האמת היא שרציתי לכתוב על האלבום החדש של שריל קרואו, בעיקר משום שאחרי שנים רבות, שנות בצורת, היא עשתה את מה שכה קשה לרבים מאיתנו לעשות וחזרה לעצמה. באלבומים האחרונים שלה קרואו התברברה, הלכה לאיבוד, חיפשה בנרות את הצליל השמן והצרוד של הגיטרות שעשה אותה קצינה בפלוגה גברית, כמו ווילי נלסון, אריק קלפטון, בוב דילן, גרג אולמן ואחרים. כאלה שמחזיקים ברוק הקלאסי בקצות האצבעות רגע לפני שהוא נשמט מידיהם ומתרסק על קרקעיתו של קניון משונן, ושנתנו לה כבוד גדול יותר מאשר נותנים לאיזו שרלילה קרואו רק מכיוון שהיא נראית טוב.
ההופעה הגדולה שלה עם קלפטון הייתה ב–1991, למיטב זיכרוני, וטוב עשה אלוהים שנתן לה לשיר את "כנף קטנה" של ג'ימי הנדריקס. קרואו הגיעה בשיער קצוץ (שאגב הולם אותה מאוד, כי כל אחת יכולה להתחבא מאחורי שיער ארוך כמו וילון) ובשמלה פרחונית ארוכה, היפית אם תרצו, כמו זאת שאני זוכר מהחתונה שלי ב–1977 (לא אני לבשתי) ונראתה נהדר. זה גם היה השיר שבו לקח דיוויד סנדבורן את סולו הסקסופון, אחד הטובים בתולדותיו, וקלפטון וקרואו התמוגגו מאושר. אינני יכול לומר בוודאות שראו עליהם משהו מהניצוץ שנתן כנפיים לשמועה שהיה להם סטוץ ושקרואו כתבה על קלפטון את "My Favorite Mistake" המצוין, שהוא דוגמה טובה כל כך ליחסיה שלעולם אינם שלמים ולאורך ימים עם גברים. עובדה שאחרי היסוס הדדי קל ורק לפני שקרואו ירדה ודילן עלה לבוש בשחור כמו קברן מעיירה במערב הפרוע, הם התנשקו על השפתיים. קרואו וקלפטון הכוונה.
מהיום הראשון היטיבה קרואו לכתוב על גברים עצובים ונכי רוח כמונו. לא נראה שהיא מתאהבת בהם על רקע של מאצ'ו שואג או שיטפון הורמונים, אלא באלה שהיה בהם משהו מרוחק ונבוך, שהיו השגיאה החביבה שלה ו"אם אתה כה שמח מדוע לעזאזל אתה כה עצוב", ושירים דומים מאת אישה שרואה את הפנים של הגבר ולא רק את מה שתלוי עליו בחוץ. היו לה כמה אלבומים ברצף די נדיר שהזניקו אותה לשורה הראשונה של נשים ששרות את השירים שהן כותבות. כאשר חושבים על רוקרית בה 55 שנראית כמו חדשה ושעברה חתיכת חיים לא קלה כלל, שבה היה לאנס הבדאי ארמסטרונג החלק הלא קשה ביותר, מגלים שאין עוד מישהי בסדר הגודל שלה ובשכבת הגיל שלה שמגינה על האלאמו של הפמיניזם המוזיקלי כמוה.
זה סיפור די עצוב, כיצד התרוקנה מתוכנה שכבת הגיל הזאת. יש לא מעטות בשכבה הגילית מתחתיה, אבל זה תמיד מה שקורה לנו. ואף על פי שאיני בצד המגרש של ביונסה, אדל, ריהאנה ואחרות, ודיוות גדולות כמו אמילו הריס, בוני רייט, לינדה רונדסטט ואפילו קרלי סיימון, זקנות מכדי לא לקבל כבוד היסטורי וקשישות מכדי לגרום לדם לסאון - מישהו עם נטייה מוזיקלית כמו שלי נשאר עם שריל קרואו.
עלי לשכוח שהייתה זמרת רקע במופע המחווה לבוב דילן ב–1992, ושעשתה קולות רקע לאיגלז ולאחרים, שזו הדרך הארוכה לצמרת אלא אם כן אתה נחוש כמו קרואו. מה שקדם ל"Be Myself", האלבום החדש שלה, היה דיבור, כולל מפי קרואו עצמה, שהיא חשה כיצד תשעה פרסי גראמי נופלים מהחור בתיק שלה. כיצד אלבום הקאנטרי האחרון שלה, "100 מייל מממפיס", התקבל רע בעיקר משום שקהל קאנטרי טהרני יעדיף את לורטה לין בת 80 ודולי פרטון בת 70, על פני קרואו שהיא עבורו נציגה מובהקת של הממסד המובהק של זמרים מחברי שירים מקליפורניה, אף שהיא נולדה במיזורי וחיה בחווה מחוץ לנשוויל.
הכישלון הזה אחרי הבאסה שהיו חייה בשנים האחרונות, גרם לה לשבת ולחשוב - וזה לא תמיד עוזר - כיצד היא יכולה להשיב עטרה ליושנה. במקום להתבונן החוצה, כמנהג יוצרים רבים ולנסות להבין לאן נושבת הרוח, האזינה קרואו לכל אלבומיה כדי להבין מה גרם להם להצליח. אם יש איזו נוסחה לחיבור הגדול בין מילים ומנגינה שהוא שריל קרואו במיטבה, שאותה היא חיפשה. היא האזינה וגם שבה וחברה מקצועית לג'ף טרוט שהיה לצדה באלבומים ובהופעות שעשו אותה. "Be Myself" שהגיע לפני שבועיים עף אצל המבקרים שטענו שקרואו חזרה לעצמה. לפעמים כל מה שאתה רוצה לשמוע בחיים זה שחזרת לעצמך.
