לפני כשלושה חודשים בדק סקר של "מדד השלום" את עמדות הציבור ביחס למעשהו של לוחם צה"ל, אלאור אזריה. בכלל הציבור תמכו באזריה 65% (מול 25 מתנגדים). בקרב גילאי 18־24 טיפסה התמיכה ל־84%. סדרת סקרים שנערכה במהלך תשעת החודשים האחרונים לימדה שהתמיכה הזו, בעוצמות שונות, חוצה מגזרים. ימין ושמאל, חילוניים ודתיים, צעירים ומבוגרים. שלשום פרסם ערוץ 2 סקר שערך מיד אחרי פרסום הכרעת הדין. 67% תמכו בחנינה לחייל (19% התנגדו). 51% הצהירו שהם לא מסכימים עם הכרעת השופטים (36% מסכימים). חברת Buzzilla, שחוקרת את הנעשה ברשתות החברתיות, מצאה כי 81% מהגולשים הביעו התנגדות לפסק הדין שהרשיע את אזריה.
השיח הציבורי הסיט את הדיון למקום של עימות בין המוסריים למי שאינם מוסריים, ובין מי ששומרים על ערכי צה"ל למי שלא מתעניינים בהם. החלוקה הזו משרתת, כמובן, את מי שמשתמשים בה, פוליטיקאים או עיתונאים. אבל בואו נחשוב לרגע מה המשמעות של הדברים. האם באמת אפשר לקבוע ש־65% מהציבור הישראלי הם אנשים בלתי מוסריים? האם זה מה שאפשר להגיד על 84% מהצעירים שלנו? באמת כולנו כאן מתבהמים? באמת כולנו חברי כנופיות? באמת רוב הציבור הישראלי הוא דאע"ש? זה מה שאומרת התמיכה שלנו באלאור אזריה? הרי מדובר בציבור ענק, שיש בו נציגות לכל המחנות. זה לא ציבור שבהבל מאמר מתנשא בעיתון אפשר להגדיר אותו כ"לה פמיליה" ולסגור את הדיון.
ההסבר למספרים האלה, בעיני לפחות, הוא פשוט. הציבור הרחב הזה לא תומך במעשה. הציבור הרחב הזה תומך בחייל. זה ציבור שמשרת בצה"ל. שיש לו ילדים שלוחמים בגולני ובגבעתי ובכפיר, והוא פשוט לא יכול לסבול את התמונות האלה. הוא לא יכול היה לסבול את המחשבה שלוחם צה"ל ייחקר בחשד לרצח, אחרי שחיסל מחבל שרגעים קודם לכן דקר את שני חבריו. הוא לא היה יכול לסבול את המראה של החייל הזה מובל באזיקים, כאחרון העבריינים. הוא לא היה יכול לסבול את המחשבה שצבא שלם - על רמטכ"לו, על אלופיו, ועל שר הביטחון שלו - נשכב מול המטרה שעליה מסומן פרצופו של חייל אחד, ויורה. הוא לא היה יכול לסבול את המחשבה שכדי להרשיע את החייל הזה הלך צה"ל לאזרחות, כדי לגייס משם למילואים פרקליט בכיר. הוא לא היה יכול לסבול את המחשבה שהתוצאה של ההליך הזה תהיה שאחמד טיבי, מי שיצק מים על ידיו של רב מרצחים שידיו מלאו דם יהודים, ישתמש בו כעוד הוכחה לכך שצה"ל הוא צבא של קלגסים.
