נתניהו מסית נגד שופטי העליון, התקשורת, ואפילו נגד ראש מוסד מנוח

לוין נחשב לשר המקורב ביותר לראש הממשלה. בסגנונו האלים הפך השר לוין את בית המשפט העליון לסוג של משפחת פשע. מתיאוריו אפשר לחשוב שלא מדובר בבחירת נשיא העליון, אלא "סנדק" חדש למאפיה הסיציליאנית. מה שלוין אומר לנו זה ששופטי העליון הם חונטה של גנרלים, וכולנו בני הערובה שלהם. צריך להושיענו מידם. הוא מתיר את דמו של בית המשפט העליון ולא בפעם הראשונה. 
 

למוחרת ערך גדעון סער אירוע הרמת כוסית לפעיליו בליכוד באור יהודה. אלה הדברים שסער אמר, בין היתר, באירוע: "הליכוד הוא התנועה הגדולה והמובילה בישראל. מפלגת שלטון שנים רבות. אנחנו נהנים מתמיכת ציבורים רחבים ומגוונים ושואפים תמיד להגדילה. הליכוד היה תמיד תנועה ממלכתית. כך למדנו ממורנו מנחם בגין עליו השלום. הליכוד הוא הזרם המרכזי. הוא מוביל הדרך ומתווה הכיוון. הוא אינו מפלגת שוליים ואסור שיירד לשוליים. עלינו לשמור על מערכות המדינה החשובות ולכבדן. יש לנו צה״ל אחד. שב״כ אחד. יש לנו מערכת משפט אחת. משטרה אחת. אף אחת מהמערכות הללו אינה מושלמת. בהחלט יש מקום לשינויים ולרפורמות. מתוך גישה ממלכתית. גם כשיש ביקורת, אין לקעקע את מוסדות המדינה. אנחנו השלטון! יש לנו אחריות. זו לא רק הדרך הנכונה מבחינה ערכית, זו גם הדרך הנכונה מבחינה אלקטורלית, והיא תביא אותנו ב״ה לשיאים חדשים של תמיכה בליכוד".
 

זה לא שלוין תוקף את העליון וסער מגן עליו. ממש לא. סער הוא זה שהמציא והוביל את גישת הממשלה בעניין מסתנני העבודה, בלימתם וגירושם מישראל. הוא גם הביע את דעתו הנוקבת על פסק הדין שניתן שבוע קודם בעניין חוק המסתננים. אפשר למתוח ביקורת על העליון, כפי שאפשר ורצוי למתוח ביקורת על כל מוסד אחר.

בדמוקרטיה, אף אחד לא נמצא מעל לביקורת. הסיפור הוא הסגנון, האמצעים, שיכרון הכוח, תאוות ההרס. בליכוד ניטש בשנים האחרונות מאבק בין שתי התפיסות הללו. תפיסת לוין־ביטן, השואבת השראה מהחברים סמוטריץ'־מוטי יוגב מצד אחד, מול תפיסת סער־ריבלין, הממשיכה את דרכו של מנחם בגין, מצד שני. 
 

לוין הוא בריון בחליפה. הוא רואה בבג"ץ מוסד שיש לקעקעו ולהחריבו מן היסוד. שפתו אלימה, פגיעתו קשה. הוא האיש שמוביל את תהליך הדה־לגיטימציה המסוכן שמתנהל כאן נגד מערכת המשפט הישראלית, המהווה את כרטיס הביקור הייצוגי והחשוב ביותר שלנו בעולם. סער מציג תפיסה אחרת. יש לו ביקורת על מערכת המשפט, לפעמים אפילו ביקורת חריפה, ולא רק בעניין המסתננים.

אבל הוא יודע ששמירה על מערכת המשפט היא אינטרס לאומי עליון. הוא גדל על ברכיה של המורשת האמיתית של הליכוד: ההדר, החוק, המשפט, הממלכתיות. נאומו של סער בטקס הרמת הכוסית ביום רביעי היה נאום ימני למהדרין. סער הצהיר "לא למדינה פלסטינית ממערב לירדן". זוהי עמדה מדינית קיצונית, אך לגיטימית לגמרי. מכאן ועד הפגיעה השיטתית שמובילים יריב לוין ודוד ביטן במוסדות החשובים ביותר לקיומנו, הדרך ארוכה.

