דונלד טראמפ של החודש הראשון הוא מערבולת של ציוצים, הצהרות וצווים שהפכו אותו למוקיון הפרוע והמסוכן של העולם. תקשורת המיינסטרים האמריקאית מתנפלת בצהלה על כל טעות או שקר שלו ושל צוותו, וברוך השם לא עובר יום בלי טעות או שקר או שניהם.
תוכניות הבידור והלייט נייט מבצעות בו רצח אופי של ממש, כולל מומנטום הדה־לגיטימציה ההרסני שצוברת כלפיו תנועת ההתנגדות האמריקאית (ודוק: התנגדות resistance, ולא מחאה protest). ה"ניו יורק טיימס" הודיע שכתביו לא יגיעו למסיבת העיתונאים השנתית, ואחריו עשו זאת כלי תקשורת נוספים. להבדיל מפעיות המחאה של תנועות הקוטג' והדיור, וה"אובייקטיביות" של התקשורת בישראל מול תופעת הימין המטורף, שהוא הרבה יותר מסוכן מאשר ממשל טראמפ.
וכל זה (עדיין) לא משפיע ולא פוגע בתמיכת הציבור בטראמפ. בטח לא בתמיכה הנרצעת ללא סייג של מדינת ישראל. ואיזה כיף לטראמפ כשמגיע שפוט כמו נתניהו, מה שהפך את הפגישה ביניהם למופע זיקוקים של ידידות לוהטת. דא עקא: בעוד טראמפ יורד רצח על כל העולם ובן דודו כמוכה אמוק, דווקא מול נתניהו, כשזה מגיע לתכלס, הוא היה כמעט אובמה סטייל.
האיש שמתנהל כמו די־ג'יי מחורפן במסיבת טראנס דורש מישראל לנהוג בהיגיון בשאלה הפלסטינית. הוא רוצה בהסדר וסבור שבנייה בהתנחלויות אינה מקדמת את השלום. ההנחה היחידה שנתניהו קיבל היא התמיכה בשיחות ישירות, שהיא תרגיל המילוט הרגיל משיחות של ממש, אבל בשיחות בין השניים לא ניתן אפילו רמז לאישור התפרעות סיפוחיסטית, שלא לדבר על התנערות מרעיון שתי מדינות לשני עמים כדרישת בנט.
וכדי ביזיון וקצף: את הפגישה אמור היה להכין שלדון אדלסון, שהיה אורחו של טראמפ לארוחת ערב בשבוע שעבר. אדלסון הימר על טראמפ ביותר מ־100 מיליון דולר שתרם לקמפיין שלו. התמורה הייתה אמורה כנראה להיות רישיון להתפרע בגדה, וזה לא קרה.
ההבדל בין טראמפ לאדלסון הוא שהראשון סוחר והשני מהמר. כשהעסקים מגיעים להסדר מדיני וירושלים זה רק ביזנס, הצ'ק של הערבים שווה יותר. ויש לצ'ק הזה ספח ששמו היוזמה הסעודית, החלטת הליגה הערבית, והוא כולל גם את מצרים וירדן כמשענת אסטרטגית. בקיצור, כל מה שבנט ושות' לא מאמינים בו ולא מבינים אותו. גם אם טראמפ זקוק לנתניהו כסיוע ארטילרי מול קונגרס רפובליקני עוין בחלקו, עדיין הצ'ק הסעודי והערבי גדול יותר.
אז במקום רישיון לספח שטחים, אפילו חלקית, במקום להעתיק, אפילו חלקית את השגרירות לירושלים, מעתיר טראמפ על ידידו היקר, הנפלא, האמיץ, הנהדר קצפת סכרינית של מחמאות, שאמורות לאפשר לנתניהו לחזור כמנצח לקרקס הגמדים המקומי. הכל אגב תחת אזהרה: האיש לא שולט בסוגרים, ומחר הוא יכול להפריש חלה בבית היהודי של בתו וחתנו ולצייץ ארץ ישראל השלמה לנצח נצחים.
אבל לא כדי להבין מה טראמפ רוצה הולך הזרזיר אצל העורב. מבחינת נתניהו עצם המפגש היה המסר, והוא נועד לשלושת קהלי המטרה. הימין המטורף אמור להתעשת ולהבין שטראמפ סופר רק אותו ולא את בנט. לימין־מרכז של לפיד הוא מאותת שלא דרש סיפוח עכשיו ורק הוא, נתניהו (שלא כמו שר החוץ מטעם עצמו, לפיד), יודע להתהלך עם טראמפ והוא זה שיוציא ממנו כל מה שדרוש לביטחון ישראל. לאלו החורשים מזימות בליכוד, שמתפוררת לו בין הידיים, הוא אומר - מי אתם רוצים שידאג לאינטרסים של המדינה (ושלכם)? כץ, ארדן, סער ושאר הנייטיבס? תשאלו את טראמפ ואדלסון ותקראו ב"ישראל היום".