***
בואו ננסה להיכנס לרגע לראשו של הרוב הברור הזה בציבור הישראלי. הציבור הזה ראה כאן החל מספטמבר 2015, ובמשך שנה ומשהו, גל גדול של פיגועים, רובם פיגועי דקירה, שבוצעו על ידי מה שכונה "מפגעים בודדים". 185 מחבלים חוסלו בגל הזה בזירות הפיגוע. עכשיו, בואו נדבר אמת. האם כל ה־185 חוסלו בהתאם למתכון הוראות הפתיחה באש שהניחה השופטת מאיה הלר? ברור שלא. כולנו יודעים שיש בתוכם כאלה שאפשר היה לנטרל אותם בקלות באמצעות ירייה בודדת לברך. למה זה לא קרה בשטח? כי פעם אחר פעם הבינו חיילים ואזרחים שנקלעו לזירות הפיגוע את מה שהאינסטינקט הבסיסי שלהם אמר להם. שמחבל שמגיע לזירת פיגוע, טוב שימות במסגרת מילוי תפקידו כאויב. בחלק מהמקרים הם ירו שוב ושוב ושוב בלי הפסקה.
אני לא מגלה כאן סוד. כולם יודעים את זה. גם גדי איזנקוט, שנדרש בגלל זה ל"נאום המספריים". אם מדינת ישראל ומערכת אכיפת החוק שלה היו מאמצים את גישתה של השופטת הלר, היינו רואים פה הרבה מאוד אנשים עומדים לדין על הריגה, ואולי אף למעלה מזה. זה לא קרה, כי מישהו במערכת הבין שזה לא שייך. שבתוך גל טרור כזה, התוצאה הסופית שבה מוצא את מותו מחבל שקם על יהודי לרוצחו, היא תוצאה משביעת רצון.
כל זה היה נכון עד שהגיע אלאור אזריה. השופטת הלר יכולה לספר עד מחרתיים שלא הסרטון עשה את הסיפור, אבל העובדה שאזריה עמד לדין במשפט של המדינה, כשרבים אחרים לא ראו איך נראה מבפנים חדר חקירות, מלמדת משהו.
***
מסכת סוטה מספרת סיפור מרתק, שהתרחש כאשר בני יעקב נשאו אותו לקבורה. "כיוון שהגיעו למערת המכפלה, הגיע עשיו והחל מעכב. אמר להם: 'שלי הוא'. אמרו לו: 'והרי מכרת את חלקך'. אמר להם: 'את בכורתי מכרתי, אך האם את חלקי מכרתי?'".
וכך, בעוד מיטתו של יעקב מונחת והלווייתו מתעכבת, מתנהל ויכוח בין עשיו לבין בני יעקב בשאלה של מי המקום במערת המכפלה. מה עשו? שלחו את נפתלי, שיחזור למצרים כדי להביא את האיגרת שתוכיח עם מי הצדק. בין ההולכים אחרי המיטה היה גם חושים, בנו של דן, שהיה חירש ולא שמע את הדיון, ואת הוויכוח, ואת הטיעונים המנומקים של הצדדים. בתשובה לשאלתו מדוע מתעכבת הקבורה, הסבירו לו בקיצור שמחכים עד שיגיע נפתלי. "אמר להם: ועד שיבוא נפתלי ממצרים, יהא אבי אבא מוטל בביזיון? מיד נטל מקל וכרת את ראשו של עשיו".
ר' חיים שמואלביץ זצ"ל, ראש ישיבת מיר, הקשה על הסיפור הזה ושאל מדוע מכל צאצאיו של יעקב, דווקא חושים בן דן הוא שנתעורר לכבודו של יעקב. וכי כל בני יעקב לא הרגישו בביזיון אביהם המוטל ללא קבורה? אלא שממדרש זה, מסביר הרב שמואלביץ, אנחנו למדים על כוחו של ההרגל, המכניס אותנו אל מצב של אדישות. פעמים רבות נגרר אדם, מכורח הנסיבות, אל מציאות המנוגדת לתפיסת עולמו ולרצונותיו החופשיים. כתוצאה משהייה ארוכה במצב הזה, מתקהים חושי הביקורת שלו, והוא מסתגל בנקל לסיטואציות שבימים כתיקונם היה נחרד מהן. כך בני יעקב עמדו והתווכחו עם עשיו, והוויכוח נמשך והתארך, והם החלו מתרגלים לסיטואציה שבה יעקב אביהם מוטל בביזיון. חושים בן דן היה היחיד שלא קהו חושיו. דווקא בגלל כובד שמיעתו, הוא לא נסחף לתוך המשא ומתן שהתנהל, וממילא, כאשר ראה את סבו מונח כפי שהוא, נזדעזע, ולא היה מוכן להשלים עם המצב.
