תחילת שנות ה־60 הורה ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן־ גוריון על מבצע רחב היקף בשיתוף צה"ל. ארבע משלחות שונות, בראשות בכירי הארכיאולוגים בארץ, יצאו למערות מדבר יהודה, כשהצבא נרתם למשימה ומעמיד לרשות החוקרים כלי רכב ציוד הנדסי, מגלי מוקשים וחיילים לסיוע. היה זה לאחר שבשנות ה־40 וה־50 נחשפו במערות במדבר יהודה בידי בדואים "המגילות הגנוזות", ואלפי ממצאים מימי המרד הגדול ומרד בר כוכבא שנשדדו מהמערות הופיעו בשוקי העתיקות.
המבצע הממלכתי נועד לעצור את השוד, להציל את מה שנותר, לקיים חפירה ארכיאולוגית מדעית - ולהתחבר שוב אל העבר עטור ההוד ואפוף המסתורין של המורדים היהודים נגד האימפריה הרומית. הייתי בן 11, ואני זוכר את הזרם החשמלי שעבר בארץ כשהודיע פרופ' יגאל ידין, הרמטכ"ל השני, על מציאת איגרותיו של בר כוכבא, הרמטכ"ל האחרון של העם היהודי מימי המרידות הגדולות.
מילת המפתח במה שנכתב לעיל היא "ממלכתי". מדינת ישראל הצעירה, שכתבה כבר פרקים מפוארים במלחמת העצמאות ובמבצע סיני, ובקליטת גלי העלייה הגדולים, ונאבקה בקשיים כלכליים וחברתיים - לא היססה להקדיש כסף רב, רתמה את צה"ל, והגדירה את החיבור המחודש לשורשינו ההיסטוריים בארץ כמשימה ממלכתית.
המנדט הבריטי הקים את "מחלקת העתיקות". זו עלתה בימי המדינה לדרגת "אגף העתיקות" במשרד החינוך, ובשנת 1990 הוקמה "רשות העתיקות". זו הייתה יוזמתו של האלוף אמיר דרורי שזכתה לתמיכתו של שר החינוך (לימים הנשיא החמישי) יצחק נבון. כל הללו היו גופים ממלכתיים. אך הממלכה כמעט לא התערבה בקביעת תוכניות החפירה והמחקר. מדינת ישראל לא קבעה יעדים לאומיים, לא יצרה תוכנית אב ולא הגדירה כוונות, מטרות ולוח זמנים לביצוען.
במשך רוב שנותינו היו החפירות הארכיאולוגיות פרי יוזמה של חוקרים ומוסדות אקדמיים, תרבותיים או דתיים, מהארץ ומחו"ל, שגילו עניין באתר מסוים וקיבלו מהרשות את ההיתרים הדרושים. מקצת מהממצאים החשובים ביותר בארץ נתגלו באקראי: כשהקימו שכונת מגורים, סללו כביש או חפרו יסודות למפעל, או על ידי מטיילים שנכנסו לחורבה או למערה, צללו לאורך החופים או כשנתפסו שודדי עתיקות. אז, כשנתגלו שברי כדים או עצמות, מטבעות או קרעי מגילות ופפירוסים - נחלצו רשויות המדינה מיד לקיים "חפירות הצלה".
כך נתגלה ב־1996 בלוד הפסיפס היפה ביותר שנמצא מעולם בארץ ישראל, כאשר בשעת הקמת מבנה מגורים נחשפה רצפת פסיפס של וילה רומאית בת 1,700 שנה; אוצר של למעלה ממאה מטבעות מימי המרד הגדול נתגלה בחפירת כביש 1 לירושלים; מאות מטבעות זהב נתגלו ליד שער האריות בירושלים; צוללנים מצאו אוצר מדהים של פסלים, תבליטים ומטבעות על קרקעית הים בנמל העתיק בקיסריה; חובבי מערות נתקלו בכלים ובמטמון של אלפי מטבעות במערה בגליל; ילד מצא בשדה חותם נדיר. אבל תוכנית כוללת - לא הייתה, ועדיין היא חסרה.
