אם תחפשו בוויקיפדיה את ההגדרה ל"נרטיב", תמצאו שמדובר ב"פרשנות של היבט מסוים של העולם, המעוצבת דרך נקודת מבט תרבותית או אישית", וב"בניית סיפור דרך זווית ראייה מסוימת". בשיח המקומי אצלנו, ההתחבאות מאחורי ה"נרטיב" מאפשרת לכל אחד להמציא סיפור משלו, לעקם את המציאות כרצונו, ללוש את ההיסטוריה כאוות נפשו ולטעון: "זה הנרטיב שלי". שתיים זה יותר מאחת? זה רק נרטיב אחד. יש נרטיב אחר ולפיו ההפך הוא הנכון. ומה תגידו למי שאוחז בנרטיב הזה? שאין לו זכות דיבור?
ה"נרטיב" הפך למפלטם של כל מי שהמציאות לא מסתדרת להם עם השקפת העולם. כשאתה רואה שקר, הם רואים אמת. כשאתה רואה שחור, הם רואים לבן. כשאתה רואה רוצח אכזר, הם רואים פרטנר. וכל נקודות המבט לגיטימיות, כי מלוא כל העולם נרטיב.
בתחילת השבוע ארגנו אנשי שמאל טקס יום זיכרון אלטרנטיבי משלהם. לכאורה, מה הבעיה? יש חללים שלנו, יש חללים שלהם, ואין דבר יפה ומעורר השראה יותר מלהיפגש ולכאוב יחד. הם חושבים שהם צודקים, אנחנו חושבים שאנחנו צודקים, אז יאללה, בואו ניפגש ונפסיק לריב. יש איזה רצון בסיסי מתקדם, נאור ופוסט־מודרניסטי להגיד שלכל הדעות יש מקום ושכולם צריכים להישמע, שהרי אין לנו עניין לסתום את הפה לאיש. ובכל זאת, לפעמים כדאי לחזור גם לאמת. למקום שבו לא לכל מטבע יש שני צדדים שווים. לנקודה שבה מדברות גם העובדות, לא רק הנרטיבים.
כשאנחנו מראיינים ברדיו נאנסת, אנחנו לא מחויבים בשם האיזון וחופש הביטוי לראיין מיד אחריה את האנס, אף שמטבע הדברים גם לו יש נרטיב. כשאנחנו נותנים קול לקשישה שנשדדה ברחוב, אנחנו לא מעלים לשידור אחריה את השודד כדי שנוכל לספר לעצמנו שיש גם צד שני, ובוודאי לא מספרים לעצמנו שלכל אחד משניהם נרטיב לגיטימי משלו. אפשר להניח שלגאולה עמיר נרטיב משלה באשר לכל סיפור רצח רבין ושדי קשה לה שהבן שלה נמק בכלא, ועדיין מי שיטען שנרטיב הכאב שלה שווה ערך ציבורית לנרטיב הכאב של דליה רבין יוקע, ובצדק, כהזוי וכלא לגיטימי.
לסקר את הטקס? ברור. לראיין את המשתתפים? בהחלט. אבל לא בלי להתמודד עם ה"נרטיב" העקום שהם מנסים למכור, נרטיב הנלחם בכל מה שיום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה ייצג עד היום.
****
שמעתי שלשום את מיטל עופר, בתו של שריה ז"ל, מספרת ברדיו על הדברים שנשאה בטקס הזיכרון האלטרנטיבי. "מי היו הפלסטינים שהיו אמורים להשתתף בטקס שלכם", שאל אותה המראיין גבי גזית. "מי שהייתה אמורה להיות איתי על הבמה, מריאן סעדה, היא אחות שכולה", סיפרה עופר. "כוח צה"ל פתח בטעות בירי על הרכב שלהם. היא נפצעה קשה, אבא שלה נפצע קשה, אמא שלה נפצעה בינוני ואחותה נרצחה".
