ערובת של בהלה ולגלוג אפיינה את תגובות הפוליטיקאים מהשמאל ורוב הפרשנים המדיניים למשמע החלטת נתניהו לבטל את ביקורו בארץ של ראש ממשלת אוקראינה וולודימיר גרויסמן ולא להיפגש עם תרזה מיי, ראש ממשלת בריטניה, לזמן את כל שגרירי המדינות שהצביעו נגדנו ולמחות אישית בפני שגריר ארצות הברית. מה תעשה ישראל מחר? שאלו. תכריז מלחמה על העולם?



אבל נתניהו צדק. אין שום סיבה להפטיר כדאשתקד כאשר פוגעים בנו. כך נוהגות מדינות ריבוניות. רק יהודים עם משקעים גלותיים כבדים בנפשם, שהתרגלו לנגב את הרוק, נפחדים מצעדים כאלה. אבל כדאי שיתרגלו. לישראל נפתח חלון אפשרויות חדש עם בחירתו של טראמפ. חלון היכול לבסס מעמד חדש לישראל גם אחרי תקופת כהונתו.



כל אלו בתוכנו שתמיד ימצאו סיבות להאשים את היהודים במה שעושים להם הגויים מיהרו לתלות את הקולר בצווארו של נתניהו. "מי שנלחם על היאחזויות מבודדות סופו שהוא מקריב גם את ירושלים. בגלל המאבק על עמונה כללה מועצת הביטחון גם את ירושלים בהחלטה". כך אמרו אצלנו. האמנם?



זהו שקר גס במקרה הרע או אובדן כושר הזיכרון במקרה הטוב. המצב הפוך. עשרות פעמים גינו אותנו האו"ם ומועצת הביטחון בגלל ירושלים, גם לאחר מלחמת העצמאות, גם לאחר מלחמת ששת הימים וגם פעמים רבות מאז. הם מתייחסים לרמת אשכול כאל "התנחלות" עשרות שנים לפני שקמה עמונה. מכיוון שהסכמנו להקפיא את הבנייה גם בירושלים, אנו נלחמים עתה על כל אישור תוכנית להזזת צריף ביהודה ובשומרון. בבחינת קל וחומר.



חוק ההסדרה, אומר השמאל הישראלי, הוא ששבר את גב הגמל. לא יפה לכנות כך נשיא אמריקאי מכהן, אך ג'ון קרי התחייב בפני הפלשתינאים שארצות הברית לא תטיל הפעם וטו עוד לפני ש"חוק ההסדרה" עבר אפילו קריאה טרומית. אז למה חושב השמאל הישראלי ששקר כזה יעבור אצלנו?



יש בלבי כמובן גם על נתניהו, שנכנע ללחצו של אובמה והקפיא את הבנייה ביהודה ושומרון ובירושלים, ובכל זאת לא חמקנו מגינוי והחלטה רעה של מועצת הביטחון. גם הקפאנו, וגם חטפנו. יש לנתניהו דרך, והזדמנות היסטורית, לתקן את הנזק הזה. הכל תלוי בשיחתו הראשונה עם טראמפ, שתקבע במידה רבה את טיב הקשרים עם הממשל החדש. אם יבוא אליו עם "רשימת קניות", הכוללת מעקב קפדני והדוק אחרי הפרות אפשריות של ההסכם עם איראן והעברת השגרירות לירושלים, ויסתפק בכך - נחמיץ הזדמנות היסטורית לשנות את מעמדה הבינלאומי והאזורי של ישראל.



במפגש עם טראמפ צריך נתניהו להציג פרדיגמה חדשה, מהפכנית: שתי מדינות וסיום הכיבוש. "שתי מדינות": ישראל ממערב לירדן, פלשתין־היא־ירדן ממזרח לנהר. ו"סיום הכיבוש": החלת החוק הישראלי בארץ ישראל בשלבים: ירושלים רבתי (ובכללה גבעת זאב, גוש אדומים וגוש עציון), שטחי C תוך הצעת אזרחות לערבים בשטח זה ובשלב השלישי - שטחי A ו־B כשלתושביהם תוצע אזרחות ירדנית־פלשתינאית ותושבות ישראלית.



ב"סל הקניות" במפגש ראשון זה צריך נתניהו לדרוש גם את הפסקת מימון אונר"א וסגירת הארגון העוין הזה, תוך העברת הטיפול בנכדי ובניני הפליטים הפלשתינאים לידי הנציבות העליונה של הפליטים; ארגון או"ם, הנבדל מאונר"א בכך שהגדרת "פליט" אצלו מסתיימת לאחר שלוש שנים. כך יוכל טראמפ להיכנס להיסטוריה כמי שפתר את "בעיית הפליטים". אם כך יעשה, אולי לא יקבל פרס נובל לשלום כבר בתחילת כהונתו, אבל יחולל שינוי אמיתי. פי אלף יותר מאובמה.