מעולם לא ידעתי להגדיר את עצמי. כמו רבים אחרים, גם אני נמצאת על הרצף בין דתייה לחילונית, ונוח לי. אני מקיימת מצוות על פי צו מצפוני האישי מאוד, ולא כי אני חכמה יותר מחכמינו ז"ל, אלא כי התורה עברה כל כך הרבה פיות ואוזניים, שהיא הגיעה אלינו כמו אחרי משחק ארוך של טלפון שבור. אני מאמינה שכל אחד צריך להתחבר לקול הפנימי שלו, וכך להחליט מה נכון ומה לא נכון לעשות, כי מה שמוגדר כיום "הדת היהודית" נראה לי לעתים מעוות ומוטעה במקרה החמור, ותולדה של אופנה ותרבות משתנה במקרה הסלחני. נדמה שיותר ויותר יהודים בוחרים לחיות על הספקטרום, וממילא עושים דין לעצמם.
לדתיים אני נראית חילונית, ולחילונים - דתייה. המגזר שאני קרובה אליו יותר מכל הוא הדתי־לאומי. כמתנחלת, נישאתי לבן הציונות הדתית - מה שהפך חצי ממשפחתי למתויגת כסרוגה והעניק לילדים שלי שמות דוסיים לאללה. טוב לי להיות מהמקורבים למגזר, לרעיונות ולערכים שבו. זהו המגזר הטוב ביותר שיש בסביבה.
אבל - והאבל הוא עצום ואין להתעלם ממנו - אף שהסרוגים ידועים בתור הערכיים שבבנינו, ענווה אינה הערך החשוב ביותר בספר שלהם. להפך. העובדה שהם המגזר הערכי ביותר בשכונה ידועה גם להם. העובדה שמהציונות הדתית יוצאים הקצינים הכי טובים בצה"ל, אלו שיקריבו הכל למען האחר והמולדת, ממצבת אותם, גם בראייתם שלהם, כנושאי הלפיד, ולעתים - כלפיד עצמו.
מי שגדל בתוך הקסבה של קריית משה או של עלי יכול לטעות ולחשוב שהוא טוב יותר משכנו כי הוא ערכי יותר, כי בבית הספר של הבן שלו אין סמים, נוער שוליים ופורנו. כי מה שקורה בחדשות קורה בגלל הריקבון בחברה החילונית, שאינה ערכית מספיק, וכי האמת כולה אצלנו. הדרך מכאן ועד ליוהרה קצרה.
ביוון העתיקה כינו זאת היבריס, גאווה פושעת. הגאווה אינה רגש הפועל בחלל ריק, כי היא תמיד מופנית כלפי מישהו אחר. והמישהו האחר הזה הוא פחות ממני, ולכן אפשר להשפילו. אבל היוונים העתיקים לא היו פראיירים: מיד לאחר ההיבריס היה מגיע הנמסיס, הנקם והשילם, ברעם מחריש אוזניים. העונש על הגאווה היה מוביל את גיבור הטרגדיה היוונית אל סופו הטרגי, אלא מה.
אבל בניגוד לטרגדיה יוונית, שבה הכל מוכתב ומוחלט מראש, ואי אפשר להתחמק מהגורל, ייתכן שבמקרה של הציונות הדתית אפשר לעשות פניית פרסה, הכוללת חשבון נפש אמיתי. הלוואי שתהא זו קריאת השכמה לציבור האהוב הזה, שיתעורר ויראה שייתכן שגם אחרים צודקים וראויים.
סרוגים אוהבים לדבר על אחדות ישראל. אבל היוהרה של חלקם מרחיקה את מי שחושב הפוך מהם. הכי גרועים הם אלו שמנסים לקרב "בנועם". אל תדברו איתי על "זהות יהודית" אם בראייתכם יש רק אחת כזאת. אל תנסו ללמד אחרים תורה אם אתם יוצאים מנקודת הנחה שהיא שלכם בלבד. מה שמסתתר מאחור הוא ביטול האפשרות שלאדם השני תפיסת עולם לגיטימית חלופית. תנו לי, לנו, להראות לכם את הדרך הנכונה. אתם מאמינים שאתם צודקים? סבבה. אבל אם רק תסתכלו על התמונה הכוללת, מחוץ לגן הדתי, הממ"ד, השירות הלאומי, האולפנה, הישיבה, המכינה והגרעין התורני, תגלו שאתם רק אחת מהאפשרויות, וכולן לגיטימיות וראויות.
בכל פעם שסרוג נופל, אני נופלת גם, כי רבב נוסף דבק במגזר. אבל אני גם מתפללת שאולי הפעם יונמך לבם הגבוה מדי. אחרי בוכריס, מוטי אלון, דוידי פרל, וגם עכשיו, בלב פרשת סלומינסקי, אני מתפללת שייצא טוב מהרוע הזה. בכל פעם אני מתבדה. אף שגם במגזר יש נוער שוליים וסמים לרוב, ופורנו שמתחיל, במקרה הטוב, שנה לאחר בתי הספר החילוניים, הסרוגים עדיין מושכים את הכיפה טוב־טוב כדי שתכסה את העיניים ולא יראו את הפגמים, וממשיכים להתנהל כרגיל.
סלומינסקי ואני עבדנו באותו מוסד כמה שנים. הוא כח"כ, ואני כדוברת של ח"כ אחר. לא הופתעתי כשעלתה הפרשה, אני כבר מכירה אותה יותר מעשור. אם נראה את הפרשה הזאת ואת אלו שקדמו לה בעין חומלת ואוהבת, הייתה שם נפילה אנושית, בדרך כלל סדרתית. מה שממצב את הציבור כולו ככזה. אנושי. לא אחוק של אלוהים.
בכל מקום שבו עבדתי עם נציגי המגזר נתקלתי בה, ביוהרה הפושעת. לא אצל כולם, אבל תמיד הייתה זו אותה תופעה: במועצת יש"ע או בישיבות סיעה של האיחוד הלאומי, בפורומים ובקבוצות וואטסאפ. היא שם כל הזמן ברקע, כמו זמזום של מקרר או אקסיומה שמעולם לא הוכחה, אבל מאוחר מדי לקרוא עליה תיגר.
אז אני מתחננת, ידידי הסרוגים, תבינו בבקשה שהיוהרה הזאת תמיט עליכם־עלינו אסון, ובטח שלא תוביל אותנו לאחדות או לאחווה. אתם צודקים פעמים רבות, אבל כמו כולנו - גם טועים מספר פעמים דומה. אתם לא מחזיקי האמת והאור. תרגיעו, בבקשה. תקשיבו לאחד מהמלכים שלנו, שכתב ברב המכר שלו "משלי": "לפני שבר - גאון, ולפני כִשלוֹן - גבה רוח". הצילו את עצמכם. למדו ולמדו את ילדיכם ענווה מהי.