הנה, ההבל כולו במשפט אחד. מיטל עופר היא בת שכולה כי שני מחבלים פלסטינים נכנסו בלילה לבית של אבא שלה ורצחו אותו בגרזנים משום שהוא יהודי. מריאן סעדה, מנגד, היא אחות שכולה, משום שחיילי צה"ל ירו על אחותה "בטעות", כפי שהסבירה עופר עצמה. בין מי שרוצחים בכוונה למי שהורגים בטעות אין שום נקודת השקה. אצלנו אין חיילים שרוצחים במתכוון, לפי הוראה של מפקדיהם, כחלק מתורת לחימה, רק משום שבצד השני יש ערבי. ואם הייתה תקלה, היורים עומדים לדין. אז אפשר להתווכח על העונש שניתן להם ועל סעיפי האישום, ואפשר לחלוק על השאלה אם ישראל צריכה לפצות את מי שנפגעו על לא עוול בכפם ובכמה. אבל לנסות לחבר לאירוע אחד את מי שרוצחים במזיד, מתוך שנאה, למי שיורים "בטעות"?
שמעתי השבוע מישהי מסבירה שהעצב הוא אותו עצב לכולם. זה גם מה שהסביר לא מכבר רזי ברקאי, שהשבוע הלך את כל הדרך וחיבק בשידור את משתתפי טקס הזיכרון האלטרנטיבי. אבל אם יום הזיכרון הוא יומם של העצובים, ואין לו שום מסר מעבר לזה, אז למה לא נצרף אליו גם את נפגעי תאונות הדרכים או את מי שנפל עליהם מנוף או את הנפטרים מסרטן? העצב של המשפחות שלהם קטן יותר? או כמו שכתב השבוע דני זמיר, מייסד המכינה הקדם־צבאית על שם יצחק רבין, "עשרות מיליוני אזרחים פולנים ורוסים ובני לאומים אחרים נרצחו ונהרגו במלחמת העולם השנייה. יתר על כן, בגרמניה עצמה נהרגו ונרצחו מיליוני אזרחים ונאנסו מאות אלפים בידי הרוסים ואחרים בעת כיבושה לקראת תום המלחמה. האם צריך לציין גם אותם ביום השואה? ודאי שלא. כי גם יום השואה בנוי על רכיב יסוד מארגן לאומי - לזכור את הקהילות היהודיות שנחרבו ואת המיליונים שהושמדו על שום יהדותם".
אסור להתבלבל. מי שמוכר לנו את החיבור הלא נורמלי הזה איננו תמים. הוא מנסה לקחת אותנו למקום הכי רחוק שרק ניתן מהמציאות. להשכיח שהם הורגים אותנו כי אנחנו יהודים ואנחנו לא הורגים אותם כי הם ערבים. ולמקום הזה נגררת מפלגה חשובה כמו מרצ. ועל ה"נרטיב" השקרי הזה מגוננת כמעט כל תקשורת המיינסטרים. כאילו אין כאן תוקף וקורבן. כאילו אין כאן סיבה ומסובב. כאילו מדובר פה בסיפור על שני תלמידים שהולכים מכות בהפסקה והמורה מפרידה ביניהם בלי לדעת מי התחיל ומי אשם ומי צודק ומי לקח ממי את הגולות.
אז לכולם נוח לברוח אל כמה אנשים שירקו על משתתפי הכינוס וקיללו אותם, והם אכן ראויים לגינוי, אבל אין להם שום חשיבות. כי הם שוליים, כי אין איש שמוכן להביע תמיכה בהם בפומבי. כי ההתמקדות בהם איננה אלא ניסיון לברוח מהשאלות הקשות שמעלה קיומו של הטקס הזה, שאומנם משתתפיו מעטים, אבל הכבוד שהם קיבלו בתקשורת רב מאוד. הכל כדי שלא להזכיר את האמת הבסיסית, שיש מי שהיא לא נוחה לו פוליטית. שיש כאן רק צד אחד שרוצח במתכוון מבוגרים וילדים, גברים ונשים. צד שלוחמיו טובחים ילדים קטנים במיטתם. צד שאנשיו מסתכלים בכוונת וסוחטים את ההדק ומפצפצים את ראשה של תינוקת שהם רואים שם. צד שלוחמיו עולים לאוטובוס או נכנסים למסעדה, לוחצים על הכפתור ומפוצצים - ויודעים שיקבלו משכורת מהרשות הפלסטינית על פועלם. לא אחד ולא שניים כאלה יש מולנו, אלא נרטיב של עם, שמהלל את השהידים, שבונה על שמם כיכרות, שתולה מודעות המפארות את פועלם. ואיפה אנחנו מול זה? וכמה טיפשים צריכים להיות כדי ליצור "צער משותף", כאילו אנחנו והם זה אותו דבר?
