על השאלה אם סוגיית התאגיד היא הסיבה האמיתית שמניעה את נתניהו ללכת לבחירות, רק 11% ענו בחיוב. 62% ענו בשלילה ואמרו שמדובר ב"ספין שמסתיר את הסיבות האמיתיות". יחס של 1 ל־6. כלומר, הציבור לא מאמין לנתניהו. במילים אחרות: הציבור מבין שנתניהו מנסה למרוח אותו.
הכי מצחיק? אישית, אני לא בטוח שהציבור במקרה הזה צודק. אני כן נוטה לחשוב שבועת הטרלול המקיפה את נתניהו הקדיחה אותו בעניין התאגיד עד הפיכתו לאובססיה אי־רציונלית. ההוכחה האולטימטיבית היא עניינה של העיתונאית גאולה אבן, שנחת השבוע על הפמליה בסין כאילו התגלתה מנהרת תופת חדשה של חמאס מתחת למעון בבלפור.
מה חושב הציבור על גאולה? גם כאן, בשורות קשות לנתניהו, ובעיקר לגברת: 51% סבורים שמינויה של אבן לתפקיד מגישת המהדורה המרכזית בתאגיד הוא מינוי ראוי, לעומת 23% שסבורים שלא. יחס של 1 ל־2 לטובת אבן. הניצחון הזה נראה, במבט ראשון, צנוע מהפער בשאלות הקודמות, אבל צריך לזכור שיחסית לעוינות הבסיסית של הציבור כלפי התקשורת, התוצאה שהשיגה אבן יותר ממצוינת.
לסיכום הסוגיה, שאלנו איך צריך לסיים את סאגת התאגיד. שליש מהישראלים לא יודעים (ואין להאשים אותם). שליש נוסף סבורים שצריך לפתוח את שידורי התאגיד כמתוכנן בתאריך שנקבע. חמישית (20%) סבורים שצריך לסגור את התאגיד. 16% חושבים שצריך להפעיל את התאגיד כמתוכנן, אבל להדיח את שני ראשיו. גם כאן, למרות חוסר הפופולריות של התקשורת, התאגיד מנצח את הטירוף שאחז בראש הממשלה. אם כי אי אפשר להתעלם מהעובדה שמסע רצח האופי המתועב של נתניהו ושלוחיו נגד ראשי התאגיד, נקלט אצל 16% מהציבור. אנשים שלא יודעים דבר על גיל עומר ואלדד קובלנץ, אין להם מושג מהו הרקורד המקצועי שלהם ,ואם יש להם בכלל דעה פוליטית מגובשת, תומכים בהדחתם. למה? כי דוד ביטן אמר.
2. רביעיית המוסקטרים
הסקר מבשר רעות לנתניהו גם בתחום האישי. 35% מרוצים מביצועיו כראש ממשלה, 59% לא מרוצים. השורה התחתונה מינוס 24. אלה מספרים שצריכים להדאיג כל ראש ממשלה, אם כי נתניהו נמצא בסביבה הזו כבר תקופת מה. ההידרדרות במעמדו הציבורי באה לידי ביטוי דווקא בשאלה הבאה, על ההתאמה לתפקיד ראש הממשלה. נתניהו מוביל עדיין בהפרש משמעותי, אבל הוא צונח יחסית לסקר הקודם. הפעם יש לו 26% בעוד לפיד זוכה ל־15% (עד לפני זמן לא רב, לפיד לא היה קיים בטבלה הזו), 6% להרצוג, 5% בנט, 4% כחלון ו־3% ליברמן. המוביל האמיתי בשאלה הזו הוא המועמד "לא יודע", שמקבל 29%.
בסקר הקודם קיבל נתניהו 34%, כלומר התמיכה בו בתחום ההתאמה לראש ממשלה קרסה בתוך חודש ליותר מ־20%. זוהי דרמה של ממש, וראש הממשלה צריך לשאול את עצמו שאלות קשות בנושא. ממוצע התמיכה בו כמתאים לראשות הממשלה מאוגוסט 2015 היה 31%, ופתאום 26%. משהו קורה כאן.