###
לא צריך להיות חנוך רון כדי לזהות מצריבת הגיטרה הראשונה (גיבסון כמובן) שקרואו שבה לשובך עם מוטת כנפיים רחבה, שירים המזכירים את ימיה הגדולים, המרירות המתוקה שלה על גברים שאינם שווים את הזמן שמשקיעים בהם ואת העובדה שביחסים, ההחמצה כמו גם החמיצות הן הדדיות. לקטני האמונה מצורפות לאלבום החזק הזה מילות השירים.
הנוכח הלא נפקד בחייה של קרואו, ועליו בלבד אני מסיר את כובעי, הוא מחלת הסרטן. בשנת 2006 נאבקה קרואו בסרטן השד וניצחה, קרב לא קל כלל. לפני זמן לא רב סבלה מכאב בעורפה ובצווארה, ועם ניסיונה כלוחמת סרטן ערנית, היא לא התחבאה מהמציאות כפי שרבים מתחבאים עד שמאוחר מדי, אלא עשתה את הבדיקות הרלוונטיות. ה–MRI הראה גידול שישב על מרכז הדיבור במוחה. למזלה היה זה גידול שפיר שמופיע אצל אחוז אחד מהאוכלוסייה באמריקה ורוב הנושאים אותו אינם יודעים כלל על קיומו. במקום ניתוח בחרה קרואו ב–33 הקרנות שכיווצו את הגידול אבל גם פגעו בקולה. לקח לה זמן רב להתאושש, מה שעשתה במחיצת שני בניה המאומצים וויאט וליוויי, שאותם אימצה לפני נישואיה ללאנס ארמסטרונג.
אין לי תשובה על השאלה מהם הכוחות אשר מושכים אישה חולת סרטן המועדת לפורענות להתחתן עם מנצח הטור דה פראנס החד–אשכי שסבל מסרטן האשכים (יש בזה תועלת כמובן למי שנמצא באוכף האופניים כל הזמן), עד אשר נחשף כמי שנטל סמי מרץ לא חוקיים כל הקריירה שלו והודח מכל כתריו ופרסומו. אינני יודע מה עושה גילוי כזה לאמון ההדדי הצריך להתקיים בין בני זוג, אבל אין ספק שעבור אישה גלויה וישרה כקרואו, שעשתה קריירה על אמירת אמת ושירת אמת, הפך ארמסטרונג לאגס ששהה זמן רב מדי בשמש.
היה פרק זמן מסוים שבו ניצבה קרואו לצדו, כי זה ודאי מה שעושים, אבל יש סמיכות זמנים מרשיעה בין הפרידה ביניהם וחשיפת האמת הפוגענית של ארמסטרונג. אינני בקיא, אבל יכול להיות שאישה בת 55 עם שני ילדים, קריירה, חברים וכלב ששוקל 70 ק"ג, אינה צריכה גבר קבוע בחייה. יש דברים כאלה; אני מכיר אישה עם חתול קל משקל יותר שאינה זקוקה לגבר בחייה, לפחות לא כעת. לכן אולי אני רגיש כל כך למרירות המסוימת המנוסחת בתבונה עוקצנית גדולה, שהיא הסימן הרשום של קרואו בשיריה.
כך למעשה הגעתי לאלבום של קרואו: אוהד ותיק, אלבום חדש, אוזניים זקנות. אינני יודע אם שמתם לב, אבל האיבר הראשון שהולך אצל גברים מבוגרים הוא האוזניים. זה די מפחיד האמת. לא במובן של חירשות, גם זה, אלא בגיל מסוים מתחילות אוזניהם להיראות כמו נעל בית משומשת שנתפרה ללחי. זה נכון אצל קרל ברנסטין, שיכול לשחק באוזניו טניס. זה נכון אצל גרהאם נאש שהכל אצלו נותר רזה חוץ מאוזניו שנראות כמו דונאטס.
בדרך קרו מיני דברים לא נעימים, ויצא שהגעתי לקרואו עם עיניים של גבר בן 60 פלוס, עם אוזניים של תינוק, המתבונן באישה יפה ומוכשרת בת 55 ומאזין לה עם כל החושים ומבין ללא מאמץ את כל הפיתולים הדקים של השירים שהיא שרה. סוג של ערנות. ההנאה שלי כפולה ופתאום אני מבין כיצד התעלפו מעריצות צעירות בשנות ה–60 וצרחו את שם הביטלס. אני מאזין לה בחדר השינה בפול ווליום ולא מפריע לאף אחד. ולא, אין לי תוכנית לנסוע לנשוויל ולהיראות אטרקטיבי, אף על פי שאיני פוסל שזה עוד יגיע.
בין נשים וגברים מתקיים ויכוח היסטורי אם קרואו אישה יפה או רק פרחה ששיחק לה המזל. נשים קוראות לה "סוסית", "זולה", "בעלת טעם רע בלבוש" וכאלה. לדעתי, גברים חשים את יופיה בעיקר כפי שהוא יכול להיות ברגע שקרואו תתחיל להיראות ולהתלבש לגילה. אין לי בעיה עם הג'ינסים צרי האגן ביותר ברוק או עם האצבעות הארוכות, אבל אני בטוח שקרואו מוכנה לפגישה עם ראלף לורן ולא עם אחיינו השמנדריק ריקי ליפשיץ מנשוויל שמלביש כוכבות קאנטרי.