הליכוד הזה, של גדעון סער וראובן ריבלין ובני בגין ודן מרידור ומיכאל איתן ואפילו יהודה גליק, ניגף בשנים האחרונות בפני הערב־רב שצר על סמלי המדינה על מנת לנפצם. הכנס של סער, שהקהיל למעלה מאלף תומכים, היווה מפגן כוח מרשים וזריקת עידוד לכל אלה (כמוני) שמאמינים שאפשר עוד להציל את הליכוד מעצמו. כל אלה שמתגעגעים לליכוד המקורי של פעם.
 

לוין הוא ראש החץ של אלה שבאים להרוס ולנפץ. נהגי ה־D9 למיניהם. הוא לא מתנגש בסער בפעם הראשונה. לפני כמה שנים מצאו השניים את עצמם זה מול זה בהפסקה הקצרה שבין הסיבוב הראשון בבחירות לנשיאות לבין הסיבוב השני. סער הריץ אז את ראובן (רובי) ריבלין. לוין היה ונשאר השרת האישי של בנימין נתניהו, שניסה לעשות הכל, כולל הכל, כדי שריבלין לא יהפוך לנשיא המדינה. בין ההצבעות יצא סער לסיבוב קצר במשכן. בין היתר פקד את אחד החדרים שבהם הסתופפו הח"כים החרדים של יהדות התורה.

הוא בא לוודא שיצביעו ריבלין. כשסער הגיע, לוין בדיוק יצא מאותו החדר. הוא הגיע, כגנב בלילה, ללחוץ על החרדים לא להצביע עבור ריבלין. מי ששלח אותו למשימה הבאושה הזו היה נתניהו. תזכורת: ריבלין התמודד לנשיאות כאיש הליכוד, בשר מבשרה של התנועה, נושא דגל גאה של רעיון ארץ ישראל השלמה ומתנגד למדינה פלסטינית. אבל במשפחת נתניהו לא אהבו את ריבלין, ולוין שוגר למשימה העלובה. זו ההוכחה הניצחת לכך שאין למאבק הזה שום קשר לימין או שמאל. יש לו קשר למאבק בין טוב לרע. בין שלטון החוק לאנרכיה. בין הסתה לשמירה על כללי המשחק.

2. שמיעה סלקטיבית

המחולל הגדול של תרבות ההסתה, הפלגנות והרס התשתית הדמוקרטית של ישראל, הוא בנימין נתניהו. כפי ששיגר בחשאי את לוין לטרפד את מינויו של ריבלין, כך משגר נתניהו את השועלים הקטנים עם הגרזינים הגדולים כדי לערער את יסודותיה הדמוקרטיים של ישראל. הוא עושה את זה באוויר, בים וביבשה, וכמעט תמיד שומר על מרחק ביטחון מכלי המשחית עצמם. הסתה נגד שופטי העליון, נגד התקשורת, נגד כל מי שאינו מתיישר עם גחמותיה של משפחת המלוכה.

מעניין שלוין התקומם נגד הליך בחירת נשיאת בית המשפט העליון השבוע, אבל לא אמר מילה נגד "הליך" בחירתה של נציבת שירות המדינה הבאה, זו שמשפחת נתניהו חפצה ביקרה. מדובר במישהי שאיש לא מכיר, פקידה זוטרה שעומדת בראש אגף נשכח במשרד הפנים, נטולת ניסיון של ממש או רקורד כלשהו. כשנודע דבר מועמדותה, באקראי (נתניהו שאל את שר הפנים בישיבת הממשלה מה הוא חושב עליה), הוכו כולם בתדהמה. במשרד הפנים לא מאמינים, בנציבות שירות המדינה לא מאמינים, נדמה לי שקוראי הטור הזה דווקא כן מאמינים. מעלתה הבולטת ביותר של המועמדת החדשה היא העובדה שאחותה ובתה עובדות בלשכת ראש הממשלה. כך ממנה נתניהו את מי שאמור לעמוד בראש כל המגזר הציבורי במדינת ישראל. אבל נגד התעלולים הללו, שהולכים ומחריפים עם השנים, אין ליריב לוין מה להגיד. בית המשפט העליון מטריד אותו.
 

