1 כשלביבי נמאס: בנושא התאגיד, אף אחד לא ניצח, וכולם הפסידו. יהיה תאגיד, המנהלים לא יודחו (אלא אם יתפטרו), לא יהיה חוק פיקוח ארדואני על התקשורת המשודרת. התאגיד יעלה לשידור בדחייה מינימלית של שבועיים מסיבות פרוצדורליות. מצד שני, חטיבת החדשות תופרד ממנו, חלק מהעיתונאים שגייס התאגיד יפוטרו, השרביט יעבור לחטיבת החדשות הנוכחית של הערוץ הראשון. את ראשי חטיבת החדשות אמורה לבחור ועדה בראשות שופט, אבל לך תדע מתי זה יקרה. בינתיים, ימשיך הקומיסר מטעם "בלפור" לנהל את החדשות של השידור הציבורי.
לא, זה לא ניצחון לתקשורת החופשית. גם לנתניהו אני מאחל בעתיד ניצחונות גדולים מאלה. לא ברור מדוע משה כחלון לא ניצל את העובדה שהאקדח שהונף מולו היה ריק מקליעים, או קפצונים. במקום לנעול, הוא שחרר. במקום להתעקש עד הסוף, הוא הניח לנתניהו לחבל במאמץ להקים כאן שידור ציבורי עצמאי ואיכותי.
הקרב האמיתי לא היה על התאגיד. הוא היה על בחירות. ביבי רצה בחירות. בכל נפשו ומאודו. הוא חתר לבחירות בכל כוחו, אבל כשל. זו השורה התחתונה של מופע האימים המטורף שראינו בשבועיים האחרונים סביב תאגיד השידור הישראלי. אל תחפשו רציונל לשאיפה הזו של בנימין נתניהו. כבר מזמן אין שם רציונל כזה. כמעט כל מי שנתקל בו בחדרים הסגורים בשבועיים האחרונים, יצא מזועזע. "האיש לא כשיר", זה המשפט המשותף לרבים מעדי הראייה או השמיעה, מכל המחנות והצדדים.
בפעם הראשונה זיהו רבים ממשתתפי מחול העוועים הזה את מה שנכתב בעמודים הללו כבר שני עשורים: רמת הטרלול והמעורבות של שוכני קן הקוקייה מ"בלפור" בהחלטותיו והתנהגותו של ראש ממשלת ישראל. אנשיו של נתניהו לא בחלו בכלום: רשימות שמיות של עיתונאים שנסרקו בקפדנות, תויגו וזוהו. איך מינו את ההוא, ולמה מינו את ההיא. האמונה הפנימית היוקדת של ראש הממשלה, שהתאגיד אמור להיות שייך לו. זה שלו. רשום על שמו בטאבו. כמו שאר המדינה. כל אלה גרמו ללא מעט מהמשתתפים הרהורים קיומיים נוגים.
ובכל זאת, הנה מה שקדח במוחו של ראש ממשלת ישראל בשבועיים האחרונים. מה שגרם לו להקדיש את מרב זמנו והאנרגיה שלו לאורך אותה תקופה לגוף שידור ציבורי שעוד לא קם, ושהרייטינג שלו יהיה, לפחות בשנים הראשונות, זניח. שהשפעתו על דעת הקהל תהיה שולית, במקרה הטוב: ובכן, לנתניהו נמאס. נמאס לנתניהו מחברי הכנסת של הליכוד. כנופיה של כפויי טובה נמוכי מצח, שרכבו על גבו לכנסת, ועכשיו חורשים עליו. "חוץ מדוד ביטן", אמר למי שאמר, "אף אחד לא מוכן לצאת להגנתי בתקשורת. אפילו מירי רגב עושה את זה בקושי".
נתניהו הגיע למצב שבו הוא מעדיף שיאיר לפיד יהיה ראש ממשלה, ולא ישראל כץ. תמות נפשי עם פלישתים. כפי שנקעה נפשו מלפיד ולבני בפעם הקודמת (כשהטריגר היה "חוק ישראל היום"), כך נקעה נפשו הפעם מחברי הכנסת הפופוליסטים שנכנסו על הגב שלו לכנסת ועכשיו נצמדים לכיסא (כשהטריגר הוא "התאגיד").