****
שוחחתי שלשום עם נתי סמדר, שהשתתף גם הוא בהפגנה נגד מארגני טקס יום הזיכרון האלטרנטיבי. לפני 15 שנה ניסתה מחבלת להיכנס לסניף שופרסל בקריית יובל בירושלים, שאותו אבטח אביו, חיים. האב חשד בה, התנפל עליה וגרר אותה בכל כוחו בניסיון להרחיקה מההמון. תוך כדי המאבק, לחצה המחבלת על כפתור ההפעלה והתפוצצה כשהיא רוצחת את חיים סמדר ואת הצעירה רחל לוי.
"הטקס הזה הוציא אותי מדעתי", אמר לי הבן. "דווקא ביום הזיכרון, היום שכואב לכל העם היהודי, לקיים אירוע עם נציגי הצד המבצע את הפיגועים האלה? אפשר להשוות בין אבא שלי שנרצח, ובין מי שנהרגו בשוגג על ידי צה"ל, הצבא המוסרי ביותר בעולם? מה עוד נשאר לנו חוץ מהיום הזה?". שאלתי את סמדר, על רקע העיסוק האינטנסיבי של התקשורת בהפגנה, אם מישהו מאמצעי התקשורת שטיפלו בסוגיה פנה אליו. "אתה הראשון", השיב.
ועוד משהו צריך לזכור בהקשר הזה, כדי שאנשי הנרטיבים לא יבלבלו אותנו: גם אחרי שנים רבות כל כך, לא קמה בצד הפלסטיני תנועה משמעותית היוצאת נגד כל זה. לא תנועה שתוותר על שאיפותיה הלאומיות, אלא תנועה שתגיד שטבח נשים וילדים הוא משהו שהוא מעבר לגבול ולמוסר. ועוד משהו אסור לשכוח: גם בערב האלטרנטיבי הזה, שבו חוברו להם יחדיו בתפרים גסים קורבנות הכוונה הפלסטינית עם קורבנות השגגה הישראלית, לא נמצאו בצד השני יותר מ־200 איש שהיו מוכנים להתחבר לזה.
****
אבל זה לא נגמר באירוע הזה. ביום העצמאות צעדו כמה אלפי אנשים - בראשותו של ח"כ איימן עודה, האיש והמתינות - עם דגלי פלסטין ודגלי סוריה בצעדת הנכבה. וגם כאן אפשר לשאול: איפה הבעיה? לנו הנרטיב שלנו, להם הנרטיב שלהם, והכל לגיטימי. והרי אנחנו עוד זוכרים את הביקורת שהייתה כאן בעקבות ההחלטה להפסיק לממן מוסדות ציבור המציינים את הנכבה.
אז זהו, שצריך לסמן קו ולומר שלפחות בשיח הציבורי הישראלי חייב להיות ברור שלא הכל לגיטימי. שלא כל נרטיב עובר כאן. שבסיפור שלנו ושל הערבים אין שני צדדים שווים. שיש כאן צד אלים וצד המגן על עצמו. שיש כאן צד שהוא תוקפן וצד שהוא קורבן של התוקפנות הזאת. שב־1948 לא קיבלו הערבים את ההצעה שאנחנו קיבלנו - לקחת חצי ולוותר על חצי - ובחרו להכריז עלינו מלחמה. שמהשלב הזה היה ברור שמישהו צריך לסיים את הסיפור הזה עם עצמאות ומישהו אחר עם נכבה. שזה או אנחנו או הם. שלשמחתנו הרבה אנחנו נשארנו עם העצמאות והם עם הנכבה. שאם המלחמה ההיא הייתה נגמרת אחרת, לא היינו חיים פה כדי להשתתף איתם היום בטקסים.
