אין טעם לנסוע לאמסטרדם. אם חשבתם על זה, ותרו מראש. זה רק יעשה לכם רע. אתם תיסעו ותראו איך הם חיים שם, כמה הם סובלניים לכל אדם באשר הוא הומו, זונה או מסטול. הייתי שם עכשיו, וגם אני עשיתי את הספורט הישראלי הידוע: "למה בארץ זה לא קיים?". להסתובב בוונדלפארק ולתהות למה גינות סחרוב לא יכולות להיראות ככה, למה הצ'יפס שלנו לא יכול להיות טעים כמו כאן, ולמה כולם נראים מאושרים פה כל הזמן. הם רוכבים על אופניים ללא קסדות וכמעט לא עושים תאונות. מתירים מריחואנה וזנות, אבל העיר נקייה מפשע ומסמים קשים.
כל הערים היפות דומות זו לזו, והמכוערות, כל אחת מכוערת בדרכה. אבל גם למרשימות ביותר יש פגם גדול שקל לזהות אותו. אוסלו מבולגנת. בנגקוק מסריחה. ברלין פסיכית. רומא כבדה. תל אביב מלוכלכת. אבל אמסטרדם נטולת פגמים, כמו תזמורת שמנגנת בהרמוניה מושלמת כל שעות היום. זו שרוכבת על האופניים אינה מפריעה לזה שנוסע בטראם, נסיעת הטראם אינה קוטעת את הולך הרגל, והולך הרגל, גם אם יפסע בנתיב הנסיעה באופניים, ויפריע לרוכבת לרגע, יסמן לה "סליחה" קטן, היא תחייך ותנופף בחזרה, ושניהם ימשיכו לדרכם.
איפה הסדרן מתחנת ההגנה שצועק "אינעל שורלק, זוזו מהקו?
כל אחד עושה את ענייניו הכי טוב ובשקט. השקט זה הדבר הראשון ששומעים בעיר. אלפי אנשים ברחובות, רכבות חשמליות דוהרות, חנויות פתוחות, אמצע היום, ודממה. לא צלצול אופניים, לא צפירת מכונית ולא סדרן רכבת, כמו זה בתחנת ההגנה של תל אביב, שצועק: "אינעל שורלק, תזוזו מהקו הצהוב כבר, כמה פעמים אני יכול להגיד!".
המפגש של ישראלים עם סמלים זרים תמיד מעניין אותי. שני זוגות של ישראלים עומדים ליד הקופישופ "הבולדוג", שידוע בעיר כמקדונלד'ס של המריחואנה. הוא אומר לה, "רינה, בואי, ניכנס נעשן קצת סמים", היא עונה: "מה אתה מקשקש, אברם, גם ככה אתה עוד רגע נרדם". הוא ממשיך: "מה נרדם, בואי נו, עכשיו זה אפילו חוקי בישראל", והיא מבאסת: "מה פתאום חוקי, אברם?". הוא מתעקש: "זה חוקי, לא שמעת את גלעד ארדן?", והיא מנסה: "הוא לא אמר חוקי, אמר שיהיה רק קנס". כאן אברם מנצח: "נו אז פה גם קנס אין, כי פה זה כן חוקי", והיא בשלה: "מה פתאום חוקי, אברם, מה אתה מקשקש, זה סמים!". וכל זה תחת מעטה הדממה של העיר, במרכז הליידספליין, כמו תזמורת קקופונית לשני כלי הקשה שאף אחד לא מצליח לשמוע לא את עצמו ולא את האחר. בני הזוג ייתנו הופעה נוספת גם באחת הקרנות של כיכר הדאם, אך הפעם בחילופי תפקידים, כשרינה תפציר באברם להיכנס ל"מדאם טוסו", כי אם היית באמסטרדם ולא נכנסת ל"מדאם טוסו", זה כאילו לא היית שם. אברם אומר: "זה כמו שתגידי שחובה להיכנס לחלונות האדומים". "אוי, נו זה לא אותו דבר", והוא ישיב שזה בדיוק אותו דבר, זה לא אותו דבר. והתזמורת מתפרקת בעצבים, ושני הנגנים נבלעים אחר חוסר כבוד אל תוך מוזיאון הבובות הידוע. השקט חוזר לעיר.
בספרה (החדש והמומלץ) של אמונה אלון, "בית על מים רבים", יואל, סופר מבוגר, משוטט לבדו באמסטרדם, מגיע לחפש השראה אבל מוצא זיכרונות משורשיה היהודיים של משפחתו, ניצולת השואה. כל פינה וטראם מזכירים לו משהו. ברגע אחד, אחרי שכבר נאסר על יהודים לנסוע בתחבורה הציבורית, גבר הולנדי גוער באישה יהודייה שמרכיבה את בתה על האופניים, לבל תיכנס לפארק. הילדה שואלת: "מאמא, למה אסור לנו להיכנס?", אחר כך הם יצטרכו לבחור, לציית להוראות ולצאת מהעיר מרצון או להסתתר בתוכה, לשלוח את הילדים לצלול בקנאל עם המחתרת. יואל, מסתכל על הפרצופים ההולנדיים החביבים תמיד, מסבירי הפנים, אוהבי האדם, סובלניים עד אין קץ, שלווים ושקטים ומתבונן גם בעצמו פנימה, וכותב ספר.
רק שיטוט לבד בעיר זרה יכול לחבר אותך גם לעיר, וגם לעצמך. עד ששוב מפינה אחרת, מגיחים אברם ורינה, שבדיוק יצאו מ"מדאם טוסו", וכמו היהודים לאורך ההיסטוריה, צריכים להחליט. לקנות עוד צ'יפס או לא לקנות עוד צ'יפס. "אין כמו הצ'יפס שלהם". "עזוב, מה אתה מבין בחייך, אני עושה בדיוק אותו דבר בבית". "איך את עושה? זה תפוחי אדמה הולנדיים". "מה זה משנה מאיפה התפוחי אדמה, צ'יפס זה צ'יפס". "זה לא אותו דבר". "זה כן". "זה לא", "טוב, אז בואי לבולדוג". "לא רוצה", "למה לא?".