אגב, גם לפיד לא יכול לנוח על זרי דפנה כלשהם. בפברואר השנה הוא כבר היה ב־21% התאמה לראשות הממשלה. חודש אחר כך ירד ל־17% והחודש צנח ל־15%. לפיד הוריד פרופיל בכל הקשור לביקורת על נתניהו ומעדיף להשאיר את התפקיד הזה לאחרים. ובכן, מתברר שיש לזה מחיר פוליטי.
בדקנו גם ארבעה אישים הנמצאים מחוץ למערכת הפוליטית כרגע. השאלה עסקה במידת התאמתם לתפקיד ראש הממשלה. את התשובה אפשר לנתח משתי זוויות ראייה: גלובלית ויחסית. נתחיל בגלובלית: מצבם של גבי אשכנזי ומשה (בוגי) יעלון דומה. שניהם זוכים ל־30% תמיכה ו־53% התנגדות. מינוס 23, אבל אסור לשכוח שזו אינה שאלה של ביצועים בתפקיד, אלא התאמה אליו. במצב טוב יותר נמצא הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ, עם 37% תמיכה ו־44% התנגדות, ובמצב הטוב ביותר נמצא השר לשעבר גדעון סער, עם 39% תמיכה ו־43% התנגדות, כלומר מינוס 4 בלבד.
עכשיו הזווית היחסית: מכיוון שבהתאמה לראשות ממשלה גורף השבוע נתניהו 26% בלבד, הרי שהמספרים של רביעיית המוסקטרים הזו טובים יותר. אם כי, לא הוצגו מולם מועמדים אחרים. הפופולריות הנמשכת של סער ממשיכה לעורר סקרנות. זה השלב שבו אפשר להתחבר לשאלת גאולה אבן. האם הפופולריות שלה, בנוסף לפופולריות של בעלה, היא שמטריפה את נפשם של בני הזוג המבוצרים בבלפור?
בתחום המנדטים, הסקר דומה לקודמו: יש עתיד ממשיכה להתחזק עם 28 מנדטים, הליכוד שומרת על תוצאה סבירה עם 25 מנדטים, הבית היהודי בהתחזקות משמעותית ל־13 מנדטים, הרשימה המשותפת 13, הרצוג עם 10 מנדטים, יהדות התורה וכחלון עם 7 מנדטים כ"א, ליברמן וש"ס 6 כ"א, מרצ 5. היתרון של לפיד נשמר, אבל המצב פריך. כדי להקים ממשלה יצטרך לפיד לשכנע את החרדים לשבת איתו, או לשכנע את בנט וליברמן. או גם וגם. לפיד משוכנע שאם ינצח את הליכוד בהפרש של 4 מנדטים, הכל יקרה מעצמו, כולל קואליציה עם הליכוד (נטול נתניהו).
עניין נוסף שראוי להתעכב עליו: מתוך המנדטים שנוספו ללפיד יחסית לתוצאות הבחירות, 8 באים מהרצוג, 3 מכחלון ו־2 מהליכוד. כלומר, לפיד כן נוגס בליכוד. נגיסה קטנה, בינתיים. מצד שני, עם האוכל בדרך כלל מגיע התיאבון. לפיד מאמין שאם יצליח להצניח למקום השני ברשימתו את אחד הביטחוניסטים (אשכנזי, יעלון וכו'), הוא יפרוץ את מחסום ה־30 מנדטים, וחלק מהקולות האלה יגיע מהמאגר הליכודי. מי שמאמין, לא מפחד.
3. אתם נורמלים?