בהמראתו לסין ביום ראשון שעבר, על כבש המטוס, הוא הודיע חגיגית ש"אם כחלון לא יתיישר עד אמצע השבוע, נלך לבחירות". לאורך כל הביקור החשוב בסין, עסק נתניהו בתאגיד. מלא־מלא. הוא צרח על כולם, כולל נאמנו ומקורבו יריב לוין, שנעלב עד עמקי נשמתו. הוא שיגר איומים ונחישות שמנוי וגמור עמו ללכת לבחירות. הוא הכריע. זה היה אותנטי לגמרי. מטורלל, אבל אמיתי.
ביום חמישי הוא שב ארצה. פורסם שחזר חולה. להד"ם. לנתניהו, זיקית אנושית, יש יכולת להיות חולה כשזה נוח. סימפטומים הוא תמיד יודע לגייס. הסינוסים, טיפות האף, העיניים האדומות. זה לחץ, לא מחלה. כשהוא "חולה", זה מאפשר לו לבטל את הלו"ז, להסתגר בבית ולחשוב. אז הוא הסתגר בבית וחשב. עכשיו, תנסו אתם להסתגר בבית שבו מסתגרת גם "הגברת", ולפעמים גם בנה, שהוא אותה גברת בשינוי (לרעה) אדרת. ותנסו לחשוב.
2 הוא, ודוד ביטן: ביום ראשון הייתה ישיבת ממשלה, ונתניהו פגש את כחלון לפגישה ראשונה (קצרה) בעניין התאגיד. ועדיין, בחירות. בערב, עוד פגישה. גם לאורך יום שני הוא עסק בתאגיד. התייעצויות, רעיונות עוועים, התרוצצות איומה. ביום שלישי שוב פגישה עם כחלון, ביום רביעי מרתון פגישות, האחרונה נגמרה ב־11 בלילה. הגענו ליום חמישי, והוא עמוק בתוך התאגיד.
שבועיים מזמנו של ראש ממשלה של המדינה הכי מסובכת ומאתגרת בתבל, על התאגיד הזה. על גאולה אבן. יו"ר כולנו רועי פולקמן התבקש השבוע לפגישה דחופה עם דיפלומטית מהשגרירות המצרית בתל אביב. היא ביקשה להבין מה זה "התאגיד" הזה. לך תדע, אמרו המצרים, אצל היאהוד אולי מדובר באוגדה משוריינת חדשה לגבול הדרומי? אפילו על גאולה אבן, שאלה הדיפלומטית המצרייה. ניסתה להבין, לא הצליחה.
רק ביום רביעי בבוקר התחיל נתניהו להתקרר. לא, הוא לא שינה את דעתו בעניין הבחירות. הוא עדיין (גם ברגע זה) רוצה מאוד בחירות, אבל הוא גנרל ללא גייסות. כשספר כמה חברי כנסת של הליכוד יתמכו בהקדמת הבחירות, הגיע לחמישה. ביום טוב, אולי שבעה. מתוך 30. חמתו בערה בו להשחית. ראשון קפץ למים ישראל כץ. בעוד נתניהו ממריא לסין, הוא הודיע שאין סיבה ללכת לבחירות בגלל תאגיד שידור, נקודה. בעקבותיו, קפצו כמעט כל השאר. הם גילו שהבריכה מלאה. אין סיבה לא לשכשך בה.
ביום רביעי השבוע נעץ ח"כ מוזס, ראש סיעת יהדות התורה, את המסמר האחרון ואמר שהחרדים לא פוסלים אף אחד בקואליציה הבאה. גם לא את לפיד. ביבי בנה על לפיד. בתוך כל המערכת הפוליטית, רק שני אנשים רוצים בחירות. הוא ולפיד. אבל ביום רביעי בבוקר הוא הבין שהוא לא יוכל לסמוך על לפיד.
