1. העולם שלנו משתנה והופך לאלים יותר ומסוכן יותר. ההקצנה הדתית, זמינות הנשק, היצף האידיאולוגיות, הטכנולוגיה והרשתות החברתיות - כל אלה מהווים זרז לפיגועי טרור מסיבות שונות ומשונות - החל בתימהונים, עבור בניאו־נאצים וכלה בארגוני הטרור האסלאמיים ועוד סתם חמומי מוח, פסיכופתים ומתוסכלים.
הפיגוע החמור והכואב בלאס וגאס השבוע יעלה את המודעות למה שניתן לכנות "מלחמת העולם השלישית", ולו רק בשל העובדה שמדובר בעשרות הרוגים ומאות פצועים, ושהפיגוע התרחש בעיר התיירות ולא בסן חואן בפורטו ריקו, שם ספגה ראש העירייה ביקורת מטראמפ לאחר שביקשה סיוע לתושבים.
"הטרור החדש" מונע על ידי בודדים או על ידי חוליות ממודרות המקבלות הנחיות ברשתות החברתיות. כל פיגוע דוגמת לאס וגאס הופך להיות מודל לחיקוי לאדם אחר, כל פיגוע של חוליה הופך למורשת בארגון המשלח.
את הפיגוע הקטלני בלאס וגאס הצליחו כוחות הביטחון של אזור נבאדה והרשויות המקומיות להכיל במהירות וביעילות יחסית. כשמדובר במותג כמו וגאס, שנבנה במשך שנים רבות ומהווה יעד תיירות בינלאומי, אין כל ברירה אחרת - העיר חייבת לשוב למסלולה, והרולטה חייבת להמשיך להסתובב. "חזרה לשגרה" ו"רציפות תפקודית" הם המונחים השגורים כיום יותר מכל בפי המנהיגות הפוליטית והביטחונית בערים ברחבי העולם.
לישראל ניסיון רב בעניינים אלה. ערים כתל אביב וירושלים צברו ניסיון רב בתחום הכלת הפיגועים, פינוי הזירה וליקוק הפצעים תוך כדי חזרה לשגרה. בעניין זה יש לנו הרבה מה להציע לעולם בתחום הידע, הניסיון, הלקחים, הכוונת האוכלוסייה, הקשר עם אמצעי התקשורת ושילוב הידיים של גורמי החירום וההצלה.
אבל כיום אין עוד צורך בנשק חי כדי לשתק עיר או חלק ממנה. "טרור המקלדת" מאפשר לפנות באמצעות 140 תווים בטוויטר אוניברסיטה ענקית, קניון קניות גדול או נמל תעופה שלם. כך, באמצעות הודעה קצרה על הטמנת פצצה או על פיגוע מתאבדים מתקרב, אפשר לשתק חצי עיר למשך שעות בעלות כלכלית אדירה, שלא לדבר על התקפות סייבר. כרגע הן ברמת המדינות, אך בתוך זמן קצר יזלגו היכולות גם לארגוני טרור.
קצת לפני מותו של שמעון פרס שמעתי אותו טוען שהאו"ם המסורתי מאבד את השפעתו ואת יכולותיו ברחבי העולם וכי אין הוא מהווה גורם מרתיע או משפיע. הוא הציע להקים שני גופים חדשים: האחד, מין מוסד בינלאומי שיאגד את כל ראשי הדתות - יהדות, אסלאם, נצרות, בודהיזם וכו', כדי שאלה יתכנסו מעת לעת וידונו בבעיות ויוציאו פסקי הלכה לצאן מרעיתם. פרס חשב שרוב הסכסוכים בעולם יהיו על רקע דתי ומצא בכך פתרון לדעתו.
הגוף השני הגדול והחשוב יותר הוא מעין או"ם מודרני וצעיר של ראשי תאגידי הענק, חברות הטכנולוגיה והרשתות החברתיות. אלה משפיעים על העולם היום יותר מהמנהיגות המסורתית. שוו בנפשכם כינוס שנתי עם סדר יום של המנכ"לים של פייסבוק, גוגל, אפל, מיקרוסופט, טוויטר, סמסונג, אי־ביי, קוקה קולה ואחרים. האם לא צריך לרתום את כל אלה למאבק בטרור? בינתיים, מנהיג העולם החופשי דונלד טראמפ משחיר אותם ומאיים עליהם בפייסבוק שהם העניקו לו, ושבאמצעותו ניצח בבחירות.
אכן, עולם חדש...