משה כחלון, פעיל ליכוד זוטר מגבעת אולגה, עוזרו של השר לביטחון הפנים עוזי לנדאו ומי שנכלל בקבוצת "המורדים" נגד אריאל שרון בליכוד, לא האמין שימצא את עצמו אי־פעם בתפקיד שאליו לוהק בשבועות האחרונים: מגן שלטון החוק, צוק בודד של שפיות, תקוותה האחרונה של התקשורת החופשית, שוחר הדמוקרטיה והחופש. והוא בסך הכל רצה לחזור הביתה בשלום. כשמסבירים לאנשי כחלון שאם יניחו לביטניו וצחצחיו (מלשון צחי הנגבי) של נתניהו לעקר את התאגיד מתוכנו ולשנות את חוק התאגיד, תוך הכפפתו מחדש לדרג הפוליטי, זו תהיה בכייה לדורות, הם מתקוממים: מה אתם רוצים מכחלון? איך יכול להיות שרק כחלון עומד לבד בסיפור הזה? למה מפילים את הכל עליו? איפה נפתלי? איפה איילת? איפה אריה דרעי? איפה ליברמן? אתם באמת חושבים שעל הכתפיים השחוחות של שר האוצר אפשר להעמיס את כל זה?
על השאלה הזו צריך לענות בשאלה: איש לא מכחיש שהפרסום השבוע על מינוי גאולה אבן־סער למגישת מהדורת החדשות המרכזית של תאגיד השידור חירפן את רעייתו של ראש הממשלה ובעלה באורח סופני והקדיח את תבשיל התאגיד לקראת "הסופה המושלמת". בעקבות הפרסום, התקוממו רבים וטובים: מהשר זאב אלקין (שהוא בעצמו נפגע טרי של הגברת נתניהו) דרך שר האוצר כחלון, שלא הבין למה דבר המינוי פורסם דווקא עכשיו.
השאלה שצריכה להישאל היא: תגידו, השתגעתם? מה קרה לכם? זו מדינה בהפרעה? איך יכול להיות שכולם נסחפים אחרי זוג מטורלל שירד מזמן מהפסים? איך יכול להיות שמפילים על עיתונאית מקצועית, מוערכת, ותיקה, הגונה ואחראית את התיק הזה, ואין פוצה פה ומצפצף?
זה באמת נשמע למישהו הגיוני שמינוי של גאולה אבן למגישת מהדורה אמור להקפיץ ראש ממשלה כאילו מדובר בטיל שיהאב גרעיני ששוגר זה עתה מנתנז? הרי מדובר בכלל במישהי שבחדר נעוריה היה תלוי פוסטר של אותו ראש ממשלה, כשהיה שגריר באו"ם (השבוע כתבתי בטעות שבחדרה היה תלוי פוסטר של בגין). זה שרעיית ראש הממשלה אינה יציבה ומערערת גם את בעלה, אנחנו כבר יודעים. זה שכל האחרים מתיישרים בעקבות הדבר העקום הזה, צריך לזעזע כאן את אמות הספים.
שוב ושוב שמעתי השבוע, בכל האתרים והערוצים וגלי האתר האפשריים, את הביקורת על "העיתוי התמוה" של פרסום המינוי, ושאלתי את עצמי מתי נקבל כולנו זימון להסתכלות. בועת הטרלול שאפפה את ראש הממשלה השתלטה על כולנו. גאולה אבן־סער בנתה קריירה עיתונאית מפוארת שנמשכת למעלה מ־25 שנה, היא הקפידה תמיד לשאול את השאלות הכי קשות וחדות בלי קשר לזהות המרואיין היושב מולה, ולפתע היא אויב העם, קו אדום בוהק וקאזוס בלי שלשכת ראש הממשלה לא יכולה להשלים איתו. מה שחסר זה נאום מכונן של נתניהו, בסגנון הנאום ההוא באו"ם, עם פוסטר ובו תמונתה של אבן־סער וטוש אדום.
תגידו, אתם נורמלים? אתם לא מבינים שיש כאן משפחה שהשתלטה על מדינה שלמה והצליחה לשכנע כמעט את כולם שזה לא לגיטימי להתמודד נגד ביבי. איך הגעתי לזה? כי עצם העובדה שגדעון סער העז לפרוש מהחיים הפוליטיים ופה ושם מוזכר שהוא עלול או עשוי בתנאים מסוימים להתמודד על הנהגת הליכוד, הופכת את גאולה אבן־סער לסוג של דמון חדש המאיים על קיומו של העם היהודי באשר הוא. בל"ג בעומר נשרוף דחלילים בדמותה במדורות. ועם הזוועה הזו משתפים פעולה כולם. ממשה כחלון ועד בכלל.