ומה שמדהים הוא שעדיין, אחרי כל זה, יש פה מי שמתקשים להבין למה המדינה מסרבת לממן מוסדות ציבור המאפשרים לקיים אצלם פסטיבלי נכבה. הרי כבר אמרנו שלכל אחד הנרטיב שלו. ובכן, לשתי הקבוצות הללו לא יכול להיות נרטיב משותף. כמו שהאמת והשקר לא יכולים לארגן ערב בשם האחווה ולנסות לגשר על הפערים ביניהם, כי האמת והשקר הם הפכים זה של זה. אין דרך אמצע. והפוסט־מודרניזם, המסוגל להכיל את הכל ולהגיד שהכל בעיני המתבונן, יש בו משהו עקום מהיסוד. או שהארץ הזאת שלנו או שלא. או שהם מנסים לגרש אותנו מכאן מאז חזרנו הביתה, או שלא. או שהארץ הובטחה לנו או שהיא שלהם. יש מקרים שבהם אין מקום לגם וגם וגם.
וכשהכל עקום וכל נרטיב לגיטימי, אז מרואן ברגותי, שהורשע ברצח חמישה אנשים, יכול להפוך פתאום לאיש שלום שאנשי שמאל מחבקים. רוצח הוא רוצח? זה רק נרטיב אחד. לפי נרטיבים אחרים, רוצח יכול להיות גם איש שלום. נראה לכם מוזר? כנראה לקחתם במחלף את הנרטיב הלא נכון.
אגב, למה רק ברגותי? ומה עם אבו מאזן? האיש משלם מדי חודש בחודשו משכורות לרוצחי יהודים, ובשמאל עדיין ממשיכים לעלות אליו לרגל ולטעון שהוא פרטנר. ולא, לא ברוצחי העבר הרחוק מדובר, זה של לפני הסכמי אוסלו. אם מחר בבוקר ישחט מחבל פלסטיני שני ילדים יהודים בפעוטון שלהם, מ־1 בחודש הבא יתחיל אבו מאזן לשלם לו בעבור זה משכורת חודשית. האם יש משהו אלים ורצחני ותומך־דם מזה? לא, אבל בשיח החדש, שבו אין אמת ושקר ואין טוב ורע והכל נרטיבים, אנשי ציבור ישראלים יכולים להמשיך לעלות אליו לרגל, לשמוע ממנו כמה בנימין נתניהו הוא המכשול לשלום, ואפילו לא להקשות עליו שאלות.
ובעולם של נרטיבים יכולה ח"כ זהבה גלאון לצייץ בטוויטר שהיא "בדרך לסיור של שלום עכשיו בבקעת הירדן בעקבות הפוגרומים שהמתנחלים מבצעים בפעילי שמאל, בפלסטינים, ובחיילי צה"ל". אז נכון שמעבר לביטוי המופרך "פוגרום", כאילו חזרנו לקישינב, מעשי אלימות של מתנחלים בכלל הם עניין מועט מאוד מספרית, וגם הוא זוכה לגינוי ולהתנגדות רחבה לכל רוחב הקשת המתנחלית; ונכון שהמוני מתנחלים היו דווקא אלה שנשחטו ונורו ונרגמו בידי מי שעליהם מגוננת גלאון; ונכון שלמדנו בשיעורי ההיסטוריה, ומה שקרה בבית משפחת פוגל באיתמר מזכיר את סיפורי ה"פוגרום" קצת יותר מכל מה שמתכוונת אליו ראש מרצ - אבל אם יכולתם פעם לטעון שגלאון משקרת, אמרו מעתה: היא פשוט מחזיקה בנרטיב אחר.
