הרגע המעניין בראיון שהעניק השבוע אובמה לאילנה דיין הגיע כאשר היא שאלה אם הוא מתחרט על הנאום שנשא בקהיר ביוני 2009. אובמה השיב בשלילה. יותר מכך: הוא טען כי היה נושא אותו נאום גם כיום. בנאום ההוא דיברתי על שאיפות וחזון, לא על דברים נקודתיים, אמר לדיין, ועל כן הנאום נכון לכל עת.
עצם העובדה שהטענה הזאת לא גרמה לדיין להרים גבה ולהעמיד את הדברים על דיוקם, המחיש כי בבואה לשוחח עם אובמה לקראת סוף תקופת הנשיאות שלו, מטרתה לא הייתה לבצע עבודה עיתונאית, אלא להצטרף לצוות המעריצים שלו באופן גלוי. כי האמת היא ההפך המוחלט ממה שטען אובמה. חשוב לדווח על האמת לא רק משום שזו חובתה של דיין כעיתונאית, אלא גם כי בלי להבין את נאום קהיר קשה יותר להבין את העולם שבו אנו חיים כיום. במהלך שמונה שנותיו בבית הלבן, אובמה גרם לשינויים אדירים בעולם. בנאומו בקהיר הוא הציג את המדיניות שלו, שהביאה באופן ישיר לאותם שינויים.
את הנאום הוא נשא באוניברסיטת קהיר ביוני 2009, כחצי שנה לאחר שנכנס לתפקיד. הנאום ארך שעה. ואכן, במחציתו הראשונה אובמה הציג את חזונו, שבו הוא רואה את ארה"ב כשוות ערך מבחינה מוסרית לעולם המוסלמי. שניהם עשו דברים רעים. שניהם בסך הכל מתכוונים לטוב. ואם כבר, המוסלמים יותר טובים.
אכן כן. אובמה הבהיר זאת בדרכים שונות: מחזרה משולשת על המונח "הקוראן הקדוש", דרך דקלום פסוקים מהקוראן ועד לשבחים רבים לגדולת האסלאם, שגרמו לו להישמע כמעריץ מושבע של הדת. לעומת זאת, כשדיבר על ארה"ב, הוא אימץ גישה קרירה ועמדה של שופט שמעריך עבריין הזקוק לשיקום במהלך הטיעונים לעונש.
במחצית השנייה של הנאום דיבר אובמה על הדרכים שינקוט כדי לממש את החזון שלפיו ארה"ב תהיה רק עוד מדינה, והמוסלמים יהיו שווי ערך לעמי המערב. אובמה דיבר באופן ספציפי מאוד, ולמעשה בשבע וחצי שנות כהונתו לאחר הנאום, כמו בששת החודשים שקדמו לו, הוא יישם את התוכניות שפירט בקהיר.
בנאומו התחייב אובמה להוציא את הכוחות האמריקאיים מעיראק, יהיה אשר יהיה. וכך עשה. בכל הקשור לאפגניסטן, הנשיא דיבר על הישארות הכוחות האמריקאיים במדינה בלי שהגדיר מהי תכלית המלחמה. ובאמת, הכוחות עדיין נמצאים באפגניסטן, ואין להם תכלית או יעד אסטרטגי מוגדר.
כישלון אידיאולוגי
לאחר הדברים הללו פנה אובמה לעסוק בישראל. לטעמי, מי שהקשיב לדבריו הבין כי הוא לא סטה מילימטר מהקו העוין לישראל והאוהד לפלסטינים, ובייחוד לחמאס. בנאומו בקהיר הוא הביע הזדהות אישית, אידאולוגית ומעשית עמוקה עם הפלסטינים. הוא תיאר אותם כשותפים לסבל, שאותו חווים העולם המוסלמי והעולם השלישי בידי המערב הקולוניאליסטי והלבן.
אני מאמינה כי ההתכחשות לקשר ההיסטורי ולזכויות הלאומיות של עם ישראל לארץ ישראל, שבאה לידי ביטוי באחרונה בהחלטת מועצת הביטחון שלא הבדילה בין רמאללה לירושלים, הובעה בנאום קהיר.
את המדיניות שלו כלפי ישראל והפלסטינים - מהדרישה להקפאת בנייה יהודית בירושלים רבתי, כמו גם ביהודה ושומרון, דרך תמיכתו המעשית בחמאס בצוק איתן ועד להימנעותו בהחלטת מועצת הביטחון וסירובו להתחייב לכך שהחלטה נוספת נגד ישראל לא תעבור במועצת הביטחון בשבוע הבא - אובמה פירט כבר בנאום קהיר.