לגבי העיתוי: ממה שהבנתי, המו"מ עם אבן־סער נמשך חודשים ארוכים והושלם השבוע. עכשיו, בואו נתחלף רגע עם קובלנץ ועומר: אם הם שומרים על המינוי בסוד, הם הופכים לחתרנים. תוך שעתיים זה דולף למישהו ואז שר האוצר היה זועק שהם ממנים את אבן־סער מאחורי גבו. הם עשו את הדבר הנכון ופעלו בשקיפות. מי שמאמין שהם יצרו קשר והחלו במו"מ עם גאולה אבן־סער כדי להרגיז את שרה נתניהו, מגיע לו סופשבוע במחיצתה, אבל בלי שמפניה.
ועדיין, השאלה של מקורבי כחלון נכונה. איפה נפתלי ואיילת? איפה ליברמן ודרעי? אף אחד מהם לא באמת מאוהב במה שמעולל כאן נתניהו לתקשורת ולכל מי שלא לגמרי זורם עם הפיכתה של ישראל למונרכיה אלוהית. למה הם לא מסבירים לנתניהו, ככה שיבין, שהגיע הזמן להפסיק את ההשתוללות המופרעת הזו? ממה הם מפחדים? הם באמת רוצים שכל הראיונות הטלוויזיוניים ייראו כאותה הופעה מיתולוגית של "הגברת" בערוץ 20 בשבוע שעבר? אגב, היא הגיעה לצילומי הראיון באיחור של ארבע שעות. ככה זה כששולטים בתקשורת. באים מתי שרוצים.
4. מה רוצה ביבי?
האם יש ממשלה חלופית בכנסת הנוכחית? התשובה חיובית. הרצוג, שבתחומים האלה אין לו מתחרים, דיבר השבוע עם כולם, כולל כולם. המסה הקריטית קיימת, אבל ההיתכנות אפסית. בליכוד יש ח"כים שמוכנים להישבע שאם ביבי יתעקש לגרור את המדינה לבחירות על התאגיד, הם יהיו מוכנים לפצל את הליכוד ולתמוך בממשלה חלופית. אגב, הרצוג לא יעמוד בראשה. ראש הממשלה החלופית הזו יכול להיות, למשל, ישראל כץ. או משה כחלון. אביגדור ליברמן לא ישתף פעולה עם שום דבר שיעקור אותו ממשרד הביטחון. מעשה המרכבה הזה מסובך ונראה בלתי אפשרי. מצד שני, קרו כאן כבר הרבה דברים בלתי אפשריים. ללכת לבחירות על תאגיד שידור ציבורי, זה אפשרי?
האם נתניהו באמת רוצה בחירות? כרגע, אף אחד לא באמת יודע. גם אנשי כחלון, שהמתינו ביום חמישי לשובו של המנהיג מסין, לא ידעו מה ביבי רוצה. אצלו בחצר יש מי ששואלים את אותה השאלה את עצמם. כולל שרים מקורבים. הרי אם ילך לבחירות, הסיכויים שיחזור עם 30 מנדטים אינם גבוהים. רוב הסיכויים שיחזור עם פחות. אף סיעה לא תסכים לחתום על "סעיף תקשורת" דרקוני. אבל אפשר לשאול עוד שאלה: מי ימליץ עליו לראשות הממשלה אצל הנשיא? כחלון? אחרי הזובור האחרון? נתניהו יודע שהמערכת הפוליטית שבעה ממנו ואין כמעט בנמצא מי שיהיה מוכן להתאבד למען השארתם של בני הזוג ברחוב בלפור. כשהוא מטלטל את הספינה במצב הזה, סימן שיש לו סיבה מצוינת, או שהוא איבד שליטה.