למה? כי בכל הזמן הזה כולם עבדו נגדו. ממשלה חלופית הוכנה והועמדה בכוננות. ברגע שנתניהו היה מתפטר, היו פשוט מקימים לו על הראש ממשלה אחרת. ישראל כץ, אחד הפוליטיקאים המחודדים ביותר בכנסת, היה ראש הממשלה המיועד. ביבי היה מוצא את עצמו הולך הביתה, לקיסריה, לא לבלפור, ורואה את שנוא נפשו כץ נכנס לבית ראש הממשלה. מבחינת המערכת הפוליטית, הכל היה נשאר בדיוק אותו דבר, בהבדל אחד. הקיסר וגבירתו אינם עוד. דונלד טראמפ היה קורא לזה "הדיל האולטימטיבי". זה היה משמח את כולם: את כל הליכודניקים, כולל גדעון סער וכחלון ובוגי ומי לא. את נפתלי בנט ואיילת שקד, שיוכלו סוף־סוף לראות את בלפור מבפנים. אפילו את ליברמן, שיישאר שר ביטחון.
נתניהו הבין שאין לו בחירות. שהוא איש בודד. הוא ודוד ביטן. זה עוד יותר חירפן אותו. הוא הרגיש פראייר. הוא שונא להרגיש פראייר. האיש, שהתרגל לחיות על חשבון אחרים שנות דור, חשד שכל האחרים חיים על חשבונו. הוא באמת מאמין בזה. אני הבאתי את 30 המנדטים, הוא אומר, והם בוגדים בי. גם היום, אחרי החתימה על פשרת התאגיד, הוא רוצה בחירות. הוא יחתור לבחירות גם בשבועות ובחודשים הקרובים. למה?
שני הרהורים חוצים את ראשו של נתניהו ומתערבבים זה בזה, בסגנון מאניה־דפרסיה.
נתחיל עם ההרהור השלילי: הוא יודע שהוא מחוסל. החקירות יצאו לדרך וסופן ברור: כתב אישום אחד, או שניים, מי סופר. הוא יודע שייאלץ להתפטר. לא בנט וכנראה גם לא כחלון יסכימו לשבת בממשלתו של נאשם בפלילים. הוא לא רוצה להתפטר בגלל חקירות ולהיות אולמרט 2.
לנתניהו תודעה היסטורית עמוקה. הוא מוכן למכור כליה (לג'יימס פאקר, אם אפשר) כדי להיחלץ מתיוג היסטורי כראש ממשלה שהודח בגלל חקירות. ולכן, על פי ההרהור הזה הוא רוצה בחירות כדי להפסיד. הוא יפסיד בכיף ליאיר לפיד, שכמעט לא תוקף אותו, ועל הדרך גם ינקום בכץ, סער וכל האחרים שמצפים לנפילתו.
על פי המחשבה הזו, נתניהו יודע שהוא עוד לא חצה את נקודת האל־חזור של הקלון הפלילי, אבל הוא בדרך לחצות אותה. הוא מעדיף לגמור כמו עזר ויצמן, שפרש בזמן, חמק מכתב אישום ומכתם הקלון הפלילי, ולא כמו אולמרט. אם ימשיך להתעכב, והחקירות יתקדמו, ומנדלבליט יבשיל, זה יהיה מאוחר מדי. אם ילך לבחירות עכשיו ויפסיד, כמצופה, הוא יכנס את העיתונאים, ויודיע על פרישה סופית מהחיים הפוליטיים. הוא יהיה ראש ממשלה שמשל 11 שנה, ארבע קדנציות, ובסוף הפסיד ופרש. לא נורא. הרבה יותר טוב מראש ממשלה שהודח בגלל חשד לפלילים.
זאת ועוד: ברגע שלא יהיה ראש ממשלה, התקשורת תאבד עניין בחקירותיו. גם מנדלבליט. לך תדע, אולי יסכים לסגור את התיקים. יש לזה תקדים: בשנת 2000, אחרי שפרש מהחיים הפוליטיים, סגר היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין את תיק עמדי ותיק המתנות נגד נתניהו ורעייתו, והשיקול המרכזי הוא העובדה שנתניהו פרש. אז למה לא לנסות את זה עוד פעם? גם אם לא ייסגרו התיקים, כפוליטיקאי לשעבר יהיה לו קל לסגור איזה הסדר טיעון זניח ולהתמקד במאמץ להתעשר (והפעם לא על חשבון אחרים).
