בזמן שהוא מלגלג על “החמוצים” שמקטרים על המצב בעודם מתלבטים בין וויקאנד בלונדון לטיסה לברלין, מתכונן נתניהו עצמו לוויקאנד בלונדון. זה יקרה ב־1 בנובמבר, יום רביעי בצהריים. ראש הממשלה ופמלייתו ימריאו ללונדון לפגישה עם ראשת הממשלה תרזה מיי. הם ימריאו בחזרה ביום ראשון בערב.
חמישה ימים בבירה הבריטית, בשביל פגישה. ככה זה כשבמקביל אתה דרוש לחקירה בלהב 433. משתדלים למתוח כל גיחה לחו”ל כדי להיות כאן כמה שפחות, ואז הלו”ז מצטופף בעניינים הרי גורל ולמי יש כוח למפגשי הסרק האלה עם תנ”צ כורש ברנור. מה הפלא שפרקליט המדינה שי ניצן אמר אתמול שהחלטה בתיקי ראש הממשלה צפויה בעוד שנה.
בליכוד, בבית היהודי, בכולנו, בכל רחבי הקואליציה הכאוטית שלנו, שאלת השאלות אתמול היתה מה מטריף את הח”כים דוד ביטן ודודי אמסלם. מה גורם להם להתאבד על יוזמת חוק שהמילה מטורללת קטנה עליה בכמה מספרים. מה הדרייב שלהם לנדוד מערוץ לערוץ ובחזרה, כשהם מנסים להסביר את הבלתי ניתן להסבר.
ואיך יכול להיות שגם בסוף יום אתמול, אחרי הרעשה כבדה מכל התותחים והכיוונים האפשריים, הם ממשיכים להתעקש וביטן ממשיך להגיד מול מצלמות הטלוויזיה שאם החוק הזה לא יעבור, אז ככה וככה.
האבסורד הגיע לידי כך שפוליטיקאים די בכירים העלו אתמול בלילה את הסברה שזו בכלל קטטה בין ביטן לאמסלם על קרדיט תוך־ליכודי, ותו לא. מדובר בכלל בתוכנית הריאליטי הפופולרית “להציל את ביבי”, כשהפרס הגדול הוא מתפקדי הליכוד שיגמלו ביד רחבה לכל מי שיוכיח שהיה מוכן להילחם עבור הקיסר עד צאת נשמתו (או נשמתנו). התזה הזאת נראית מופרכת. מצד שני, גם החוק הצרפתי נראה מופרך בזמנו (כלומר, לפני כמה שבועות). אז לך תדע. בימים טרופים אלה, עניינים שנראים מופרכים בבוקר קורים בערב.
התזה ההגיונית יותר היא זו: נתניהו הוא האיש שמטריף את ביטן ואמסלם. הוא, ולא אחר. אנשיו הקרובים ביותר עסקו כל יום אתמול בהסברים מלומדים על הניתוק המוחלט שגזר ראש הממשלה וגזרו כל מקורביו מפרשת החוק הצרפתי. מה להם ולזה. מרוב הסברים, התברר שהם מדברים כמעט רק על החוק הצרפתי. לא ברור אם נתניהו באמת מקווה שמישהו יחוקק כאן חוק שמעניק לו חנינה רטרואקטיבית לכל ימי חייו או שיש לו תוכנית חלופית כלשהי.
מה שבטוח זה שטירוף החוק הצרפתי עוד לא מאחורינו. למרות כל מה שעבר על החוק הזה אתמול, המוניטור עדיין לא מראה פס ישר. האיברים החיוניים עדיין מתפקדים. הלילה עוד צעיר.
כרגע החוק תקוע. משה כחלון קרס תחת לחץ חברי סיעתו אתמול והודיע, בצדק, על חופש הצבעה. לפחות שלושה מחברי מפלגת כולנו לא יצביעו בעד החוק הזה (לצל”ש מיוחד זכאית ח”כ רחל עזריה, הראשונה שזינקה לסמבטיון). בבית היהודי הודיעו על התנגדות לחוק אם יכלול קיצוב לשתי כהונות. השרה איילת שקד לא העלתה את החוק לוועדת השרים לחקיקה ולא ממש ספרה את איומיו של ביטן. חוץ מזה, היה נאומו המדהים של נשיא המדינה והדברים החדים והברורים שהשמיעו פרקליט המדינה שי ניצן והיועמ”ש אביחי מנדלבליט, כולל ריכוך ארטילרי־רדיופוני מפיה של נשיאת העליון לשעבר, דורית בייניש.
כל אלה פגעו מאוד בסיכויי ההיתכנות של חוק התועבה הצרפתי, אבל לא הרגו אותו עדיין. בבית היהודי רועדים מפחד. הם לא רוצים להיתפס כאלה שמתעמרים בנתניהו. האם איילת שקד תעלה את החוק הזה להצבעה ביום ראשון הקרוב? האם ההתנגדות בבית היהודי לחוק תתפוגג? שאלות שאין עליהן עדיין תשובות ברורות. רק דבר אחד יכול להביא את החוק הזה לקבורה סופית: ההבנה של נתניהו שאם יתעקש ללכת לבחירות על החוק כפי שביטן מאיים, הוא עוד עלול למצוא את עצמו בבית, כשממשלה חלופית מוקמת תחת ממשלתו, באותו הרכב קואליציוני, רק עם ראש ממשלה אחר.
