בנושא התאגיד, אף אחד לא ניצח, וכולם הפסידו. יהיה תאגיד, המנהלים לא יודחו (אלא אם יתפטרו), לא יהיה חוק פיקוח ארדואני על התקשורת המשודרת. התאגיד יעלה לשידור בדחייה מינימלית של שבועיים מסיבות פרוצדורליות. מצד שני, חטיבת החדשות תופרד ממנו, חלק מהעיתונאים שגייס התאגיד יפוטרו, השרביט יעבור לחטיבת החדשות הנוכחית של הערוץ הראשון. את ראשי חטיבת החדשות אמורה לבחור ועדה בראשות שופט, אבל לך תדע מתי זה יקרה. בינתיים, ימשיך הקומיסר מטעם "בלפור" לנהל את החדשות של השידור הציבורי.
לא, זה לא ניצחון לתקשורת החופשית. גם לנתניהו אני מאחל בעתיד ניצחונות גדולים מאלה. לא ברור מדוע משה כחלון לא ניצל את העובדה שהאקדח שהונף מולו היה ריק מקליעים, או קפצונים. במקום לנעול, הוא שחרר. במקום להתעקש עד הסוף, הוא הניח לנתניהו לחבל במאמץ להקים כאן שידור ציבורי עצמאי ואיכותי.
הקרב האמיתי לא היה על התאגיד. הוא היה על בחירות. ביבי רצה בחירות. בכל נפשו ומאודו. הוא חתר לבחירות בכל כוחו, אבל כשל. זו השורה התחתונה של מופע האימים המטורף שראינו בשבועיים האחרונים סביב תאגיד השידור הישראלי. אל תחפשו רציונל לשאיפה הזו של בנימין נתניהו. כבר מזמן אין שם רציונל כזה. כמעט כל מי שנתקל בו בחדרים הסגורים בשבועיים האחרונים, יצא מזועזע. "האיש לא כשיר", זה המשפט המשותף לרבים מעדי הראייה או השמיעה, מכל המחנות והצדדים.
בפעם הראשונה זיהו רבים ממשתתפי מחול העוועים הזה את מה שנכתב בעמודים הללו כבר שני עשורים: רמת הטרלול והמעורבות של שוכני קן הקוקייה מ"בלפור" בהחלטותיו והתנהגותו של ראש ממשלת ישראל. אנשיו של נתניהו לא בחלו בכלום: רשימות שמיות של עיתונאים שנסרקו בקפדנות, תויגו וזוהו. איך מינו את ההוא, ולמה מינו את ההיא. האמונה הפנימית היוקדת של ראש הממשלה, שהתאגיד אמור להיות שייך לו. זה שלו. רשום על שמו בטאבו. כמו שאר המדינה. כל אלה גרמו ללא מעט מהמשתתפים הרהורים קיומיים נוגים.
ובכל זאת, הנה מה שקדח במוחו של ראש ממשלת ישראל בשבועיים האחרונים. מה שגרם לו להקדיש את מרב זמנו והאנרגיה שלו לאורך אותה תקופה לגוף שידור ציבורי שעוד לא קם, ושהרייטינג שלו יהיה, לפחות בשנים הראשונות, זניח. שהשפעתו על דעת הקהל תהיה שולית, במקרה הטוב: ובכן, לנתניהו נמאס. נמאס לנתניהו מחברי הכנסת של הליכוד. כנופיה של כפויי טובה נמוכי מצח, שרכבו על גבו לכנסת, ועכשיו חורשים עליו. "חוץ מדוד ביטן", אמר למי שאמר, "אף אחד לא מוכן לצאת להגנתי בתקשורת. אפילו מירי רגב עושה את זה בקושי". נתניהו הגיע למצב שבו הוא מעדיף שיאיר לפיד יהיה ראש ממשלה, ולא ישראל כץ. תמות נפשי עם פלישתים. כפי שנקעה נפשו מלפיד ולבני בפעם הקודמת (כשהטריגר היה "חוק ישראל היום"), כך נקעה נפשו הפעם מחברי הכנסת הפופוליסטים שנכנסו על הגב שלו לכנסת ועכשיו נצמדים לכיסא (כשהטריגר הוא "התאגיד").
בהמראתו לסין ביום ראשון שעבר, על כבש המטוס, הוא הודיע חגיגית ש"אם כחלון לא יתיישר עד אמצע השבוע, נלך לבחירות". לאורך כל הביקור החשוב בסין, עסק נתניהו בתאגיד. מלא־מלא. הוא צרח על כולם, כולל נאמנו ומקורבו יריב לוין, שנעלב עד עמקי נשמתו. הוא שיגר איומים ונחישות שמנוי וגמור עמו ללכת לבחירות. הוא הכריע. זה היה אותנטי לגמרי. מטורלל, אבל אמיתי.
ביום חמישי הוא שב ארצה. פורסם שחזר חולה. להד"ם. לנתניהו, זיקית אנושית, יש יכולת להיות חולה כשזה נוח. סימפטומים הוא תמיד יודע לגייס. הסינוסים, טיפות האף, העיניים האדומות. זה לחץ, לא מחלה. כשהוא "חולה", זה מאפשר לו לבטל את הלו"ז, להסתגר בבית ולחשוב. אז הוא הסתגר בבית וחשב. עכשיו, תנסו אתם להסתגר בבית שבו מסתגרת גם "הגברת", ולפעמים גם בנה, שהוא אותה גברת בשינוי (לרעה) אדרת. ותנסו לחשוב.
הטור המלא - היום ב"מעריב סופהשבוע"