הנה ההרהור החיובי: התחלתי את הקמפיין הקודם עם 19־20 מנדטים, אמר נתניהו למי שאמר, וגמרתי עם 30. היום אני מתחיל ב־24 מנדטים, זה אומר שאגמור עם 35. אביא ניצחון סוחף, אאתחל את עצמי, זה יהיה גם מסר ברור ליועץ המשפטי לממשלה שהעם איתי. נראה אותו מפיל אותי על סיגרים. צריך לציין שגם נתניהו יודע שההרהור הזה פחות מציאותי מקודמו. כך או אחרת, הוא רצה בחירות, ולא קיבל.
3 גיבור בעל כורחו: נתניהו ידע שרק דרך כחלון הוא יכול להגיע לבחירות. רק ריב קולני, אלים ומתוקשר עם שר האוצר יכול לספק לו את הסחורה הזו. עם בנט הוא לא יכול לריב, כי אז בנט יעקוף אותו מימין ויהיה לו קשה לשתות לו את המנדטים פעם נוספת. עם ליברמן, בתצורתו הנוכחית, אי אפשר לריב. ליברמן יסכים לעבור ברית מילה נוספת ובלבד שיישאר במשרד הביטחון. עם החרדים אסור לנתניהו לריב. מי נשאר? כחלון.
השבוע נתניהו למד שגם עם כחלון לא כל כך כדאי לריב. האמת היא שהוא ידע את זה קודם, אבל לא הייתה לו ברירה.
הרעיה, שרה נתניהו, המליצה לבעלה לפני שבועיים לאיים על כחלון בבחירות בזק. זה יבהיל אותו, חשבה. הבעל, ראש הממשלה המכהן, תיקן אותה. את לא מכירה את משה, אמר לה, הוא עקשן גדול. שניהם, הגברת ובעלה, כבר העבירו את כחלון סדרת טרור בפעם הקודמת. לתדהמתם, הוא קם והלך. גם הפעם, כחלון התנהג כמי שאין לו הרבה להפסיד. הוא שווה נפש. "אצלנו בבית", סיפר למי שסיפר, "לא איימו על הילדים שאם לא תאכלו, יבוא שוטר. אצלנו האיום היה, שאם תאכלו, יבוא שוטר. כי לא היה אוכל. אז אני, ממה יש לי לפחד? יהיה מה שיהיה".
כחלון גם נתן לנתניהו להבין שעשה שגיאה כשאיים עליו. "עלי? עלי אתה מאיים, ביבי?", שאל כחלון את ראש הממשלה, "שכחת מה קרה בפעם הקודמת שאיימת עלי?".
כחלון עמד מול נתניהו שבועיים. זה לא דבר של מה בכך. הוא עמד מול הטירוף המשתולל, לפעמים הוא צבט את עצמו כדי להאמין שזה באמת קורה. כחלון היה יכול להוציא מנתניהו הרבה יותר. מכיוון שלא הייתה לנתניהו אופציה אמיתית של בחירות, כחלון היה יכול להכתיב לנתניהו את ההסדר. הוא לא עשה את זה. הוא העדיף ללכת על פשרה שתוציא את שניהם בכבוד. כחלון לא רצה למתוח את החבל עם נתניהו. כחלון לא רוצה בחירות. הוא רוצה עוד שנה־שנתיים בתפקיד. כחלון לא היה אף פעם מגן הדמוקרטיה או מגדלור התקשורת החופשית. תעזבו אותי, באמא'שלכם, הוא אומר למי שמצפה ממנו להיות. בפרשה הזו הוא הפך לגיבור בעל כורחו. אבל הוא לא רצה להיות גיבור. הוא רצה להרגיע את הטירוף, אם אפשר בזול. מבחינתו, העסקה זולה.
מבחינת מאות עובדי חטיבת החדשות של התאגיד, שעזבו מקומות עבודה, שתכננו תוכניות ובנו חטיבת חדשות, העסקה יקרה. גם מבחינת התקשורת החופשית, זה מקומם. הרשות הישנה, המסואבת, הלא יעילה, המרקיבה, קיבלה פרס. הרפורמה קיבלה בעיטה בראש. עודד שחר, הפרשן המשפחתי, קיבל במה. בלפור תמשיך להכתיב את הקצב, לפחות בעתיד הנראה לעין.
