1. דונלד טראמפ יהפוך לנשיא האמריקאי הראשון שמבקר בכותל המערבי, אבל ראש ממשלת ישראל וראשי מפלגות הימין לא יוכלו למצוא בכך נחמה. על פי כל הסימנים, טראמפ מגיע לכאן כדי להציב גבולות, לסמן יעדים, לקבוע שיח ולנסות לקדם תהליך שלום בין ישראל לפלסטינים, או לפחות ליצור אווירה של חידוש הדיאלוג ובניית אמון.
לביקור טראמפ קדמה פגישה שהוכנה היטב עם אבו מאזן, שהביע רצון לפגישת פסגה עם נתניהו ללא תנאים מקדימים. הביקור בכותל וההצהרות של איוונקה טראמפ ובעלה ג'ארד קושנר יהיו כפפת המשי שתכסה כנראה על אגרוף פלדה. אות לכך ניתן היה לקבל בהצהרות אמריקאיות השבוע ובאי־ההסכמה הגורפת לכך שבנימין נתניהו יצטרף לטראמפ בביקורו בכותל, תוך אמירה שהכותל "איננו שטח ישראלי" (אמירה בהחלט בוטה ומיותרת).
טראמפ רוצה בטובתה של ישראל, אין ספק בכך. השאלה היא - מהי בעיניו טובת ישראל? ישראל תציין (או תחגוג) בקרוב 50 שנה לשחרור יהודה ושומרון, או לכיבוש השטחים (כל אחד יבחר מה שהוא רוצה). בכך נותרנו המדינה היחידה בעולם ששולטת בעזרת ממשל צבאי על עם זר. לא הכל אכן תלוי בנו, והפרטנר הפלסטיני לא בולט דיו בשטח כפרטנר אמיתי, אבל כאן בדיוק מתחילה הבעיה של ישראל - ולא נגמרת כמו שמנסה להציג ממשלת נתניהו וחלק מהממשלות שקדמו לה.
2. תארו לכם לרגע אחד שישראל הייתה מציבה בפני הפלסטינים, בפני העולם הערבי ובפני העולם כולו, קווים מנחים לתוכנית מדינית ריאלית שמתבססת על עקרון שתי המדינות ועל "פשרה כואבת". כן. תוכנית ריאלית. זה נועד עבורנו ועבור עתידנו כמדינה יהודית ודמוקרטית. לא לטראמפ, לא לאבו מאזן ולא לאיחוד האירופי.
ישראל צריכה להציג קווים מנחים לתוכנית מדינית ביוזמתה, לאחר אישור קבינט וממשלה. התוכנית צריכה להצביע על הראייה הישראלית בנוגע לפתרון הנכון של הסכסוך. אפשר להציע סיפוח, אפשר להציע המשך כיבוש בצורה אחרת, אפשר חלוקת שטח בשלבים וכן הלאה, על פי גושי ההתיישבות הגדולים ועל פי האינטרסים הביטחוניים, עם שלילת זכות השיבה שלהם לצפת וליפו ושלנו לחברון ולשילה. ישראל צריכה להציג תוכנית מדינית מתוך עמדת כוח ומתוך אחריות לאומית. אם נצליח לתאם אותה ולו חלקית עם מצרים וירדן - יהיה לנו גם נכס הסברתי. תוכנית מדינית ישראלית צריכה להפיק את לקחי העבר: אין יותר נסיגות חד־צדדיות ללא הסכם, וביטחון תושבי ישראל ותחושת הביטחון יהיו חייבים להיות מונחים איתן בבסיסו של כל הסכם.
מאז "תוכנית אלון" לא הוצעה כאן תוכנית מדינית ישראלית כלשהי. ממשלות ישראל, לדורותיהן, בורחות מאחריות. אוהבים לדחות. את הסכם לונדון ואת התוכנית הסעודית ואת מתווה בוש ואת היוזמה הצרפתית - ולכנות את כולם "עוכרי ישראל". מדוע אנחנו צריכים להמתין לאומות אחרות ולא לקחת את עתידנו בידינו? לומר לעולם ולעצמנו איך אנחנו רואים את המצב? על מה ניהרג? על מה ניאבק? ועל מה נתפשר?
מדינה בעלת עוצמה וחוזקה כמו ישראל יכולה להרשות את זה לעצמה. אבל אני כבר אופטימי עם ניסיון לגמרי לא פסימי..
3. לכבוד הלאומי של מדינה יש ערך רב. אינני מזלזל בכך לרגע, אבל נדמה לי שניהול המשבר עם ירדן בשבוע החולף, שבשיאו ביטול השתתפותו של שר המדע אופיר אקוניס באירוע מדעי ברבת עמון בראשות המלך עבדאללה, היה שגוי, מיותר, ויש בו כדי לדשן ולתחזק משבר שולי.