השמות כבר נזרקים לחלל האוויר (אדלשטיין הוא אחד מהם). בפעם הקודמת שהתקף אמוק של נתניהו איים לגרור את המדינה לבחירות (התאגיד), הוכנה האפשרות לממשלה חלופית כזו בן לילה. כל הסימנים מצביעים על כך שנתניהו וכלבי התקיפה שלו נתקלו אתמול בתקרת הזכוכית ובמגבלת הכוח. השאלה היא אם גם הם יודעים את זה.
וחוץ מזה, היו אתמול הנאומים. שניים מהם ייכנסו לפנתיאון. ראשון היה הנשיא, ראובן (רובי) ריבלין. ספק אם היה בתולדות הכנסת אירוע כזה שבו עומד נשיא המדינה ואומר דברים כה נחרצים על התהומות שאליהם מנסה ראש הממשלה לגרור אותנו.
הנשיא הטיח את כתב האישום החריף שלו נגד ראש הממשלה, כשנתניהו מביט בו ממרחק שבו ניתן לראות את הלבן של העיניים. מי שנחשף לריבלין בחודשים האחרונים, שומע ממנו בשיחות פרטיות טקסטים חריפים בהרבה. אבל גם אתמול, מעל דוכן הכנסת, הוא היה נוקב ולא עשה הנחות לנתניהו.
הוא גם הקפיד להזכיר מה שלא הובלט בתקשורת, כי התנגד בזמנו בתקיפות רבה גם למהפכה השיפוטית של השופט אהרן ברק. גם התזכורת הזאת לא מנעה מנתניהו לשגר כעבור כמה שעות את הנשק האסטרטגי הסודי להפצצת הכפשה מהירה: מירי רגב, כמובן.
מתברר שאין משימה הקטנה על מידותיה של הגברת הזאת. היא, שהתרוצצה עולצת לאורכה ורוחבה של ההתנתקות, שניסתה למצוא מקום במפלגת העבודה וכיהנה כנערת התפנוקים של “פורום חווה” של אריאל שרון בתקופת ההתנתקות, התנפלה אתמול על נשיא המדינה והאשימה אותו ב”חוסר ממלכתיות”. הטקסט שלה היה סאטירה טהורה ומשובחת, אלא שהוא נאמר ברצינות תהומית.
אחרי ריבלין עלה נתניהו. גם הוא סיפק את הסחורה. “נאום החמוצים” היה חד, אפקטיבי ואפילו מבדח. יותר מכל דבר אחר, נתניהו הוא איש שיווק. יחד עם כישורי הפרפורמר המשובחים שלו, הוא יודע תמיד להכות בבטן הרכה של האופוזיציה הנרפית שמולו ולהלהיב את הבייס האלקטורלי שלו עד אובדן חושים. אפשר להתווכח עם התזה ועם העובדות שנתניהו מפזר במהלך נאומיו, אבל אי אפשר להתווכח עם האפקט. אתמול, למשל, הוא ניסה להתחשבן עם כל אלה שהתנגדו לנאומו בקונגרס נגד הסכם הגרעין של איראן. זה נתניהו הקלאסי: מוציא את הדברים מהקשרם, מטה אותם כרצונו, הופך את מתנגדיו לעוכרי ישראל ותומכי הגרעין האיראני, וקוצר תשואות.
האמת, כמובן, שונה בתכלית. כולם מסכימים עם הסכנה האיראנית ואף אחד לא מתלהב יותר מדי מהסכם הגרעין. נסיעתו של נתניהו לנאום בקונגרס האמריקאי בניגוד לרצון הנשיא ואחרי שההסכם נחתם היה מסע קמיקאזה מיותר לחלוטין שגרם לישראל נזק אסטרטגי אדיר. הרי את עצם אשרור ההסכם בקונגרס הוא לא הצליח למנוע, כפי שהוזהר מראש (גם בעמודים הללו). מה שיצא מהנאום הזה הוא הסכם סיוע ביטחוני לעשר שנים טוב הרבה פחות מכפי שיכולנו לקבל והחלטה היסטורית במועצת הביטחון נגד ישראל, ללא וטו אמריקאי. עכשיו הוא מנופף במהלך הזה כמנצח, ויש מי שיקנה ממנו את הסחורה המשומשת והמעוותת הזאת.
חוץ מזה, נזכור גם את החמוצים. הנה הוא, המנהיג מאיר הפנים, איש התקווה והאופטימיות, מול כל המדכדכים חמוצי הפנים שמנסים “להפיל ראש ממשלה מכהן”. לאן נעלמה הסכנה האיראנית? איפה השואה השנייה שממנה הוא מזהיר כבר שנות דור? לאן נעלמו כל הסכנות האיומות שמרחפות מעל ראשנו ורק ביבי מצילנו מידם? טוב, זה לפעם אחרת. האיש שמפחיד אותנו בנבואות זעם אפוקליפטיות מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו בא עכשיו בטענות שאנחנו חמוצים.