ביבי דווקא רצה לריב עם כחלון. הוא רצה שכחלון יישבר וילך, כמו בפעם הקודמת. זה היה מביא לו את הבחירות המיוחלות. אבל כחלון לא נשבר ולא פוצץ כלום. הוא עבד עם נתניהו בסבלנות של בדואי. זאב אלקין הזהיר את נתניהו: רבתי עם כחלון פעם, אמר לו, הוא לא שכח לי את זה ארבע שנים. נתניהו לא נבהל. במצבו, ארבע שנים קדימה זה מותרות. "איפה השכל שלך?", שאל אותו כחלון, "אתה רב איתי? איתי? מי ימליץ עליך אצל הנשיא בפעם הבאה? מה זה משנה אם יהיו לי 7 ח"כים או 10? דווקא איתי אתה רב?".
כחלון לא הבין שהתשובה של נתניהו הייתה "כן. דווקא איתך אני רב. לא מעניין אותי על מי תמליץ. אני רוצה שהכל יתפוצץ ונלך לבחירות". אחרי הבחירות, מבחינת נתניהו, זה כמו אחרי המבול.
נתניהו היה מתואם עם לפיד, בעקיפין, עד הרגע האחרון. מה ששבר את המתווה כולו היה ההערכה ברגע האחרון, שלפיד לא יוכל להיות זה שיקלקל את החגיגה. כלומר, ברגע האמת, אחרי שנתניהו יתפטר, לפיד ייאלץ להצטרף לממשלת ישראל כץ, או מי שזה לא יהיה. אם לא יעשה כן, יהפוך לאשם בכך שנתניהו ניצל. לפיד לא יכול להרשות לעצמו להיות זה שיציל את נתניהו. הוא יכול לאבד את השבט הלבן בגלל טעות כזאת. זו הייתה אמורה להיות מסיבה מסוג המסיבות שאסור לקלקל. כשנתניהו הבין שהוא לא יכול לסמוך על לפיד, נפחה אופציית הבחירות את נשמתה, מנוחתה עדן. כחלון הסתכל לו בלבן של העיניים ונתן לו לרדת מהעץ בכבוד. על חשבון התקשורת החופשית, אבל מי סופר.
עד כמה שזה נשמע מופרך, תחושת המצור, שהיא חלק מהגנטיקה הצרובה של נתניהו, הולכת ומתגברת. "הגברת", כשהגיעה לאותו ראיון מופרך בערוץ 20 לפני יותר משבועיים, שבמסגרתו הרימו לה שני פוחלצים להנחתה במשך קרוב ל־40 דקות, שיבחה במהלך הסמול טוק שלפני ה"ראיון" את הערוץ והביעה תקווה שיהפוך למודל הישראלי של "פוקס ניוז". ואז היא הפטירה עוד משהו, כבדרך אגב: "כי על 'ישראל היום', כבר אי אפשר לסמוך".
יש בזה משהו. כל מי שעיניו בראשו מזהה את השינוי שחל בעמודים המערכתיים של "ישראל היום" בחודשים האחרונים. המשבר בין נתניהו לשלדון אדלסון נסקר בעמודים הללו לפני כמה שבועות. מתברר שהמשבר הזה כאן איתנו, כדי להישאר. חבל ש"כאן", כבר לא כל כך איתנו.
4 ו שתי הערות לסיום: הראשונה, בעניינו של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט. הוא זוכה ללא מעט שבחים מאנשי כחלון, שמעלים על נס את העובדה שהתייצב ברגע האמת והוריד את נתניהו ממרבית דרישותיו הדיקטטוריות. הקהל מתבקש למחיאות כפיים סוערות.
