מכל אלה שנראים שמאלנים מדי, או מתנהגים ככה. יעלון יקבל פלטפורמה ששווה 12 עד 15 מנדטים עוד לפני הקמפיין, ויוכל להמריא איתה לשמיים, כשמאחוריו רשימת חלומות שתחזיר את העבודה לימים שבהם הייתה מפלגת מרכז פרגמטית, ביצועית, ולא חבורת חנונים אוהבי־ערבים פוסט־ציונים (שמות התואר הללו נכתבים כאן בציניות, כמובן).
יעלון ביקש זמן לשקול את ההצעה. כעבור כשבועיים השיב בשלילה. נכון, הוא נולד במחנה הזה, אבל עוד לא בשלה השעה לחזור אליו. כרגע הוא ממשיך בתוכנית המקורית שלו ויקים מפלגה בחודש מרץ הקרוב. אחר כך נראה.
בכלל, במחנה הציוני רבים התרחישים והתוכניות הנרקמות מאחורי הקלעים על ידי כולם. לא, הם לא מתכוונים לגסוס בשקט. אחת האופציות הנבדקת היא הקמת פדרציה מפלגתית, שתורכב מאיחוד בין כמה גופים מפלגתיים (לא רק מפלגת העבודה והתנועה), ומעל כל המבנה הזה יוצב אחד, אהוד ברק, כמועמד לראשות הממשלה. אפשרות נוספת שנבדקת היא "הצרחה" בין הרצוג ללבני. כמה מאנשיה של לבני מדברים על התרחיש הזה בחדרי חדרים, אבל לא רק הם. מצבה של המפלגה ידוע לכולם וההחלטות אמורות להתקבל בתחילת השנה הקרובה. אני מציע שלא תעצרו את נשימתכם, חוץ מזה שעוד לא דיברנו על הרצוג, שלא מתכוון ללכת לשום מקום סתם ככה.
מקורב ליעלון מסר בתגובה: "בוגי הוא איש ימין מובהק, ותהום פעורה בין היותו נץ ביטחוני ועמדותיו המדיניות הימניות, לבין העמדות המדיניות השמאליות של המחנה הציוני".
מטעמו של הרצוג נמסר: "ההצעה לא הייתה על דעתו או בידיעתו של הרצוג והוא מתכוון להמשיך להוביל את המפלגה גם בעתיד".
בואו נחזור ליעלון. הוא מודע לכך שהצהרתו כי "יתמודד על ההנהגה" בבחירות הקרובות לא לגמרי מציאותית. נכון להיום הוא שווה בסקרים מספר חד־ספרתי של מנדטים (סביב 5־6). לא נראה שזה ישתנה באופן דרמטי בקרוב. יעלון אינו חיה פוליטית מהסוג של גדעון סער, שיודע לתחזק את מעמדו כאלטרנטיבה לנתניהו גם כשהוא בחוץ. מצד שני, הוא עקשן. אף על פי שמאמצי גיוס הכספים שלו נתקלים בקשיים וגם השיחות הרבות שהוא מקיים עם מצטרפים פוטנציאליים אינן מבטיחות יותר מדי, הוא נחוש להקים מפלגה ולהתמודד.
הפגישה שהתקיימה בין יעלון לבין יאיר לפיד לפני מספר שבועות הייתה מרתקת. מלכתחילה לא הייתה אמורה לצאת מהפגישה הזו הודעה דרמטית על איחוד או הצטרפות. זו הייתה פגישת גישוש, שבה שלח לפיד את לחמו וטמן את זרעי העץ שיניב את פירותיו, אולי, מאוחר יותר. לפיד דיבר עם יעלון בכנות. הוא אמר לו שהוא מבין את זה שיעלון לא מוכן להצטרף ליש עתיד כמספר 2 של יאיר. בסוף, בוגי הוא זה שתקע לאבו ג'יהאד כדור בין העיניים, בוגי הוא זה שהיה רמטכ"ל צה"ל ושר ביטחון מוערך. יכול להיות שאני אפילו מבין את התחושה הזו, אמר לפיד ליעלון, ברמה העקרונית והערכית. אבל החיים, הוא הוסיף, לא מתנהלים ככה. בחיים מי שמביא מנדטים הוא במקום הראשון.
לפיד מקווה שהחיים יפגישו אותו עם יעלון מעבר לעיקול הדרך. הוא מקווה שאחרי שבוגי ייתקל בחומת המציאות, תבוא ההבשלה, ואז אפשר תמיד להכריז על איחוד בין יש עתיד למפלגת יעלון ולהקים את ה"מפלגה הלאומית-ליברלית", או משהו כזה (צריך שם אחר, כי מל"ל הייתה המפלגה של פולישוק). כשיעלון לצדו, לפיד יודע שהדרך לראשות הממשלה מתקצרת עד מאוד. כמאמר שם ספרו של יעלון, "דרך ארוכה קצרה", בוגי הוא זה שיכול לקצר מאוד את דרכו של לפיד, וכפיצוי הולם לקבל שני צ'ופרים: לחזור למשרד הביטחון, ולהביא לסילוקו של נתניהו שנוא נפשו. יעלון, שבשיחות סגורות מדבר על נתניהו כעל איום משמעותי על ביטחון המדינה, ערכיה ופרצופה, ישקול את זה ברצינות בבוא היום. כך, לפחות, מאמין יאיר לפיד.