לכאורה לא צריכה להיות שום בעיה עם חג הפסח. נוסטלגיה והחזרת עטרה זה העתיד החדש. אני עצמי תקוע זה שנים בניסיון חילוני פתטי להפוך את הסדר למשהו שבין חג אביב פגאני לשעשועים טקסיים. בסך הכל הבעיה הגדולה של סדר פסח היא שהוא לא רלוונטי, והדרך להפוך אותו לרלוונטי היא פשוט להיות רלוונטי. למשל שכל דכפין אכן יבוא וייתי. לא רק בפסח, שם הוא מושב אחר כבוד ממש בינינו למען יראו כולם עד כמה אנחנו מקבלי אורחים נדיבים ומאירי פנים. ההגדה הרלוונטית והאלטרנטיבית אומרת שכל דכפין יבוא וייתי גם בימי חול. והוא יהיה גוי וערבי, הומו ולסבית וטרנסג'נדר, חייל עבור החרדים, חיילת עבור הדתיים הלאומיים, או סתם שמאלן.
ואחרי שעברנו את משוכת ה"אחר" שמקומו לא יכירנו במחוזותינו אלא בפסח, לצורכי שימון חד־פעמי של המצפון, זה הזמן והמקום לשאול מה נשתנה הפסח הזה מכל הלילות. התשובה היא שזה נעשה רע יותר. הא לחמא עניא? הפערים בין עשירים ועניים בישראל מן הגדולים בעולם. עבדים היינו לפרעה במצרים? אנחנו משרתים היום משפחה פרעונית, שלא לדבר על כך שהגענו לזמן (יובל לכיבוש) הזה בזכותם של ארבעה בנים. התם, שלא מבין מה פתאום ילדה עם מספריים מתנפלת על חיילים חמושים. הרשע שאומר להרוג כל מי שמחזיק מברג, החכם שהוא גרוע בסוגו מפני שהמשכיל בעת ההיא יידום, וזה שלא יודע לשאול - העיתונאי הישראלי המצוי.
וכשמבערים אצלנו את החמץ (השמאל) אנחנו לא שוכחים את אחרון החריצים באחרונת הבלטות במרתף, שם מסתתרים שני תומכי ה־BDS שלא מוכנים להציג במתנ"ס של מעלה רחבעם. הם כמובן לא ישברו אותנו, כי היא שעמדה לאבותינו ולנו: היד החזקה והזרוע הנטויה. אומנם עבדים היינו לפרעה במצרים, אבל זה היה ממש מזמן. עכשיו אנחנו אדוני הארץ ומצרים מחוץ לתחום, לפחות על פי אזהרות הלוט"ר.
שפכנו דם נקיים
ואלה הן מכות מצרים שירדו עלינו משום שלא ביערנו את החמץ הימני שבתוכנו: שפכנו דם נקיים, חטפנו כינים כשנחשפה ערוותנו, אכלנו צפרדעים כדי להצדיק את מעשינו, החושך ירד על הדמוקרטיה שלנו, נחיל חמדני של ארבה ניקה את הקופות הציבוריות המיועדות לכולם, וכשאנחנו משתעשעים בראשי תיבות וסבורים שלא מדובר בליקוק דב"ש, זה בסך הכל דבר ברד ושחין, מה שמשאיר אותנו עם מכת בכורות, כשהורים קוברים את בניהם.
וכדי לעבור את הסדר כהלכתו נשתה כוס ראשונה לכבוד "חוק עידוד שלטון עצמי", שסימן את תחום האוטונומיה של השחורים בדרום אפריקה. כוס שנייה לכבוד "חוק חינוך הבנטו", שמנע בדרא"פ תקצוב הוגן לשחורים. כוס שלישית לכבוד "חוק דיכוי הקומוניזם", שזיהה כקומוניסט כל מי ששלטון האפרטהייד רצה בו ככזה. וכוס רביעית לכבוד "חוק אזרחות המולדת השחורה", ששלל את האזרחות הדרום אפריקאית מאזרחי הבנטוסטנים והפך אותם לזרים במקום הולדתם זה שנות דור. ואיך בדרא"פ אכפו את החוקים הללו? ביד חזקה ובזרוע נטויה.
וכל כך למה? בגלל שאלות קיטבג כמו: אחד מי יודע? אלוהי השטחים. שניים מי יודע? דון קישוט מדאורייתא וסנשו פנסה מבית"ר ירושלים והסביבה. שלושה מי יודע? האב, הבן ורוח הקודש שמפיחה בהם תעצומות בלתי ישוערו על שלמות הארץ ושלמות הממלכה הפרטית. וארבע האמהות שהוציאו אותנו מלבנון ורק הן יוציאו אותנו מהגדה. חמישה ראשי ממשלה - אולמרט, ברק, פרס, שרון ורבין - שניסו להגיע להסדר ולא השלימו את מלאכתם. ושישה מי יודע? שישה סדרי משנה: איך עובדים על עם ישראל בעיניים, איך מטים דין ומזכים רוצחים, איך מעבירים בכנסת חוקים מטורללים, איך מזהים שמאלנים, איך חוסמים את חופש הביטוי ואיך מחסלים תרבות.
ומי יודע שבשבעה ימים בשבוע, כולל שבת, לא ניתן להימלט מהטרטור העולה מבית ראש הממשלה, ושמונה ימי מילה זה לא מילה של שר ביטחון שכפשע בינו ובין דרדור המערכת למבצע צבאי נוסף, ותשעה ירחי לידה שלא נחשבים אצל הפלסטינים בגלל הדמוגרפיה, ומי יודע את עשרת הדיברות שעל פיהם תיכון הממשלה: פחדי שווא, שנאה, פטריוטיות, הגזמה, תאוות בצע, בורות, הסבת עיניים, שקרים שסיפרנו לעצמנו, שקרים שסיפרו לנו, פרנויות, ועוד אחת בשביל הכיף: ההדחקה.
# # #
בהגדה האלטרנטיבית מסופר כי אבא דוד בן־גוריון יצא לשוק וקנה מדינה רכה בת יומה. בא החתול של אמא גולדה וטרף את המדינה של בן־גוריון. בא הרוטוויילר של בגין וטרף את המדינה של גולדה. בא המקל של רבין בקדנציה הראשונה והכה את הרוטוויילר של בגין. באה האש של שמיר ששרפה את המקל של רבין הראשון. באו המים של רבין השני וכיבו את האש של שמיר. בא השור של נתניהו הראשון ושתה את המים של רבין שכיבו את האש של שמיר. בא השוחט, אריק שרון, ששחט את השור של נתניהו אבל לא עשה את העבודה עד הסוף, ובאו אהוד ברק ואהוד אולמרט אחריו והרגו את השור של נתניהו. ואז בא נתניהו השני וחיסל את השוחטים, ועכשיו כולנו ממתינים לבן־גוריון שיצא מהסמארטפון ויביא הביתה איזה גדי עזים ואז חד גדיא חד גדיא וחוזר חלילה, עד שנבין שהגדי הזה הוא אנחנו, הפראיירים מימין ומשמאל. כל השאר אורחים לרגע ופורחים אחרי הנזקים שגרמו. חג שמח, לשנה הבאה בירושלים המחולקת. ואיך נרגיש למחרת הסדר?
פ'סדר.