בשבוע שעבר תרמה גם שרת המשפטים איילת שקד למסע הדה־לגיטימציה נגד העליון בנאום "הציונות" שהכה גלים. אגב, שקד העבירה את נוסח הנאום מראש לנשיאת העליון המכהנת, מרים נאור. כך נהוג ביניהן. גם נאור מעדכנת את שקד מראש לפני נאומיה. השתיים מנהלות מערכת יחסים פורייה, עם לא מעט הערכה הדדית ושיתוף פעולה. הפרדוקס הוא, שמערכת היחסים הזו נסתרת מעין הציבור. מה שבולט ומהדהד הוא המחלוקות. שקד לא התכוונה להתיר את דמם של שופטי העליון, אבל זה מה שיצא.

כשמדברים על "הציונות לא תרכין עוד את ראשה", פירוש הדבר ששופטי העליון אינם ציונים. שקד הבהירה אחר כך פעמים רבות שלא התכוונה לערער על ציונותם של שופטי העליון. עדיף שבפעם הבאה תבהיר מראש, ולא בדיעבד. בקהל שומעיה וצאן מרעיתה, יש כאלה המצוידים בשמיעה סלקטיבית.
 

ייאמר כאן שוב: אפשר, מותר ואף רצוי למתוח ביקורת על כל גוף בדמוקרטיה, כולל בית המשפט העליון. קוראי הטור הזה קראו כאן לא מעט ביקורת על החלטותיו וגישתו של העליון לאורך השנים. גם לדעתי לא הכל שפיט ולא הכל בג"ץ.

גם לדעתי פסק הדין בעניין המסתננים מוטעה וטוב תעשה הממשלה אם תמצא בכל זאת דרך (כולל חקיקה) שתאפשר החזרתם של מסתנני העבודה למקומם והצלת דרום תל אביב. מכאן ועד הגידופים של היריב לוינים, הדרך ארוכה ומסוכנת והמדרון חלקלק והרה אסון. מה הפלא שיש היום לא מעט אזרחים שסבורים שבג"ץ רוצה בחורבנה של מדינת ישראל. 
 

הצעה לי לאיילת שקד: זמני ללשכתך כמה מוותיקי ובכירי מערכת הביטחון הישראלית לדורותיה ושאלי אותם לדעתם על בית המשפט העליון. תשמעי מהם עד כמה העליון קשוב לצורכי הביטחון של ישראל. הם יספרו לך שבדיונים החסויים והחשובים באמת, שבהם נדונים ענייני ביטחון אמיתיים, העליון כמעט תמיד יספק את הסחורה. לא כחותמת גומי, אלא כמוסד שחי בתוך עמו, מכיר את הסכנות והסיכונים ומאפשר לציונות להתגונן ולדמוקרטיה להילחם על קיומה בשכונה הבעייתית שאליה נקלענו.

העליון משכיל לעשות את זה ובה בעת להיות אחד מבתי המשפט העליונים המוערכים והחשובים בעולם. מוסד שקיומו מהווה "כיפת ברזל" מדינית ומוסרית מעל המדינה היהודית, ששמו נישא בפי כל ושנועד להגן על ערכי יסוד ובעיקר על האזרח אל מול התעמרות השלטון. עכשיו צריכים גם שופטי בג"ץ להוכיח מדי בוקר מחדש את נאמנותם וציונותם. זהו הנזק האסטרטגי שהמיט בנימין נתניהו על המדינה ומוסדותיה. הרס מוחלט של הממלכתיות.

הנזק הזה יישאר גם אחריו וייקח הרבה זמן להחזיר את המצב לקדמותו. זו הסיבה לכך שהתכונה הנדרשת החיונית ביותר אצל מי שיחליף את בנימין נתניהו צריכה להיות יושר אישי ומחויבות לדמוקרטיה. כל השאר כבר יסתדר מעצמו.

