חדר ניתוח: השבוע שעברתי בבית החולים

מול מראה סדוקה עם מדבקות של פיטר פן עמדתי עירומה מחולצה, ובאצבעותי הקטנות התחקיתי אחר הוורידים. ממרפק היד, כל הדרך מטה, ושוב למעלה. ניסיתי ללחוץ על הוורידים שמצאתי, עצמתי עיני וביקשתי תשובה: האם דם זורם בהם או שהכל שם קרח?

תשובה קיבלתי רק בגיל מאוחר יותר, כשאחותי הגדולה עזבה את הבית והעניקה לי מתנה: אנציקלופדיית "בריטניקה" שקיבלה לבת המצווה שלה. תחת האות ו' נכתב שם: “וריד - משמש להובלת דם מתאי הגוף אל לב האדם". חייכתי חיוך חמוץ־מתוק. מצד אחד, הבנתי שאני כאחד האדם ובוורידי זורם דם. מצד שני, כל כך אהבתי את אבי וכאב לי הלב שהוא שונה משאר בני האדם ובוורידיו יש קרח.

***

כל השבוע שעבר הייתי מאושפזת בבית החולים איכילוב. באמצע לילה חם התעוררתי כשמצחי קודח וגופי מזיע וכואב. התלבשתי ויצאתי מהבית למונית שהמתינה לי בחוץ. לא הערתי את בן זוגי, לא ראיתי צורך בכך. ידעתי שאם יבוא איתי, ולמחרת יסבול מעייפות בעבודה, המצפון שלי יעבוד שעות נוספות. הוא לא היה אומר לי כלום, ובכל זאת המחיר נראה לי גבוה מדי. 

התיישבתי אצל אחות המיון. “ניקח לך דם", היא הסבירה. הושטתי יד והיא קשרה עליה גומי. תמיד תהיתי מה כואב יותר, הגומי המתוח או מחט הדקירה. האחות מרחה מעט אלכוהול על פרק היד והחלה לחפש וריד ראוי לטובת בדיקות דם. “אל תכעסי", אמרתי, “אבל אני לא חושבת שתמצאי וריד".

“אין דבר כזה, אני תמיד מוצאת", היא טענה והמשיכה בחיפושיה. אני ידעתי שלא תמצא. מאז השעות בילדות שבהן ביליתי מול המראה עברו שנים ארוכות. משקלי עלה, וכל הוורידים הדקים שהיו גלויים לעין נעלמו. “הנה, אני חושבת שמצאתי", היא אמרה. הופתעתי.

“דקירה קטנה", האחות הוסיפה, ואני עצמתי את עיני, נשכתי את שפתי התחתונה והרגשתי את חדירת המחט.

אבל האחות התעכבה. בדיקה של חצי דקה הפכה לדקה שלמה של חיטוט בעורי. לבסוף קול חלש ביקש סליחה. “פשוט הווריד היה כנראה דק מדי".

ידעתי שכך זה יהיה. אם הייתי קצת יותר ישראלית, אף הייתי נוזפת בה על שאטמה את אוזניה ביהירות כשניסיתי להסביר לה. רציתי לחסוך מעצמי כאב ולה עבודה. “הכל בסדר", אמרתי. “נסי בגב כף היד, שם תמיד יש". 

האחות הביטה בי ואמרה: “לא נעים לי, את בטוחה? שם זה הכי כואב". 

“זה בסדר", השבתי והגשתי את ידי.

***

שעתיים אחר כך הוחלט על אשפוז. דלקת שלא טופלה בזמן הפכה לזיהום. שכבתי שם, לבד, בשמלת בית חולים, ובהיתי בתקרה. הכאב היה עצום. 

אחות אחרת ניגשה אלי ושאלה: “את מרסל מהסיפורים?". הרגשתי איך הדלקת דועכת לרגע ומפנה מקום לחום  נעים שהתפשט בלבי. “תארי לי את הכאב שלך מ־1 עד 10", היא ביקשה. אמרתי 7, כמעט 8, רק שלא תחשוב שמרסל מהסיפורים מפונקת כל כך. היא הלכה וחזרה עם אנטיביוטיקה לווריד ועוד זריקה קטנה, משכך כאבים ש"ייתן לך לישון מצוין".

מחלקת הנשים דממה. האמהות, הנשים ההרות שהריונן בסיכון והנשים שעוברות הפלה, כבר עצמו עיניהן וחלמו, איני יודעת על מה. צפצוף קטן של מוניטור הפר את שלוות הלילה ולרגע הרגשתי מוגנת. כמו ילד קטן במעון יום השוכב על מזרן ומקשיב לגננת לוחשת: “תישנו טוב, כשתקומו אמא תבוא לקחת אתכם ואפילו תקבלו כריך עם שוקולד". חייכתי לעצמי, עצמתי עיניים ונרדמתי.

אומרים שסופר צריך לקרוא ספרים רבים כדי להגדיל את אוצר המילים שלו. לי דווקא עולם השירה קוסם הרבה יותר, כך שאין לי דרך מספיק טובה לתאר לכם את השינה המתוקה ביותר שהייתה לי בחיי. כן, דווקא בבית החולים.

***

בבוקר התייצב בן זוגי לביקור. מיד אחריו הגיעו אמי ואבי. שניהם נזפו בי, כל אחד בדרכו, למה לא הודעתי, למה אני צריכה להיות גיבורה תמיד, ומה חשבתי לעצמי כשהסתובבתי שבועיים עם דלקת בלי לטפל בה.

ביקור הרופאים החל. מנהל המחלקה, הנאה יש לומר, עטה כפפות כחולות. הובכתי מעט כשהוא ניגש לבדוק אותי, אבל הוא הגיב מיד: “את לא תפתיעי אותי בכלום".

אחרי הבדיקה הוא קבע: “אני חושב שנלך לניתוח. זה רק טשטוש קל, אין לך ממה לפחד, נבצע את ההליך היום". הרופא התקדם אל המטופלת הבאה. האחות שזיהתה אותי מהסיפורים הביטה בי ובתנועות שפתיים אמרה לי: “חתיך, נכון?". צחקתי צחוק גדול.

***

היה לי קר בחדר הניתוח. רעדתי. מנהל המחלקה קרץ לי, אמר: “אותי לא מפתיעים, זוכרת?" ולבש מסיכה לבנה. “מרסל", פנה אלי המרדים, “אנחנו נספור עכשיו מעשר לאחור ואז את תירדמי, בסדר?".

“בסדר", לחשתי ואט־אט הרגשתי איך הוורידים מתמלאים בחמימות נעימה בלב הקור של חדר הניתוח. הוורידים העבירו את החום לכל הגוף, עד שרפו שרירי ונעצמו עיני.

היום אני יודעת, קרח בוורידים זה בסדר גמור. אני לא מוצאת סיבה להתגאות בדם חם. יגידו שאתה אדיש, שלא אכפת לך, אבל למעשה אתה רגוע, בשליטה, לא נגרר למלחמות מול בני אדם אלא מברך אותם ב"בוקר טוב". מה רע בזה?   

ואולי קרח יש בהם, אולי דם, אבל יש לי ורידים חזקים וטובים, אני בטוחה. ומשהו טוב זורם בהם, אני יודעת, זורם בהם משהו טוב.