2. יותר מכל אחד אחר, דווקא שרי הממשלה הם הראשונים שצריכים להגיע לאזכרות בבתי העלמין הצבאיים. שם הם צריכים להישיר מבט אל עיניהם של ההורים השכולים, שגם אחרי עשרות שנים אינם מוצאים נחמה, וגם אל "ערי השיש" הענקיות המרפדות את אדמת הארץ. אז, אולי, הם יבינו את המחיר הכבד של החלטותיהם או מחדליהם. שם, אולי, הם יבינו טוב יותר את האחריות שהנחנו על כתפיהם.
שרי הממשלה הם הראשונים שצריכים להגיע אל בתי העלמין הצבאיים, גם משום שהממשלה היא המפקד העליון של הצבא, גם בשל העובדה שחברי הממשלה נושאים באחריות שילוחית של צה"ל למלחמות ולמבצעים, וגם היות שהם ברמה הגבוהה ביותר של נבחרי הציבור.
את מה שקרה השבוע בהר הרצל באזכרה לחללי מלחמת יום הכיפורים אפשר לכנות במילה אחת: בושה. או בשתי מילים: בושה וחרפה!
אסור שנתרגל לכך, אסור לנו לשחרר את הממשלה מאחריותה ומחובתה למשפחת השכול הענקית שלנו. אני לא מקבל שמדובר בתקלות או בברדק, אני מעדיף לקרוא לזה "תרבות שלטונית מקולקלת", שאינה סופרת את המתים, והרבה פעמים גם לא את החיים.
תשאלו את ההורים השכולים, ורובם יגידו לכם שהם לא היו רוצים ששרי הממשלה יבואו לאזכרות כי "שלחו אותם". הם רוצים שיבואו מתוך רצון והזדהות ומתוקף השליחות. וכך ראוי.
וכך, בשבוע אחד קיבלנו ישר לפנים עצרת פוליטית לכבוד 50 שנה להתנחלויות במסווה של "אירוע ממלכתי", קדוש כמעט, שתפס את השרים בעיצומה של ישיבת ממשלה שבה דנו בתוספת של מינויים פוליטיים לשירות הציבורי (השרה גילה גמליאל חריגה בעניין זה והשתתפה באזכרה בקריית שאול). אני רוצה להאמין להתנצלות שנתן השבוע בנימין נתניהו, אך עליו לדעת כי בפעם הבאה לא תהא מחילה וכי אחריותו כראש ממשלה שנמנה עם משפחת השכול, כפולה ומכופלת.
3. נדמה לי שהנכים, במאמץ לא קטן, הצליחו בשבועות האחרונים להתנחל בלבבות הציבור והתקשורת, מה שחייב את כחלון, ביטן, גפני, ניסנקורן ואחרים לשלב ידיים בערב יום הכיפורים ולהגיע להסכם סביר. הרבה פחות ממה שצריך לתת לנכים, הרבה יותר ממה שהממשלה הייתה מוכנה לתת.
ההישג הושג רגע אחד לפני שהנכים הלכו צעד אחד יותר מדי בחסימת הכבישים ובשיבוש שגרת החיים. עוד קצת והם היו מאבדים את אמון הציבור. ואולם, מה שיכול כעת להרוס הכל הוא הפיצול בתוך ארגוני הנכים. אם לא ילכו יחד - ישיגו פחות. הפיצול והמחלוקות היו בעוכריהם של מארגני מחאת רוטשילד והיו נכס חשוב לממשלה. רק אגרוף אחד, מלוכד ומאורגן יביא הישג וישמר אותו. ובינתיים מילה טובה למשטרה, שחוץ מקנס דבילי אחד מפגינה איפוק ומיישמת לקחים מהפגנות החרדים בירושלים וממעצרים הזויים בפתח תקווה.
4. את הסכך הראשון שלנו לסוכת הילדים ביד אליהו קטפנו בנחל איילון (אז קראו לו ואדי מוסררה). היינו מרחיקים עד לשערי בריכת "גלית" ז"ל, יורדים לאפיק הנחל וכורתים סכך. כשהתחילו לסלול את כביש איילון, הרחקנו עד "גבעת בטיח" בואכה רמת חן, או אל השטח שבו נמצא כיום פארק דרום בדרום העיר. הסכך היה לב אירוע בניית הסוכה, מקביל לו רק איסוף העץ למדורה. על הקישוט עמלו הבנות. בקיבוץ כבר היה יותר קל, דקלים לרוב וכפות תמר בשפע, עד שהגיע אותו "סכך לנצח" המתלווה ל"סוכת נצח", שהוא פחות או יותר המקבילה למדורה הווירטואלית שאפשר להדליק בלב הסלון.
השנה אני נח עם הסוכה. הילדים גדלו ועזבו. אפסנתי את הקורות והיתדות והיריעות ואת הסכך לנצח - או עד שיבואו הנכדים ויגידו "סבא, סוכה".
חג שמח ושנה טובה.