3. תמונה מבהילה

זה היה שבוע לא פשוט לבנימין נתניהו. חיקור הדין שנעשה אצל המיליארדר לן בלווטניק בלונדון, יחד עם החקירה (באזהרה) של ארנון מילצ'ן, מקרבים מאוד את הגשת כתב האישום הראשון נגד ראש הממשלה. הרף העליון של האישום שודרג עכשיו ממרמה והפרת אמונים לשוחד. גם אם בסופו של דבר לא יוגש כתב אישום על שוחד, היועץ המשפטי לממשלה זקוק למרחב התמרון הזה. אגב, גם אולמרט הלך בסוף על מרמה והפרת אמונים, עבירה פחותה בחומרתה משוחד. כשהרף מתייצב על שוחד, יש לו לאן לרדת ועדיין לא קרה אסון גדול. מנדלבליט הצליח להרים את הרף למקום שבו רצה.
 

יום יבוא וניתן יהיה לבדוק את סבירות התנהלותו ומערכת שיקוליו של היועמ"ש בשנתיים האחרונות. מדוע המתין זמן כה רב עד שפתח בבדיקה? מדוע ארכה הבדיקה זמן רב כל כך בטרם נפתחה החקירה? מדוע היה צורך להגיד שאין שום דבר פלילי בפרשת הצוללות? מדוע הניח לנתניהו להמשיך להתפרע בשוק התקשורת אף על פי שהחזיק בקלטות מפגשיו החשאיים עם נוני מוזס? מדוע לא אפשר למשטרה לפעול בחופשיות ולבדוק את כל המידע שהגיע אליה (גם היום יש דברים שהוא אוסר לעשות)? מדוע נגרר תיק המעונות זמן רב כל כך אחרי שהכל תם ונשלם? 
 

אבל בינתיים, נכון להיום, ניתן וצריך להודות שהמערכת חצתה את הרוביקון ופועלת בנחישות וביצירתיות. בראש ובראשונה אמורים הדברים במשטרה, שמוכיחה תחת רוני אלשיך ומני יצחקי מקצועיות ותחכום. החבר'ה של רוני ריטמן וכורש ברנור יודעים את העבודה שלהם. הונחו כאן מלכודות פתאים, תומרנו עדי מפתח, אנשים "בושלו" על אש קטנה, והמהלכים הבשילו בדיוק כפי שתוכננו להבשיל. מנדלבליט ושי ניצן, שהפך גם הוא את התנהלותו בחודשים האחרונים, אפשרו לכל זה לקרות.

החלטות המפתח היו הנכונות לחתום עם ארי הרו על הסכם עד מדינה, והפקדתה של הפרקליטה ליאת בן־ארי שוויקי על התיק. נכון לרגע זה, אפשר לאפסן את תיאוריות הקונספירציה, אם כי לא בהקפאה עמוקה מדי. מנדלבליט לא רוצה לטייח. מצד שני, הוא מנסה לאזור אומץ. מישהו צריך להסביר לו, שלא צריך אומץ. בסך הכל, צריך ראש צלול והיגיון בריא. 
 

היועץ המשפטי אינו קבלן הרשעות, הוא בסך הכל צריך למלא את תפקידו באמונה ולנקות את האורווה הבאושה שגילה. אם ימתין לוודאות של 100% להרשעה בטרם יגיש כתב אישום, ימתין לנצח. מנדלבליט נחשף בשנה וחצי האחרונות לכמויות אדירות של חומרים שמהם נשקפה אליו תמונה מבהילה, המשתקפת בעמודים הללו כמעט מדי שבוע לאורך שנים. הוא יודע שמדובר בריקבון חסר תקדים, בשחיתות ממארת, בהתנהלות שמטרתה השתת כל ההוצאות האישיות והמשפחתיות על קופת המדינה, כמעט בכל מחיר.