עכשיו, שאלה: מכיוון שמנדלבליט כבר יודע מה שהוא יודע על מעורבותו של נתניהו בשוק התקשורת. מכיוון שהוא כבר שמע את הקלטות של המפגשים עם נוני מוזס ונחשף לחומרים השונים והמבהילים בתחום הזה. מכיוון שהוא כבר ביקש ממנו לוותר על תיק התקשורת (ובתגובה נתניהו מינה את צחי הנגבי לממלא מקומו לתקופה מוגבלת), מעניין אותי מה עבר בראשו של המנדלבליט הנ"ל השבוע. מה גורם לו להמשיך לאפשר לנתניהו לנהל את התקשורת הישראלית כאילו אנו נמצאים ברוסיה הסובייטית או בטורקיה הארדואנית, בלי שמישהו יפצה פה ויצייץ. מה גרם לו להסכים לפירוקה של חטיבת חדשות שהוקמה בחוק, ופיטורי רוב עובדיה, בגלל גחמה משפחתית שרואה בגאולה אבן־סער איום קיומי. מה עוד צריך לקרות כדי שהיועמ"ש יעיף את ראש הממשלה מכל מה שמדיף ריח של תקשורת ויגדיר בפניו את המותר והאסור בתחום הזה? האם מנדלבליט לא מבין שהמשך ההתנהלות הזו רק יגביר את הסברה שהוא לא כשיר לטיפול בענייני נתניהו?
ההערה השנייה עצובה עוד יותר ועוסקת בשר גלעד ארדן. הייתה לו הזדמנות להוכיח שיש לו עמוד שדרה. הוא הגה, יזם והוביל את הרפורמה בשידור הציבורי. התינוק הזה, שהוטבע השבוע בגיגית של ביוב, הוא הבייבי שלו. לאורך כל הדרך הוא התעטף בשתיקה נוגה. הוא יכול היה לקום ולהגיד את דברו תוך שהוא מוכיח, סוף־סוף, שיש לו אישיות עצמאית ושאינו סחבה בדלי של בלפור. אבל הוא שתק. במקום זה, סימס לכחלון ועודד אותו במאבקו הצודק. אם אתה מצליח להציל את התאגיד, כתב לו ארדן, אתה גדול. ארדן צודק. אם כחלון היה מצליח, הוא היה יוצא גדול. ארדן, בכל מקרה, יצא קטן. אולי אפילו גמד.
5 הדיל המושלם: השבוע התקיימה בעמאן ועידה חגיגית של הליגה הערבית. לוועידה הזו הגיע אורח מיוחד, שהפך לאורח הכבוד: שליחו של הנשיא טראמפ למו"מ הישראלי־פלסטיני, ג'ייסון גרינבלט. אם המודיעין הישראלי עדיין יעיל כשהיה והשיחות שניהל גרינבלט עם מנהיגי ערב השונים הגיעו למי שהגיעו בירושלים, אזי צריכה שנתו של בנימין נתניהו לנדוד. משבר התאגיד הוא בקושי פרומו למה שצפוי לו בעוד זמן קצר מול נפתלי בנט ואיילת שקד, וגם זה יתגמד לעומת מה שעוד יקרה לו בוושינגטון. אם היינו שפויים, סיפור התאגיד היה צריך לסגור את הטור הזה, לא לפתוח אותו. עלילות ג'ייסון גרינבלט במזרח התיכון, הן הסיפור האמיתי.
התוכנית האמריקאית של טראמפ לא שונה מהמתווה ההוא שעליו סיכמו נתניהו והרצוג, בגיבויו של ג'ון קרי ושישבונו של הנשיא א־סיסי: מופע הפתיחה יהיה ועידה בינלאומית־אזורית גדולה. בוושינגטון, או בכל מקום אחר במזרח התיכון שיהיה על דעת הצדדים (קהיר? עמאן? בחריין?). אבו מאזן יישב מול בנימין נתניהו. מסביב, ים של גלביות. חוץ מהמצרים והירדנים, יהיו גם הסעודים והמפרציות ומרוקו ותוניסיה ומי לא. הכרזת הפתיחה תהיה חידוש המו"מ על בסיס פתרון שתי המדינות, הכרה ישראלית במדינה פלסטינית והכרה פלסטינית במדינה יהודית. אחר כך ייסגרו הישראלים והפלסטינים בדיונים מרתוניים נוסח קמפ דיוויד, עד ההגעה ל"דיל האולטימטיבי" שעליו חולם הנשיא טראמפ. צריך לקוות שאת המגעים הללו לא ינהלו טיפוסים כמו יצחק מולכו וסאיב עריקאת. מצד שני, אין לשני אלה כל אלטרנטיבה.