אם זה אכן בגלל התאגיד, הוא איבד שליטה וכנראה גם שפיות. רק סיבה אחרת יכולה להסתתר מאחורי הטירוף האחרון: החקירות. לא מדובר בחקירות 1000 או 2000, אותן אי אפשר לעצור או לעכב, גם לא באמצעות בחירות. רק אם נתניהו חושש להסתבך גם בפרשת הצוללות, יש היגיון בהקדמת הבחירות. מכיוון שבפרשה הזו טרם נפתחה נגדו חקירה, ההליכה לבחירות אמורה לעכב החלטה לפתוח בחקירה כזו, אם אכן יש החלטה כזו בקנה של מנדלבליט. לכן, הדבר היחיד שבחירות יכולות לעכב כרגע זו חקירה חדשה, שאפשרית רק בנושא הצוללות. אבל את זה, כרגע, רק ביבי יודע.
5. תיזוזי בוז'י
יצחק הרצוג, כמו נמלה עמלנית, ממשיך להתרוצץ בשטח בקצב של צנטריפוגה איראנית. מקורביו מסבירים שאין לו אגו. הוא כבר מזמן לא מבקש שום דבר לעצמו. יו"ר האופוזיציה מבין את מצבו. בחודשים האחרונים הוא ניסה להביא את גבי אשכנזי למחנה הציוני כמועמד לראשות המפלגה על דעתו (גבי סירב), ההצעה למשה (בוגי) יעלון פורסמה כאן בזמן אמת (בוגי סירב). הרצוג לא מרפה ולא מוותר ובינתיים הקים מטה ומתכוון להתמודד. אם אין מתמודד חיצוני בעל שיעור קומה, אז גם הרצוג רואה את עצמו בתמונה.
בחודשים האחרונים ניהל הרצוג גם רומן חשאי עם משה כחלון. אלוהים יודע על מה. בשבוע שעבר הוא ישב עם השליח האמריקאי למזרח התיכון, ג'ייסון גרינבלט, שעתיים תמימות. בחלק מהזמן הייתה גם ציפי לבני. גרינבלט ישב גם עם מתאם הפעולות בשטחים, האלוף יואב (פולי) מרדכי, ועם נציגי המתנחלים ועם הפלסטינים ועם נתניהו עשר שעות במצטבר, רובם הגדול בארבע עיניים. השורה התחתונה? המשיח הלבן שעליו דיברו בימין, לא הגיע וכנראה גם לא יגיע.
גרינבלט מנסה לגבש "חבילת התנעה" לתהליך המדיני. טראמפ שינה את הטון באשר לישראל, וכיף לראות את נציגיו מתעמרים באו"ם ובצביעות הבינלאומית האופפת אותו. אבל בענייני המהות, מה שהיה הוא שיהיה. מדיניות ממשל טראמפ באשר לבנייה בהתנחלויות לא שונה במהותה ממדיניות אובמה וכל הממשלים הקודמים. עובדים על "נוסחת ריסון" בנייה, מתעקשים על הגבלה משמעותית, דוחפים בכל הכוח ל"דיל האולטימטיבי". מבחינת נתניהו, זה מתכון לצרות צרורות. הוא בטח כבר חידש את חיזוריו הנושנים אחר הרצוג. אם זה לא היה כל כך מדכא, זה יכול היה להיות מצחיק.
ואולי זה בכלל לא מצחיק. כי אחד הדברים שגרינבלט עשה בסיבובו האחרון בארץ (הוא כבר קבע תאריכים לשני ביקורים נוספים) זה לבדוק את מה שנתניהו סיפר לאמריקאים על המגבלות הקואליציוניות שלו. במילים אחרות, האמריקאים בודקים, בזהירות רבה, אם נתניהו יכול לפרק ולהרכיב מחדש את הקואליציה, כדי ללכת למו"מ מדיני אמיתי. אני לא חושב שיש כבר מגעים בין הרצוג המצולק לבין ביבי, אבל נדמה לי שברור שאם תהיה פנייה מחודשת, בגיבוי ובמעורבות של הבית הלבן, להרצוג לא תהיה ברירה אלא לשקול אותה. טראמפ זה לא אובמה. נראה את ביבי תוקע אצבע בעינו של טראמפ כפי שעשה לאובמה על בסיס שבועי.