העיר התחתית
זה למעלה מ־20 שנה מתקיימות חפירות אדירות ממדים סביב רחבת הכותל ועיר דוד. ירושלים התת־קרקעית, של ימי הבית הראשון והשני, מתחילה להתגלות. למרגלות הכותל הדרומי ישנה חפירה פתוחה קלאסית, ומערכות של מבני ציבור, דרכים ומחלפים, מדרגות ענק, ומקוואות גלויים לעין כל.
אבל בבטן האדמה מתרחשת הפעילות המרתקת באמת. מנהרות הכותל המוכרות לנו הן רק נדבך אחד בגילויים.
במכלול קשת ווילסון שעליה עברה הדרך מהעיר העליונה להר הבית מתגלים מבני ציבור וחללים תת־קרקעיים מסתוריים, שתפקידם ותקופתם המדויקת טרם נקבעו סופית. האם נמצא מושב הסנהדרין בתקופה שבה ירדה מלשכת הגזית שעל ההר? בעיר דוד נחשף מבנה ענק העשוי להיות ארמונו של דוד המלך, ומתחת לפני האדמה נתגלה רחוב מדורג, "דרך עולי הרגל" המרוצפת בלוחות אבן ענקיים, משלהי ימי הבית השני, הנמתחת כיום לאורך מאות מטרים מתחת לאדמה, מבריכת השילוח אל עבר רחבת הכותל. ומתחת לרחוב עולי הרגל - חצובה מנהרת ניקוז המאפשרת הליכה בקומה זקופה. ובה נמצאו שרידיהם של תושבי ירושלים ולוחמים שהסתתרו בה בימי החורבן.
כל יום חפירות נוסף חושף צמתים של רחובות מרוצפים רחבי ממדים נוספים. וכל זה נעשה מתחת לפני האדמה. מעל החופרים ממשיך סילואן - כפר השילוח, את חייו, מיליוני תיירים פוקדים מדי שנה את הכותל ואת האתרים הללו, והחפירות נחשפות בפניהם אט־אט. כל זה מתקיים בלי שצריך יהיה להשבית את החיים ולהפוך את סילואן לאתר חפירה ענק או את רחבת הכותל למכתש ארכיאולוגי. ניתן לחפור את "ירושלים הקדומה" ביצירת מרחב תת־קרקעי עצום, במפלס ימי הבית הראשון, ומעליו מפלס שני שיישען על עמודי ענק ויחשוף את ירושלים של ימי הבית השני, וימי השלטון הרומי, ומעל כל אלו, על עמודים - רחבת הכותל של ימינו.
כל אלו בנוסף לשירותים למבקרים, בתי קפה ומסעדות, חנויות ומרכזי מבקרים - תוספת הכרחית, שאינה קיימת היום - יהפכו את ירושלים הקדומה לאחד מאתרי התיירות החשובים בעולם. כל זה אפשרי. אבל אין היום גורם ממשלתי אחד המגלה התלהבות ועניין להניע קדימה תוכנית אב ל־20 שנה. לא עוד "חפירות הצלה" אקראיות אלא קביעת יעדים ויעדי ביניים והגדרת מקורות תקציביים. הפיכת פרויקט ירושלים הקדומה לפרויקט ממלכתי. אבל שרת התרבות הממונה על רשות העתיקות הקדישה יותר זמן ל"שמלת ירושלים" ולפסטיבל קאן מאשר לארכיאולוגיה המונומנטלית שלה, וגם השר לענייני ירושלים שהוא ד"ר להיסטוריה, או שר התיירות, יהודי לאומי מאוד, ואפילו ראש הממשלה, שגדל בביתו של היסטוריון חשוב - אינם מקדישים מזמנם אפילו שעה אחת לעיון בתוכניות, להביא אותן לממשלה, לתקצב ולאשר.
אין לי ספק שההיסטוריה של העם היהודי ושורשינו בארץ הזאת חשובים מאוד לנתניהו, למירי רגב, לאלקין וליריב לוין. אז איך זה הקדישו עשרות שעות לתאגיד ולרשות השידור, ואף לא שעה כדי להתחבר אל סלע קיומנו?