מדבריו עולה כי ישראל הוקמה בגלל השואה, לא משום שליהודים יש זכות היסטורית וחוקית לארץ ישראל. הפלסטינים, מצד שני, הם הקורבן של מעצמות המערב, אשר כפו עליהם לקבל את ישראל ובכך העלו אותם על מסלול של סבל ודיכוי הנמשך עד עצם היום הזה. חמאס, הוא אמר, אומנם טועה באמצעים שהוא נוקט כדי להילחם למען זכויות הפלסטינים המנושלים. אבל בגדול, מדבריו עולה כי חמאס אינו שונה מהשחורים בדרום אפריקה או מבאמריקה.
לא היה זה מקרה שבנאום קהיר אובמה נקב בשם חמאס, אבל לא הזכיר את אש"ף או פת"ח. בכך הוא חשף יסוד מרכזי במדיניותו, שאותה הוא יישם במהלך כל שנות כהונתו: אובמה מיטיב עם האחים המוסלמים, שעמם נמנה חמאס. באולם ההרצאות שבו נאם אז, אובמה התעקש כי חברי הארגון האסלאמיסטי יישבו בשורות הראשונות. חוסני מובארק כל כך זעם על המעשה, עד שסירב לפגוש את אובמה במהלך הביקור.
גם את מדיניותו הפייסנית כלפי איראן ותוכנית הגרעין שלה חשף אובמה באותו נאום. הנשיא הציג את ארה"ב כשוות ערך ברמה המוסרית עם משטר האייתוללות בטהראן. לדבריו, האיראנים אומנם השתלטו על השגרירות האמריקאית בטהרן והחזיקו את הדיפלומטים כבני ערובה במשך שנה וחצי, אבל ב־1953 לקחה ארה"ב חלק בהפלת המשטר הפרו־סובייטי באיראן ובהחלפתו במשטר פרו־אמריקאי. כלומר, לתפיסתו של אובמה ארה"ב נמצאת בתיקו מוסרי עם המדינה תומכת הטרור מספר אחת בעולם. בהמשך, האיש שפעל במהלך כהונתו לדלל את הארסנל הגרעיני של ארה"ב עד כמה שאפשר, טען כי לאיראן יש זכות לתוכנית גרעין "לצרכים אזרחיים".
בקיצור, באותו נאום הבהיר אובמה כי במהלך שנותיו בבית הלבן הוא ייטיב עם גורמי האסלאם הג'יהאדיסטי: האחים המוסלמים ומשטר האייתוללות. הוא גם דרבן אותם לפעול במשותף.
במקביל, בין השורות עולה האיום של אובמה לישראל, ארה"ב והמערב, שלא יעזו לפעול נגד האסלאם הקיצוני, למשל באמצעות איסור על לבישת חיג'אב או בפעילות למנוע מימון טרור דרך ארגוני צדקה אסלאמיים.
בשבע וחצי השנים שחלפו מאז יישם אובמה את המדיניות שאותה פירט בקהיר, בהתאם לחזון האידיאולוגי שעליו דיבר בפתח נאומו. והתוצאות איומות ללא יוצא מהכלל: רצח העם של הסונים בסוריה; חזרת רוסיה למזרח התיכון; משבר הפליטים באירופה והשלכותיו על עתיד האיחוד האירופי; צעדיה הבוטחים של איראן לעבר נשק גרעיני ומעמד של מעצמה אזורית; התערערות המדינות הסוניות המיודדות עם ארה"ב, בראשות מצרים; ועליית דאע"ש ואימוץ דרכו הרצחנית על ידי מוסלמים מכל העולם, מפלורידה, לפריז ועד ואדי ערה.
החזון והתוכניות שאובמה פירט בקהיר המיטו אסון על המזרח התיכון, על העולם האסלאמי ועל העולם המערבי. אך אובמה ומעריציו ממשיכים להתעלם מכל מה שקרה ולהתכחש לחלקו המרכזי, תוך התעקשות כי הוא צדק וצודק, בכל בעוד מתנגדיו - ובראשם בנימין נתניהו - דוגלים בתפיסות עולם מאובנות ומיושנות ורואים את העולם בשחור ולבן.
בדבריהם ובמעשיהם אובמה ומעריציו - לרבות אילנה דיין - מבהירים כי אין להם כל יכולת להכיר ולהתמודד עם ההשלכות האמיתיות של נאום קהיר. גם בעתיד אובמה ומאמיניו ימשיכו בשלהם, לא משנה כמה אנשים ייהרגו וכמה מיליונים יסבלו.
על אלו שמסוגלים להכיר במציאות ובאחריות של אובמה ומאמיניו ליצירתה, מוטלת החובה להכיר בכישלון האידיאולוגי והמהותי של החזון והמדיניות שאותם פירט אובמה בקהיר, ולנטוש אותם אחת ולתמיד.