הרצוג עצמו משתדל לא לחשוב על זה יותר מדי. הסיבוב האחרון שעשה כמעט הרג אותו. צחוק הגורל יהיה אם בחירתו של טראמפ תהיה הזרז האחרון שיגרום לנתניהו להחליף את הקואליציה, לאשפז את הבית היהודי באופוזיציה וללכת למהלך מדיני גדול.
בינתיים, במפלגת העבודה ממשיכים להצטבר מועמדים. העכברים שוחים בהמוניהם לספינה הטובעת. הבשר הטרי מהשבוע הוא האלוף במיל' עמירם לוין. חוץ מזה מדברים על דיל בין אבי גבאי לח"כ עמר בר־לב. אחד מהם לא ירוץ עד הסוף, ויביע תמיכה בשני. זה ייקבע, כנראה, על פי המצב בסקרים בתאריך שיוסכם עליו מראש (גבאי מאשר שהם החליטו לשתף פעולה, אבל טרם הגיעו להסכמה לגבי פרישה מוקדמת). צפויה גם תחרות על חסדיו של אהוד ברק, שממשיך ללהטט בטוויטר ובדף הפייסבוק שלו. הרצוג מוכן למכור כליה כדי להציג את ברק כמועמדו לשר ביטחון. ברק, בינתיים, משחק את הבלתי מושג. בשבועות האחרונים התפשטה שמועה שלפיה ברק וגבי אשכנזי כבר נועדו לסולחה חשאית. לא מדויק. הם אכן נפגשו, במקרה, בשבעה בביתו של שלמה דברת לפני יותר משבועיים. הם נאלצו ללחוץ יד ולנהל סוג של סמול טוק, שעלה להם כנראה בלא מעט בריאות. סולחה, זה עדיין לא.
6. מילה של רגב
נפתלי בנט עשה השבוע סיבוב על גבו השחוח של יאיר גרבוז. זה חבל, כי בנט מפגין בדרך כלל ממלכתיות מעודדת. הוא צריך לשאול את עצמו אם הוא באמת רוצה להיות מירי רגב כשיהיה גדול. סיבוב הניצחון שלו ב"ידיעות" עם הטפיחה העצמית על השכם בכך שהצליח למנוע מעוכר ישראל גרבוז את פרס ישראל, ראוי לכל גנאי. נכון, בנט צריך לכפר את הפאשלה ההיא עם אלי אוחנה, שהציגה אותו ואת הבית היהודי כבית אשכנזי גזען למהדרין, אבל צריך להיות קו אדום. ראוי שיציץ רגע הצדה ויביט במה שנהיה ממירי רגב. הוא לא רוצה להגיע לשם.
רגב מעלה כל ערב שבת פוסטים מרגשים עם תמונותיה מדליקה נרות, פלוס שיעור שבועי על פרשת השבוע וכל מיני מכמני מסורת נוספים. עוד רגע תשים על עצמה שביס. משבר התאגיד, שהוא פיקוח נפש של ממש, גרר אותה לבית ראש הממשלה בשבת האחרונה. חילול שבת בפרהסיה. כששאל גפני את נתניהו על החילול הזה, מיהר ביבי (כהרגלו) לציין שהוא עצמו לא חילל שבת. זה רק הפראיירים שהזעיק אליו. אבל בכך לא תמו מעלליה של שרת התרבות השבוע. כשאבי שושן, איש המוזיקה המזרחית, נפלט מגלגלצ, מיהרה השרה להסתער בשצף קצף. שוב הוכח שהאשכנזים האלה מהברנז'ה התקשורתית מרעילים את בארות ישראל ותוקעים סכינים בגב האומה. "אבי, אני מבטיחה", סיכמה רגב את הפוסט שלה, "נשיב מלחמה".
