הנה שאלה מתאימה לבוקר יום חמישי, 26 בינואר: כמה ימי זיכרון לשואה מציינת מדינת ישראל? והתשובה – לפחות שלושה. ישנו יום השואה הבינלאומי, החל מחר; ישנו יום הקדיש הכללי, בעשרה בטבת, שציבור יהודי רחב מחשיב כיום הזיכרון לשואה; וישנו יום הזיכרון לשואה ולגבורה, היום הרשמי שקבעה מדינת ישראל בחוק. האם יש צורך בשלושה ימי זיכרון לשואה? גודלו של האסון המזוויע בוודאי מצדיק זיכרון בכל יום. ומצד שני, מה שנזכר בכל יום אינו נזכר במיוחד באף יום. תפקידם של ימי ציון הוא לשמש תחנה בזמן – תחנת זיכרון.
השואה הייתה אחת, אך זיכרונה אינו אחיד. שלוש תחנות זיכרון מעידות על כך. תחנה אחת – של השבוע – אוניברסלית באופייה. יום השואה החל מחר הוא יום שמסריו מוסריים־כלליים; תחנה שנייה – של עשרה בטבת – היסטורית ואמונית. זה יום שואה המפנה מבט לשמיים וגם אורג את זיכרון השואה בזיכרונות של אסונות אחרים מתולדות עם ישראל, מחורבן הבית ועד חורבן יהדות אירופה; תחנה שלישית – של כ”ז בניסן – היא לאומית, ממלכתית. זה היום המחבר בין שואה לתקומה וקובע כי החוליה הבאה בשלשלת היהודית היא החוליה הציונית־ישראלית. שלושה ימי שואה המעידים גם על שלושה “שבטים”, כפי שמכנה אותם הנשיא ראובן ריבלין. שבט־שבט וזיכרונו, שבט־שבט ולקחיו.
27 בינואר הוא היום שבו שוחרר מחנה הריכוז אושוויץ בידי הצבא האדום. על כן, מדינות אחדות בחרו ביום זה כתאריך מתאים לציון השואה, ואחר כך בחר בו גם האו”ם. זהו יום שאמור, על פי נוסח ההחלטה שהתקבלה ביחס אליו, להזכיר את “לקחי השואה” כדי למנוע הישנותם של “מעשי ג’נוסייד”. כלומר, זה יום מתאים להזכיר בו שגם לאחר השואה נטבחו מאות אלפים, מיליונים, בקמבודיה וברואנדה וביוגוסלביה ועכשיו בסוריה, ללא מעצור. זה יום מתאים להזכיר בו שטוב שיש או”ם הקובע ימי זיכרון, וטוב גם שלא יפזר אשליות בנוגע ליכולתו לייתר את הצורך בימי זיכרון.
האו”ם לא ימנע עוד שואה, וגם לא אף אחד אחר. ארצות הברית עמדה מהצד בזמן הטבח ברואנדה. אחר כך כתבה עליו ספרים מעניינים, שבהם הכתה על חטא החידלון. אחר כך התערבה, גם אם באיחור ניכר, ביוגוסלביה. אחר כך שוב עמדה מהצד לנוכח האומללות הנמשכת בסוריה. רוסיה התנגדה למעורבות האמריקאית־אירופית ביוגוסלביה. מבחינתה, הטבח היה יכול להימשך. לאחרונה התערבה בסוריה, לא כדי למנוע טבח, אלא כדי למנף את תוצאותיו לצרכיה. רוב מדינות מערב אירופה לא עשו דבר. לא כאן ולא כאן ולא כאן. גם לא סין. גם לא הודו. שואת היהודים הייתה אירוע ייחודי, יוצא דופן. אך אדישות העולם לנוכח שואת היהודים לא הייתה ייחודית. העולם לא נרעש בעבר להציל את היהודים שנרצחו, ולא נרעש כעת להציל את הסורים הנרצחים.
לא בטוח שהכרחי לציין בישראל את יום השואה הבינלאומי. אבל אם מחליטים לציין אותו, תפקידו החינוכי במקבץ ימי השואה שלנו ברור: עשרה בטבת הוא היום שבו ראוי להציג את הסתירה המוזרה שבין שאלת “היכן היה האל בשואה” לבין תשובת ״שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם”. כ”ז בניסן הוא היום שבו ראוי להיזכר שמדינת ישראל הממלכתית, הריבונית, היא אכן המקום שבו לא יכולה להיות עוד שואה – כלומר המקום שבו איש לא יוכל להוביל יהודים כצאן לטבח. 27 בינואר, יום השואה הבינלאומי, אינו אלא יום זיכרון לחידלונו של העולם למנוע שואות. חדלונו הידוע בעבר, חדלונו הניכר בהווה, חדלונו המסתבר בעתיד.