ברגע שהוא יודע את זה, קשה מאוד יהיה לו לגנוז את זה. התייסרות מיותרת. אליקים רובינשטיין התייסר פעם בסוגיה דומה והחליט למלט את משפחת נתניהו מאימת הדין, כי ראש הממשלה הודח ופרש מהחיים הפוליטיים. רובינשטיין הבין שטעה. אסור לחזור על הטעות הזו. גם אהוד אולמרט זוכה מחלק נכבד מהאישומים נגדו ועדיין נאלץ לפנות את כיסא ראש הממשלה, ובעקבות 

כפי שפורסם כאן בשבוע שעבר, עסקת רכישת מניות ערוץ 10 על ידי לן בלווטניק נמצאת עכשיו על המוקד. היא מייסדת את מערך השוחד לכאורה ומשדרגת את יחסי הקח־תן בין נתניהו למילצ'ן. לפעמים חוש ההומור של ההיסטוריה עולה על כל דמיון. נתניהו השקיע אנרגיה עצומה בזמנו על מנת לסגור את ערוץ 10 (נקמה על "ביביטורס"). בסוף ערוץ 10 יגרום להחשכת המסך של נתניהו. בזמנו, הציעה קבוצת אילן שילוח עבור הערוץ סכום מסוים ועמדה לרכוש אותו, אבל בלווטניק, במהלך של הרגע האחרון, הציע סכום כמעט כפול. בעלי המניות היו יוסי מימן וארנון מילצ'ן. הם היו הנהנים משדרוג העסקה והמחיר. בלווטניק אישר בחקירתו שנתניהו הפעיל עליו לחץ כבד כדי שירכוש את הערוץ. מעטים יודעים כמה כבד היה הלחץ הזה. גם אחרי שנפגשו בארבע עיניים ושוחחו ביניהם, נתניהו לא נרגע. על פי אנשי בלווטניק, ביבי התקשר למיליארדר עוד שבע־שמונה פעמים במהלך אותו היום כדי להמשיך "להטריף" אותו על רכישת הערוץ. אחד הנהנים מהרכישה הזו היה ארנון מילצ'ן. 
 

אחת הבעיות הקשות ביותר של נתניהו היא העובדה שמילצ'ן נוטה להגיד אמת כששואלים אותו שאלות. לכן גם בחקירותיו האחרונות הוא חזר ותיאר את השיטתיות וההיקף של אספקת הטובין למעונם של בני הזוג נתניהו, לאורך שנים. הוא הפך, בעצם, למספק והמפנק הראשי של בני הזוג, שאינם מסוגלים להוציא שקל מכיסם על צורכיהם. בכירי המשטרה נתנו למילצ'ן להבין שלא יינקטו נגדו אמצעים. בדיוק כמו שמני נפתלי קיבל הבטחה לאי־הפללה עצמית אחרי שסיפר מה כפתה עליו "הגברת" לעשות כאב הבית. אגב, כשייחשף כתב האישום נגד שרה נתניהו, יתאמצו לא מעט תוכיים ששוגרו לתקשורת לדבר על "חמגשיות", לקושש את דבריהם בחזרה. היו שם מגשי סושי בערך של 1,200 שקל כל אחד, ששוגרו לכתובות עלומות על חשבוננו. כי לבניה של משפחת המלוכה מגיע לא רק רכב שרד ממשלתי, נהג צמוד ומאבטח, אלא גם הסעדה יוקרתית באשר ילכו.
 

בחזרה לבלווטניק. לאחרונה שכר המיליארדר הבריטי את שירותיו של עו"ד יהודה וינשטיין, מי שהיה היועץ המשפטי לממשלה לפני מנדלבליט. זהו מצב חסר תקדים שבו ניצבים שני יועצים משפטיים, הנוכחי וקודמו, משני צדי מתרס משפטי. לא זכור לי מקרה בו יועמ"ש חוזר מהר כך כך לפרקטיקה פרטית, ועוד בחקירה נגד ראש הממשלה שמינה אותו. זה כשר, אבל יש כאלה שחושבים שזה גם מסריח. כך או אחרת, אף שוינשטיין היה פרקליטם של בני הזוג נתניהו בהסתבכות הקודמת שלהם בשנת 2000, מאז עזב את תפקידו לפני יותר משנה וחצי, כמעט ולא הוחלפו ביניהם דברים. המשפחה מאשימה אותו בחקירת הגברת. ככה זה אצלם. טוב, אי אפשר לצאת.