מי שחושב שזה ייגמר בדיוק כמו שנגמרו הסיבובים הקודמים, נשען על ההיסטוריה ועל הסטטיסטיקה, שלא משקרות לעולם, וגם על אופיים ותכונותיהם של שני הצדדים. רק מדבר אחד ההערכה הזו מתעלמת: מזהותו של אחד, דונלד טראמפ. מה שהנשיא האמריקאי יגיד לצדדים זה דבר פשוט: תגיעו לסיכום ולהסדר. אם לא, כל אחד יעשה מה שהוא מבין. אתם תעשו מה שאתם מבינים, ואני אעשה מה שאני מבין.
אף אחד לא יכול להבין מה טראמפ מסוגל לעשות. הצד המפסיד באמת, עלול להיות ישראל. מישהו ששאל את השאלה הזו בימים האחרונים קיבל תשובה עמומה: יש כאלה, נאמר לו, שיש להם מקל קצר ועבה. יש כאלה שיש להם מקל ארוך וצר. לטראמפ יש מקל ארוך ועבה. והמבין יבין.
האיום של טראמפ מול הפלסטינים פשוט: "אני אשחרר את נתניהו, שיעשה מה שהוא מבין". מילא נתניהו, מאחוריו עומד בנט, ומאחורי בנט עומד סמוטריץ'. אבל מה האיום של טראמפ מול נתניהו? זה ברור פחות. טראמפ מתעטף בתדמית המשוגע שמסוגל לכל דבר. בינתיים, כפי שפורסם השבוע ב"מעריב", השלים ג'ייסון גרינבלט את הבדיקה ומסקנתו, שנמסרה לנשיא, פשוטה: לנתניהו יש אופציה קואליציונית ללכת להסדר. אם יהיה על השולחן הסדר, נתניהו צריך רק לשרוק והמחנה הציוני יצטרפו. לא תהיה להם ברירה. גם הרצוג לא ממש רוצה להסתבך עם טראמפ. וחוץ מזה, נראה את ביבי מתחיל עם המשוגע ששמו טראמפ. הגעגועים לאובמה, זה כבר נכתב כאן, כבר כאן. רק "כאן" כבר לא כאן.
ההבדל המהותי בין טראמפ לאובמה ברור: אצל אובמה, הנשיא לא שש להיכנס לביצה המזרח תיכונית. הוא נגרר פנימה בשערותיו. בקדנציה הראשונה רם עמנואל ואחרים שכנעו אותו שאפשר לביית את נתניהו. בקדנציה השנייה זו הייתה המשיחיות של ג'ון קרי. אובמה עשה את הדברים כמי שכפאו שד. אצל טראמפ זה הפוך. אנשיו לא מתלהבים, אבל הוא רוצה. לא רוצה, משתוקק. זה, מתברר, חלום חייו. "הדיל המושלם". הוא מאמין בזה בכל לבו, והוא המנוע של הסיפור כולו. סיטואציה מסוכנת מאין כמוה.
עד כמה שזה נשמע מוזר, ההתנהלות של ממשל טראמפ בסיפור המזרח תיכוני עד עכשיו היא מופתית. אפס תקלות ואפס שגיאות. בדיוק ההפך מההתנהלות הנשיאותית בכל שאר הנושאים. ג'ייסון גרינבלט הותיר חותם חיובי עוצמתי עם כל מי שפגש. והוא פגש את כולם. הוא משקיע עכשיו בלמידה, אבל עושה את זה ברגישות המתחייבת. את ישראל מלטפים באמצעות נאומיה המדהימים של ניקי היילי. אבל השגרירות לא עוברת לירושלים, בינתיים. הפלסטינים שמעו מטראמפ ואנשיו מחויבות ברורה וחד־משמעית לפתרון שתי המדינות ומחמאות מקיר לקיר על העם הפלסטיני ועל איכותו של אבו מאזן כפרטנר היחיד, שאין בלתו.
מצד שני, האמריקאים לא מתחייבים לכלום. לא מתייגים אף אחד, לא משפילים או מעליבים אף צד. בדיוק כמו שאמר טראמפ: שתי מדינות, מדינה אחת, אתם תחליטו. העיקר שיהיה דיל. עכשיו, שמישהו ינסה לקחת מדונלד טראמפ את הדיל שלו.