נדמה לי שזה בדיוק מה שקורה בשנה האחרונה לכל אותם 65% מהישראלים שתומכים באזריה. כולם חושים בן דן. מדובר באנשים בריאים בנפשם. אם תשאלו אותם אחד אחד, תמצאו שחוץ ממיעוט קטן הם לא באמת רוצים שחייל יירה סתם כך למוות במחבל מנוטרל. אבל בפשטות שלהם, ממש כמו חושים בן דן, בלי לקרוא את הפרוטוקולים ובלי לשמוע את העדות של המ"פ או המג"ד, הם מבינים שמה שהם רואים מול העיניים לא מוסרי ולא צודק.
הם רואים את כלי התקשורת הולכים לראיין את משפחתו של המחבל, שבו ירה אזריה, כדי לבקשת את תגובתם להכרעת הדין, ומבינים שמישהו פה התבלבל. שבמקום להתייחס לסיפור כאל כזה שבלבו מחבל שבא לרצוח חיילים ונורה למוות, גם התקשורת שלנו עוסקת בו כמשקיפה מהצד, כאילו היא מדווחת על דרבי, שאחריו צריך לקחת תגובה מנציג הפועל ותגובה מנציג מכבי, בלי לנקוט עמדה.
***
בואו לא נפתח את הדיון בשאלה אם אזריה נהג נכון או לא. השופטת כבר הכריעה בשאלה הזו וקבעה שבניגוד לדבריו, הוא לא חש סכנה. ובכל זאת, אני מציע לנסות לחשוב לרגע מה עבר בראשו לפני שירה. הוא הרי לא עשה את מה שעשה במחשכים. הוא לא תפס את המחבל בצד, בלי שאף אחד מבחין, ודפק לו כדור בראש. הוא עשה את זה לעיני כל. מול חיילים וקצינים. מול עדי ראייה. מול מפקד הפלוגה שלו.
האם נראה למישהו מצופי הסרטון של בצלם, שאזריה חשב באותו רגע שהוא עושה מעשה שייתפס כנורא כל כך על ידי מפקדיו? האם הוא העריך שהם ישלחו אותו לחקירה שבסופה יורשע בהריגה וילך אולי לכלא? ההיגיון שלי אומר שההתנהגות שלו מלמדת שלא. אז מה, אם כן, גרם לו לחשוב שהוא יכול לירות ויהיה בסדר? התחושה שלי היא שמה שגרם לו לחשוב כך הוא הידיעה שבמקרים אחרים לא קרה ליורים כלום. לא קרה להם כלום, כי המערכת שידרה מסר שאומר שהסיטואציה הטובה ביותר לסיים פיגוע היא כשמחבל שוכב על הרצפה מת. אז מה בכל זאת קרה הפעם?
הפעם, כמו במשחק כיסאות מוזיקליים ששיחקנו בגן, המוזיקה פסקה לנגן ואלאור נשאר בלי כיסא. מישהו במערכת אכיפת החוק, שראה הרבה מאוד חיילים ואזרחים מחסלים מחבלים בגל הטרור האחרון וחשב שזה בסדר, החליט בשנייה אחת לעצור את הכל, להודיע שהכללים משתנים ושאזריה יהיה הראשון לשלם על זה. למה בכל זאת, הלכו על הראש שלו דווקא? כי כשיש סרטון צריך לתת דין וחשבון. כי כשיש סרטון צריך להסביר לעולם הרחב. ואלאור אזריה, איש חטיבת כפיר, הבן של צ'רלי ואושרה מרמלה, היה קורבן טוב להתחיל איתו את תוכנית החינוך החדשה. ובדיוק בגלל זה, כל מה שקרה בבית הדין בשנה האחרונה וכל מה ששמעתי השבוע מהשופטת, היה עבורי בבחינת הצגה אחת גדולה ומעוררת בחילה.