חרבות באוויר
בהנחה שנתניהו הבין או אולי ידע מראש מה הראש של טראמפ, נשלפו מן המרתף בובות הוודו של איראן וחיזבאללה. מכאן ואילך הפליגו שני אלה בתיאור האיום האיראני על העולם כולו וישראל בפרט. וכמובן מה הם יעוללו לאיראן אם תמשיך לעסוק בפצצה "ובייצוא טרור בכל העולם".
איראן מנהלת מאבק שיעי בתימן ובעיראק, כולל נגד דאע"ש, ותומכת בחיזבאללה (ופה ושם בחמאס). כל אלה הם קטטות בשכונה שלנו ומסכנות אותנו, אבל "יצוא טרור לכל העולם"? אין מסים על הצהרות רהב, וטראמפ ונתניהו הם אשפי מכירה של סחורה שלא קיימת. כולל איומי סרק על חידוש הסנקציות. אין להם בעיה לתבוע הפסקת המעורבות האיראנית בסוריה, משום שממילא זו הצהרה חלולה.
חלפו הימים שבהם ישראל חיסלה בסוריה גנרל איראני שקרב לפתחת קונייטרה (מוחמד עלי לפני כשנתיים). איראן, להזכירנו, מקיימת בקפדנות את הסכמי הגרעין (דוח פקחי סבא"א) ונלחמת בדאע"ש לצד העיראקים, הסורים, הכורדים, הרוסים והאמריקאים. רק כאשר טראמפ וצוותו יטמיעו את המצב הזה מול האלטרנטיבות, נדע מה יהיה יחסו האמיתי של הממשל החדש לאיראן.
בינתיים מנופפים חרבות באוויר לצורכי תעתוע פנים־פוליטי. אקשן אמיתי? נתניהו מגיע לטראמפ כשהאחרון לא רק מסתבך פוליטית, אלא גם פגוע מכישלון ההחלטה הצבאית הראשונה שלו, פעולת קומנדו בתימן שהסתיימה בפיאסקו. על פי ה"ניו יורק טיימס", טראמפ אישר את הפעולה "יחסית במהירות" (איפה אלק בולדווין שימחיש את זה ב"סאטרדיי נייט לייב"?). חייל אמריקאי נהרג, שלושה נפצעו ומסוק פוצץ עקב תקלה. בצד התימני נהרגו כמה עשרות אזרחים ואנשי אל־קאעידה. הבעיה: טראמפ מנופף בנתניהו כאילו יש לו כאן שוטר מקומי שיעשה סדר. למזלנו ישנו צה"ל שיעשה הכל כדי למנוע שימוש בחיילי צה"ל לצרכים אמריקאיים - אלא רק כשהעניין נוגע לאיום אמיתי על ישראל.
ברמת הפסיכולוגיה בגרוש, פסגת טראמפ־נתניהו הייתה מפגש בין מגלומניה ממריאה לבין מגלומניה מתרסקת. ועדיין השונה בין טראמפ לנתניהו רב מן המשותף. טראמפ הוא בור חסר מעצורים באורח מעורר השתאות, ונתניהו עולה עליו בכל פרמטר שמצריך אינטליגנציה וידע. ההתקרבנות של טראמפ מגיעה מהתפנקות נעלבת ותוקפנות כמעט ילדותית. אצל נתניהו אתה חש במרירות החמוצה של ילד דחוי ובפאניקה של מי ששומע בסיוטי הלילה חריקת בריחים של בית כלא.
המשותף לשניהם הוא שהם משקרים בלא למצמץ ובלי להתאמץ, וזה בא להם טבעי כמו תוספות השיער שלהם. נתניהו היה הראשון משניהם שאימץ את טקטיקת העובדות האלטרנטיביות. ה־FAKE NEWS שקיבע טראמפ בפולקלור ובתקשורת האמריקאית הן OLD NEWS בממשל ביבי לדורותיו. המשותף הנוסף לשניהם הוא פזיזות ופאניקה בעת לחץ. ברגע שמדובר בראשי מדינות שמנהלות מדיניות של חיכוך מדמם, מדובר בפוטנציאל למלחמות שווא, וכאן יש לנו פוטנציאל לצרות של ממש.