****
גם יום השואה, שחל בשבוע שעבר, זימן לנו כמה נרטיבים מעניינים. ח"כ יעל כהן־פארן (המחנה הציוני) צייצה בחשבון הטוויטר שלה ש"דווקא ביום בו אנו זוכרים את המיליונים שנחנקו בתאי הגזים, מחליט רה"מ להתערב לטובת מכל האמוניה המסכן חיי מיליון איש ואישה, במוות מגזים". הנה, נרטיב. ממש כמו אנשי טקס יום הזיכרון האלטרנטיבי, גם אצל ח"כ כהן־פארן אין רקע ואין מניע ואין סיבה ואין כוונות. יש גזים בחיפה, יש גזים באושוויץ, הכל אותו דבר. לכו תדעו, אולי השואה נגרמה בכלל בשל דליפה של חומרים מסוכנים.
והיא לא הייתה לבדה. גם לנשיאת בית המשפט העליון מרים נאור היה השנה נרטיב מעניין בעניין השואה. "אחד מלקחי השואה הוא כי לא ניתן לזהות את הדמוקרטיה עם שלטון הרוב", ביקרה ברמיזה עבה כמה תהליכים במערכת הפוליטית שלנו. "לא כל החלטה או חוק שהתקבלו ברוב דעות הם גם בהכרח החלטה או חוק דמוקרטיים, שכן ההיסטוריה מלמדת כי באין ריסון לכוחו של הרוב הוא עלול להפוך לעריצות... ימי האופל של המשטר הנאצי לימדונו כי שלטונו של רוב השולל מן הפרטים את זכויותיהם, רוב הנוגש את המיעוט החי בקרבו, אינו שלטון דמוקרטי. הדרך להשמדת שליש מעמנו נסללה כאשר שללו מהיהודים את זכויות האזרח ואת זכויות האדם".
או במילים אחרות, אנחנו צריכים להיזהר מאוד, משום שגם אנחנו, אם לא ניזהר בחקיקה שלנו, עלולים לקום בוקר אחד ולמצוא שאנחנו נאצים. זהו, שלא, הגברת נאור. השואה לא התרחשה בגלל תקלה במנגנוני הדמוקרטיה הגרמנית. היא התרחשה משום שבצד אחד שלה היו נאצים ובצדה האחר היו יהודים שהנאצים שנאו אותם עד כדי כך שהיו מוכנים לעשות הכל כדי להשמידם. זהו. לא סיפורים של רוב ומיעוט ולא נעליים.
אבל גם נאור לא המציאה את הנרטיב הזה. צה"ל מחנך עליו כבר מזמן. בעבר פרסמתי כאן קטעים מתוך תיק החומר הצה"לי למסע "מפקדים בפולין". שם, תחת הכותרת "המדרון החלקלק", מסביר צה"ל למפקדיו: "על אף המרחק העצום בין מה שקורה היום למה שקרה בגרמניה של שנות ה־30, ראוי לעתים שנשאל את עצמנו את השאלות הקשות האלו. האם אנו נמצאים לעתים בתחילתו של מדרון חלקלק, שבקצהו הרחוק אנו עלולים לבצע זוועות גם כן?".
וכמו בהרבה מקרים אחרים, בימים של בלבול, ימים שבהם נרטיבים של שקר ואמת משמשים בערבוביה, כדאי לחזור אל דבריו של נתן אלתרמן.
אז אמר השטן:
הנצור הזה איך אוכל לו.
איתו האומץ וכשרון המעשה
וכלי מלחמה ותושייה עצה לו.
ואמר: לא אטול את כוחו
ולא רסן אשים ומתג
ולא מורך אביא בתוכו,
ולא ידיו ארפה כמקדם,
רק זאת אעשה: אכהה מוחו
ושכח שאיתו הצדק.