חשוב לי להבהיר כאן שאת כל זה אני כותב בלי להתווכח עם הכרעת הדין, שאותה קראתי היטב. הכרעת דין, שלפחות בחלק שבו היא עוסקת בבירור העובדות, נראית משכנעת. יתרה מכך, מול מארג העדויות והראיות שהונח בפני בית הדין, גם אם שרון גל היה יושב בראשו אני מסופק מאוד אם היה מצליח לזכות את החייל.
אלא מה? את אזריה לא היה צריך מראש להעמיד לדין בדרך שבה הועמד. הגורל סידר אתמול, בתזמון מושלם, שממש במקביל להקראת הכרעת הדין של אזריה, דן בית המשפט המחוזי בבאר שבע בהסדר טיעון לעבריין שלום דומרני. שש שנות מאסר היה אמור ההסדר הזה לארגן לו, בגין כמה ניסיונות רצח. ואם יש משהו שיכול להוציא מהדעת בסיפור הזה, זה שדומרני ואזריה נשפטים באותם כלים. אני לא טוען שהמערכת לא יכולה לשפוט את אזריה, אם היא משוכנעת שפעל בניגוד לדין ולפקודות. אני טוען שלא יעלה על הדעת שהתנהלות של לוחם צה"ל בזירת פיגוע תטופל באותם כלים פליליים שבהם מטפלים בהתנהלותו של ראש משפחת פשע בזירת חיסול על רקע מאבקי שליטה בין עבריינים.
***
הסיפור המטריד של המשפט הזה הוא לא רק סיפורו האישי של אלאור אזריה. לא פחות ממנו מטרידה השאלה מה ישאיר לנו המשפט הזה אחריו. בין השאר, לדוגמה, הוא ישאיר את אמירותיה האלה של השופטת הלר, בכל מה שקשור להוראות הפתיחה באש.
"...פרשנותו המוטעית של הנאשם, שלפיה מותר לירות בסיטואציות שבהן 'אם יש ספק, אין ספק' - במיוחד כשהדבר מוביל לירי שנועד להרוג, נוגדת בצורה מפורשת את הוראות הפתיחה באש. הספק מצדיק, שלא לומר מחייב, נקיטת כל הפעולות האפשריות כדי לברר את החשד ולא להותירו מעומעם. אולם כל עוד לא הוסר הספק מעל עננת זיהויו של המטען, הוא האמצעי, הרי שאין באותו ספק כדי להצדיק ירי, שמטרתו נטילת חיים... אמור מעתה: הכשרת ירי שנועד להרוג רק על בסיס חשד הינו אסור. מעשה שכזה יפגע בחוסנו המוסרי של הצבא ובחוסן חייליו, ואף יפגע במקצועיותו. אין להכשיר ירי שבגינו יקופחו חיי אדם על נקלה, ללא עמידה על קצה קצהן של הוראות הפתיחה באש... נוכח כל האמור, גם אם הייתה מתקבלת גרסתו של הנאשם ביחס לחשש ממטען, אין למצוא בכך כל צידוק לירי קטלני המתבסס כל כולו על חשד שלא נבדק ולא בוסס".
במילים אחרות, גם אם אלאור אזריה היה משכנע את השופטת שהוא חשש שהמחבל יפעיל מטען, אחרי שקודם לכן דקר שניים מחבריו הלוחמים, אסור היה לו לירות בו לפני שהחשש הזה נבדק ובוסס.