אני לא בקי במה שהתרחש בגלגלצ עם אבי שושן, ואין לי דעה מסודרת בנושא. אני כן יודע שתפקידם של הפוליטיקאים הוא לאחד, ולא להפריד. לפייס, ולא לשסות אותנו זה בזה. לא לדבר במונחים של "מלחמה" גם כשעוסקים במוזיקה. אבל רגב, שנוסקת בסקרי המתפקדים של הליכוד מסקנדל לפסטיבל, לא לוקחת שבויים.
מה הבעיה? שכמה ימים קודם אמר נתניהו לכחלון, כשנשאל מדוע שינה את דעתו (שוב) בעניין התאגיד, ש"כנראה קפץ לי הגן המזרחי". אין אמירה יותר גזענית ופוגענית מזו. שמעתם את רגב מצייצת? לא. למה? כי מדובר בפוליטיקאית שכולה זיוף. היא מזייפת את הדלקת הנרות ולימוד הפסוקים (ואז באה לביבי בשבת), היא מזייפת את הזעם המזרחי הקדוש, היא מזייפת את האידיאולוגיה הימנית המתלהמת (אחרי שצהלה לאורך כל ההתנתקות והייתה ילדת התפנוקים של פורום חווה של אריאל שרון). פני הדור כפני הרגב.
****
שתי הערות לסיום:
1) כל ישראלי צריך להחזיק אצבעות למאבקו של ראש עיריית חיפה, יונה יהב, נגד מכל האמוניה בעירו בפרט, והמפעלים המזהמים בכלל. אחרי היסוסים רבים החליט יהב ללכת על הסיפור הזה בכל הכוח. עכשיו יש לו גם גושפנקא משפטית. הבעיה היא שהצד השני מלא בכסף וביחצנים, מפעיל קבוצות לחץ והצליח לגייס גם לא מעט אנשים בסביבתו של ראש הממשלה. אסור לתת לזה לקרות. אוניית האמוניה שמגיעה פעם בחודש היא פוטנציאל לאסון מתגלגל בעוצמה של חמש פצצות אטום. נסראללה דיבר על האונייה הזו בקולו. ביבי, תחשוב רגע על כל האנרגיה שהשקעת בגרעין האיראני. אז כאן, יש לך את זה כפול חמש.
2) בשבוע שעבר סופר כאן על מסמך אסטרטגיית־העל למדינת ישראל שנמצא בשלבי גיבוש אחרונים, פרי עבודתה של קבוצה גדולה של מדענים ישראלים בעלי שם וניסיון. נגעתי בזה כאן בטור הקודם בהקשר לניצול הכספים ממכירת מובילאיי ועודפי המסים, בתקווה למנף את המדינה למובילה עולמית בתחומי המדע והטכנולוגיה. מתברר שהמסמך עצמו, 396 עמודים המחולקים לחמישה שערים שונים, כבר מוכן. עשרות רבות של מדענים טרחו עליו שלוש שנים. פרופ' עוזי ארד הגה, יזם והתניע את הרעיון. יחד איתו בצוות ההיגוי היו ד"ר אירית אידן, ד"ר רות ארד, ברק בן אליעזר, הפרופסורים אבי בן בסט, יצחק בן ישראל, האלוף אברהם בן שושן, פרופ' ידין דודאי, פרופ' דב שוורץ, אפרים הלוי, איתמר יער, גדעון פרנק, פרופ' אביעד קליינברג, פרופ' זאב תדמור, אלוף דוד עברי, דרור שטרום ויצחק דבש.
הפורום הזה בדק וניתח באיזמל אקדמי קר וביד לא רועדת את מצבה של המדינה בתחומי המדע והטכנולוגיה, הכלכלה, החברה, הממשל, מדיניות החוץ והביטחון. בכל נושא הוצגו בעיות השורש והוצעו סלי פתרונות. אני מתפלל שיימצאו ידיים אמונות שיידעו לקבל את העבודה החשובה הזו, ואפילו לנסות ליישם את ממצאיה.