וינשטיין מצטרף לרשימה אינסופית של מקורבים, בעלי תפקידים וחברים שכרכרו סביב המשפחה והשקיעו את מיטב מרצם ושמם הטוב כדי לרצות את זו שאינה מרוצה לעולם, ואחר כך הושלכו כלאחר יד אל המדמנה. לזכותו של וינשטיין ייאמר שהוא באמת היה זה שהורה על חקירתה באזהרה של שרה נתניהו, בדמדומי כהונתו, שבועיים לפני שפרש, כמי שכפאו שד. הוא ידע שאם לא יאשר לחוקרים לחקור, יצוף הדבר אחר כך וירדוף אותו באשר ילך. בשורה התחתונה, הוא קיבל את ההחלטה הנכונה.

5.דין צדק

בשבוע האחרון החלו כמה משליחיו של נתניהו ברשתות החברתיות, ובעיקר בטוויטר, לתבוע עשיית דין צדק במאיר דגן. מעשיו של האיש, כך הם טוענים, "גובלים בבגידה". מאיר דגן, ההוא מסיירת רימון שחיסל יחד עם שרון את הטרור בעזה, הלוחם עז הנפש שבילה כמעט את כל חייו בשדות הקרב, מי שהיה ראש המוסד שאחראי לכמה מהפעולות מסמרות השיער בעידן המודרני, אדם שלא ידע פחד מימיו וגופו גדוש ברסיסים וחלקי קליעים מהקרבות והפציעות השונות שבהם היה מעורב. אז מאיר דגן, לפי כנופיית הביבאים, הוא בוגד. למה בוגד? כי הוא הסגיר לאמריקאים את התוכנית הישראלית לתקיפת תשתית הגרעין באיראן, כשהיה ראש המוסד.
 

אני מודה שהדרך המתאימה ביותר להתמודד עם תופעה כזו היא להתעלם ממנה. לצערי, איני יכול לעשות את זה. יצא לי להכיר את דגן ואת פועלו למעננו. יצא לי גם להכיר מקרוב מאוד את כל מה שאירע בין ישראל לארה"ב בשנים שבהן נתניהו הבטיח לבלום את הגרעין האיראני בכל מחיר, הבטחה שלא קיים. עכשיו, בצוק העתים והחקירות, הגיע הזמן לשלוף את הבוגד דגן מקברו כדי להוכיח את התזה המופרעת: נגד ראש הממשלה מתנהל מסע ציד על כמה חמגשיות וצרור סיגרים, בעוד שהבוגדים האמיתיים חומקים ללא עונש.
 

 

מאיר דגן לא גילה לאמריקאים כלום. כל מי שבקי באירועים יודע שהאמריקאים ידעו הכל על ההכנות של ישראל בזמן אמת. כל מטוס ישראלי שהמריא מבסיס כלשהו, תועד ונרשם. התרגילים הגדולים של חיל האוויר, כנ"ל. כל רכש ישראלי לצורך תקיפה כזו או אחרת, כנ"ל. אבל לא היה צורך להסתיר מהם יותר מדי. חלק מתוכניות הפעולה האופרטיביות תוכננו יחד. האמריקאים היו שותפים אסטרטגיים של ישראל, ואף על פי שהתנגדו לתקיפה ישראלית עצמאית הם ידעו, שותפו ועקבו מקרוב אחרי כל מה שקרה באיראן וגם מה שקרה אצלנו.

למרות כל מה שטוענים נגד הנשיא ברק אובמה, מערכות הביטחון הישראלית והאמריקאית פעלו באותן שנים בסינרגיה, עדכון הדדי ושיתוף פעולה צמוד. רק במחצית השנייה של 2013 וב־2014 החל ריחוק מסוים בין הצדדים, בעיקר בגלל הג'יהאד שהכריז נתניהו על הממשל האמריקאי שפתח במו"מ עם האיראנים. בשנים הללו תקיפה באיראן כבר לא הייתה רלוונטית, ולכן לא היה שום צורך ב"בוגד" בצמרת המוסד הישראלי כדי שהאמריקאים "יידעו" מה ישראל מתכננת.

אלה שטויות מהבילות שמטרתן אחת: הסטת הלהבות מבלפור לכיוונים אחרים. לשוכני המעון הממלכתי אין עכבות, והם מוכנים לשרוף את המועדון על יושביו כדי למלט את עצמם מאימת הדין. גם אם מדובר באנשים שכבר מתו.