כשהמחשבה על הפקדת מכשיר הטלפון שלי בלוקר מיוחד מחוץ לשגרירות ארצות הברית עלתה בראשי ולוותה בתחושת חרדה - זאת אומרת כשלא היה אכפת לי להפקיד את הארנק על כרטיסי האשראי ושאר החפצים, רק לא את הטלפון - הבנתי שאני בבעיה. בעיה חמורה.



בועת הזמן שהתור מחוץ לשגרירות, ובמיוחד זה שבתוכה, מכניס אותך אליה, היא אחד הדברים הקסומים ביותר שחוויתי לאחרונה. אני מניחה שזו בין ההזדמנויות הבודדות שאפשרו לי להיות נטולת טלפון למשך שעתיים תמימות ולא לשמוע את הדהודי הרטט שלו בחלל האוויר.



בערב שלפני הראיון הייתי חסרת מנוחה. ניסיתי למצוא פתרונות הולמים ליציאה מהבית ללא סלולרי, כי כאמור, הייתי מפקידה ילדים בתוך לוקר, רק לא את המכשיר שמאגד בתוכו את כל סיפור חיי. בסופו של דבר, השתכנעתי לצעוד על הים נטולת תיק, נטולת אוזניות, רק אני עם המוזיקה המוזרה שמתנגנת לי בראש, ועוד ים אחד, רק הפעם של מחשבות שלא מצאו את עצמן פתאום כסטטוס או כציוץ. מסתבר שכך זה עבד בזמנו, מחשבה הייתה עוברת במוחם של אנשים ולרוב הייתה נשארת שם ולא מתפזרת כאפר סיגריה במרחב חברתי.



בדרכי נזכרתי שאין עלי שעון. ואף שניסיתי לשנן לעצמי בערב הקודם לענוד את השעון היפה שמונח בדרך כלל במגירה ושמור לאירועים מיוחדים, שכחתי. כך מצאתי את עצמי צועדת בשש וחצי בבוקר עם ערימת מסמכים ביד, דרכון ומפתחות ומחפשת את הבחורה הנחמדה עם הכלב שתחלוף מולי כדי שאוכל לשאול אותה מה השעה. הראשונה לא ענתה לי, השני הביט עלי המום, והשלישי נאות להוציא את הסלולרי שלו מהכיס ולעדכן שכבר רבע לשבע.



והנה מה שגיליתי על האנושות המתקדמת במאה ה־21. בני אדם אינם סובלניים יותר לשאלות פשוטות כמו מה השעה. יתרה מכך, גם אם הם עונים, מבטם מלווה בסאבטקסט שתוהה אם שכחת לקחת הבוקר את הכדורים הסגולים או הייתכן שגם את אחת מהתל אביבים המוזרים שמשוטטים ברחובות ושואלים איזה יום היום.



כשהייתי ילדה היה לנו שכן שקראו לו יום טוב. זה לא היה שמו האמיתי, אבל בכל פעם שמישהו היה עובר ליד הכיסא עם מושב הבד הקרוע שהיה מונח בחצר, הוא היה שואל מה השעה ואז מוסיף: "שיהיה לך יום טוב כפול שתיים". כל היום היה שואל מה השעה, לפעמים גם פעמיים באותה הדקה, וכך נדבק לו השם. במשך 20 דקות של צעידה ברחוב הירקון שאלתי חמישה אנשים מה השעה, אף על פי שכלל לא מיהרתי. מה אכפת לך מה השעה כשאת יודעת שהקדמת ויש מימינך ים והטלפון שלך שרוע על הספה במרחק אי־אלו קילומטרים ממך. באמת למה כל כך אכפת לך מה השעה?



כשהגעתי ליעד הייתי רגועה באופן מוזר, כל כך מוזר עד שחשבתי שמשהו לא בסדר איתי והקריז באצבעות גרם לראייתי להתערפל. אתם מבינים, התור בכניסה לשגרירות היה ישר ולא גושי או מתפתל. שפשפתי את עיני והצטרפתי לשורת הילדים שלבשו במיוחד את החולצה המכופתרת שלהם לפני הפגישה עם הדודה מאמריקה. ישראלים שממתינים לקבל ויזה הם כמו ילדים מופרעים בני 10 שצריכים לשבת יפה בביקור אצל סבתא בבית אבות, סליחה, תודה, חיוך.



אף אחד לא דחף אותי, זאת אומרת, גם זה שדחף אותי בתור לקפה ושרק לי ברברס וכינה אותי ז' משהו כי בטעות התעכבתי בעמדת הצילום, עמד מאחורי במרחק סביר כשעמדנו בתור לבדיקה הביטחונית, ואמר סליחה כשדרך לי בטעות על הרגל. בבקשה, אדוני, סלחתי, רק חבל שברגע שתצא מכאן תחזור להתנהג כמו אפס, אמרתי בלב וחזרתי לחייך. בכל זאת, גם אני ישראלית.



והנה כמה מסקנות מתבקשות. אפשר בהחלט לשנות את הדנ"א האנושי הישראלי בלי ששום אגו ייפגע מכך. ההבדל בין הישראלים לאמריקאים הוא ההבדל בין שמיים וארץ, וזה ממש חבל. הצד הישראלי חסר סבלנות ופחות נחמד, והצד האמריקאי אדיב בדיוק במידה שכתובה בספר החוקים להתנהגות אנושית במרחב ציבורי. זה היה התור היחיד זה שנים שעמדתי בו במשך שעה ורבע ולא שמעתי אוף אחד מאחורי או קללות מצדדי. תור אחד ויחיד בכל 40 שנותי שבו לא נדבקו אלי מאחור ושמרו מרחק של שתי פעימות. כמה חבל שמה שגורם לאנשים להתנהג כך, זאת אומרת, כמו שצריך להתנהג לזרים שזכאים לשאוף את אותו האוויר בדיוק כמוך, הוא מאזן אימה ופחד, ואולי זה משהו שנכון בכלל לכל ההוויה שלנו פה.



העונג הסתיים בחזרה אכזרית למציאות - רחוב הירקון שהתעורר מזמן, נהג מונית שצועק עלי שאני אטית, והטפטוף המוזר שהפך לשמש קופחת. אולי באמת יהיה במקום איזה שבוע בניו יורק.