הכל התחיל באמירה רשמית ירדנית שגויה ומקוממת, בעקבות אירוע שבו אזרח ירדני נורה ונהרג לאחר שדקר ופצע שוטר ישראלי. האמירה הייתה בוטה ופוגענית במיוחד לנוכח העובדה שבאה ממדינה שמתמודדת כבר שנים מול טרור, וכשהמלך גילה לאורך השנים אפס סובלנות לטרור. אינני יודע מי אישר את ההודעה ומה הרקע לכך, אבל ישראל צריכה הייתה להגיב בהקשר ובמידה ומתוך ניסיון לקבור את המשבר ולא לחזק אותו.
מכל מדינות האזור, הממלכה ההאשמית של ירדן בראשות המלך עבדאללה, מצויה במצב עדין ושברירי. היא מוצאת עצמה עם גבולות פרוצים מול סוריה ומול עיראק, עם אנשי מודיעין איראני שמסתובבים בתוכה, עם רוב פלסטיני ועם כוננות מתמדת לאירוע חריג בהר הבית או ביהודה ושומרון שישפיע מיידית על יציבותה.
לארה"ב ולישראל יש תרומה לא מבוטלת ליציבות בירדן, שהצליחה עד עכשיו לשמר את גבולותיה מפני "האביב הערבי" ולמנוע התבססות של כוח משמעותי של דאע"ש בשטחה. בירדן מתנהל מאמץ אזורי למניעת טרור ולשמירת הגבולות מתוך חשש שהממלכה תיפול לידיים עוינות. לפיכך ירדן פועלת משטח חיכוך רגיש וחלקלק מול הפלסטינים, מול הטורקים, מול המצרים, מול ישראל ומול ארה"ב.
ובחזרה להתנהלות הישראלית השבוע - תארו לכם שראש הממשלה היה מפרסם הודעה שאומרת: "שוחחתי עם המלך עבדאללה, הערתי לו על נוסח ההודעה המקוממת שפורסמה והצעתי לו להתנער ממנה, במקביל הבטחתי כי אעביר לעיונו את תוצאות תחקיר האירוע שבו נאלצנו לירות ולפגוע באזרח הירדני, וסיכמנו כי לא ניתן לשום אירוע חריג של קיצונים לסכל את היחסים בינינו".
תאמינו לי שלא היה קורה לנו כלום. גם הגאווה הלאומית לא הייתה נפגעת. אנחנו חזקים מספיק כדי לעשות מה שצריך ולהבין את כל היתר. ביטול ביקורו של אקוניס בירדן, לאחר הודעתו החמורה של נתניהו, היה מיותר ויש בו כדי לבזות ולהשפיל את המלך. אפשר היה להימנע מכך ולבקש מאקוניס למשל להביע מחאה בפני המלך ולמסור לו "איגרת נזיפה" מנתניהו. השלום עם ירדן הוא אינטרס מדיני וביטחוני ירדני, ישראלי ואזורי, ויש לנו עניין לשמור עליו מכל משמר. בסך הכל, הירדנים תמיד הפגינו אחריות בתחום הביטחוני, והם אסירי תודה לישראל על כמה תחומים חשאיים שמובלים דווקא ביוזמת נתניהו. יש לנו מספיק אויבים סביב ומספיק אתגרים. בתהליך שלום, אם יצליח טראמפ להניע אותו, יהיה לירדן ולמצרים תפקיד חשוב, ואנחנו צריכים אותם לצדנו ולא מולנו.
4. ירושלים לובשת חג. את יום שלישי השבוע עשיתי בירושלים, קצת עבודה, קצת שוטטות ובילוי. סביב מגדל דוד וחומת העיר מתמקמים עמודי תאורה למיצג אורות חגיגי, באזור מסדרים מגרשי חניה נוספים, רחבת הכותל מתמרקת לקראת כנס הצנחנים לשחרור העיר, לקראת ישיבה חגיגית של הממשלה ולקראת ביקור טראמפ.
שוק מחנה יהודה הפך זה מכבר לאתר תיירות וקולינריה בינלאומי. גם ביום, גם בלילה, הוא מתחרה בכבוד עם שוקי אוכל בעולם וממותג במקום גבוה. לפני הפגישה שתוכננה לי בערב קפצתי למלון "פרימה" בעיר לפרגן קצת לחברי הטוב ארז וינר, מנכ"ל יקבי ירושלים. מתברר שבעיר הזאת ישנו רק יקב אחד, והיינן האיכותי סם סורוקה הכין לקראת שנת היובל לאיחוד העיר ארבעה סוגי יין במהדורה מוגבלת. לכל יין סיפור מיוחד: מגדל דוד, משכנות שאננים, הר הצופים וגשר המיתרים. באו כתבי יין מומחים, ואני לגמתי לי קצת מכל סוג והעליתי את ירושלים על ראש שמחתי.
שבת שלום.