הקביעה הזו הזכירה לי שני סיפורים. האחד, את זה של לוחם הימ"מ צ'רלי שלוש הי"ד. שלוש התעורר ב־21 באוקטובר 1990 בביתו שבשכונת בקעה בירושלים, לשמע צעקות, כשלמטה ברחוב דקר מחבל למוות את אלי אלטרץ ואת החיילת איריס אזולאי. הוא רץ החוצה, קרא למחבל לעצור, ומשזה לא עצר, ירה בו על מנת לפצוע. המחבל אומנם נפצע, אבל הצליח לרוץ לעבר שלוש ולדקור אותו למוות. שלוש - איש נדיר באיכויותיו לפי הסיפורים - היה יכול להיות היום איתנו. אבל שלוש הקפיד על שמירת הוראות הפתיחה באש ככתבן וכלשונן.
הפסיקה של השופטת הזכירה לי עוד סיפור אחד. אחרי מהומות אוקטובר 2000 ישבתי בדיוני ועדת אור, שחקרה את האירועים. אני לא יודע למה, אבל יותר מכל נחקקה במוחי עדותו של בנצי סאו, לימים מ"מ מפכ"ל המשטרה ואז מפקד מג"ב צפון ומי שהופקד על האירועים באזור אום אל־פחם. אני זוכר אותו עומד שעה ארוכה מול חברי הוועדה, שני שופטים ופרופסור אחד מהאוניברסיטה, ומנסה להכניס אותם לאווירה. להסביר להם איך מרגישים לוחמים בשטח. איך מרגיש המפקד שלהם. מה עובר לו בראש כשהמהומות מסביב ואבנים עפות ויש לו אחריות לאזרחים שעלולים להיפגע ולשוטרים שלו. רשמתי לעצמי שמדובר בדו־שיח של חירשים. שזה ניסיון שנועד לכישלון. שאת מה שמרגישים בשטח אין דרך להעביר אל האולם הנעים שבו יושבים השופטים.
ולכן, לבני שלי אומר שעם כל הכבוד לשופטת הלר ולהרכב, כשמולו יעמוד מחבל שתוכניותיו לדקות הקרובות לא ברורות דיין, הכלל ברור. כשיש ספק - אין ספק.
***
אני מכיר את הסיפורים על הכרעות דין כאלה שמחזקות אותנו, ועל העולם הרחב שמסתכל עלינו כעל מוסריים כשאנחנו שופטים כך את לוחמינו. אותי הרבה יותר מטרידה השאלה איך רואה אותנו האויב. האויב ישב שלשום בבית מול המסך, ראה את צה"ל נכנס ב־140 קמ"ש בלוחם שלו שהרג טרוריסט, ולא האמין למראה עיניו.
***
שתי הערות אחרונות. נגעה מאוד ללב הקריאה לכבד את מערכת המשפט ואת הרכב השופטים ואת הכרעתם. היא נגעה עוד יותר ללב, כשהיא באה מצדם של מי שרק לפני יומיים הסבירו שהיועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, הוא מושחת ושוקל שיקולים זרים ועושה הנחות לבנימין נתניהו וסוגר לו תיקים כי הוא חבר שלו.
תחליטו. או שיש כבוד למערכת אכיפת החוק או שלא. וכל מי שמבקש לשמור על שמה הטוב של השופטת הלר, שישאל את עצמו איפה הוא היה כשהעיתונות טיפסה על הראש של השופט נעם סולברג, שהעז לפסוק בפרשת סרן ר', נגד אילנה דיין.
וכמעט באותו עניין, עוד משהו קטן. אל"מ מאיה הלר היא קצינה בכירה בארגון היררכי. הרמטכ"ל, שעמדתו בפרשת אזריה הייתה ידועה וברורה ונחרצת, אחראי לקידום שלה. לא סתם אחראי. איכשהו, תוך כדי ניהול ההליך, קיבלו כל שלושת השופטים של אלאור אזריה קידום. למי שטוען שאין עם זה בעיה, ושזה לא משפיע על שיקול דעתם, כי הם בטח יודעים להתנתק מההשפעות החיצוניות הללו, שישאל את עצמו מה הוא אמר כשנשמעה הטענה שלפיה היועץ מנדלבליט לא יכול לעסוק בתיקי נתניהו כי האחרון מינה אותו וכי הוא שימש כמזכיר ממשלתו.