קצת אירוני שלמשפחה שלא ממש מסונכרנת עם תאריכים עבריים ודיני חגים למיניהם, תהיינה נקודות ציון מאוד משמעותיות דווקא על לוח השנה העברי. הלוח עם האותיות, זה שאיש מאיתנו לא מצליח להבין אם אחרי ט"ז ממשיכים לכ' או שזה חוזר לא'. מעין תהייה חודשית שכזאת שמזכירה לי את הבלבול הקבוע כשעוברים לשעון קיץ או חורף.



"מכוונים שעה אחורה או קדימה?", כולם שואלים. ושימו לב שגם לאלה שמבינים איך המערכת עובדת אין תשובה חד־משמעית.


אבא שלי נולד בא׳ בניסן, חתיכת תאריך משמעותי ללא כל ספק, וזה תמיד אירוני בעיני שהוא לא רק מתעקש להזכיר לנו את זה, אלא ניכר כי הוא שמח בתאריכו העברי יותר מזה הלועזי. סבתא אחת נפטרה בט"ז בסיוון, והסיבה שאני זוכרת את זה היא רק כי אני נולדתי בט"ז בתמוז, סתם תאריך עברי מסובך שגיליתי במקרה כשמילאתי כמה מסמכים ואז זה צד את עיני והתקבע. הנה, לפחות זוכרים במשפחה פעמיים את הט"ז.



סבא שלי עצם את עיניו בפעם האחרונה בל' בתשרי לפני חמש שנים, וזה טבוע בזיכרון ולו רק מכיוון שלא זכרתי שהחודשים העבריים בשנה מגיעים לפעמים לאות ל'. ל' נראה לי סופי מדי, רחוק מדי. כ"ט זה עוד משהו שאני יכולה לחיות איתו, כולל הטעות הקלאסית של כ"ט בנובמבר. אבל ל'? בחיים לא שמעתי על האות הזאת שלא בהקשר של לימודי נהיגה, אבל כנראה שיש לי עוד הרבה להשכיל.



נזכרתי בסיפור הזה תוך כדי תהייה חוזרת בסוגיית מתי מזיזים את השעון שעה לאחור (או שמא קדימה?), ומתי לעזאזל יוצא ל' בתשרי (האזכרה לסבא). הרי כבר עברנו את החגים ובחוץ ובלב אני מרגישה שכבר כמעט שבוע מרחשוון. ואז פתחתי את הפייסבוק וגיליתי שמאגר הזיכרון המלאכותי של מארק צוקרברג טרח להזכיר לי את ערב 16 באוקטובר של שנת 2012 והסטטוס שכתבתי בדיוק בשעה 21:34 על סבא. 240 לייקים עוד טרום התקופה שבה הייתי מצנזרת השתפכויות אישיות ברשת. בבוקר בכלל הייתי אמורה לנסוע לחופשה ומצאתי את עצמי צועדת ברגל אחרי הלוויה את כל איילון בגלל פקק אימתני וחסימת כביש שנמשכה שעות. היה חם והוא כבר לא היה, ואני זוכרת את זה היטב, אבל משום מה אף פעם לא זוכרת אם זה היה ב–15 או ב־16 באוקטובר. מוזר שאני שמתנהלת כל חיי על פי הלוח הגרגוריאני, זקוקה לפייסבוק שיזכיר לי דברים שאני צריכה לזכור אבל רוצה לשכוח.



ואפרופו לזכור ולשכוח או שלא צריך לשכוח, יש כאלה שיחלקו על חשיבותו של מאגר הזיכרון האנושי־נוסטלגי שלנו. אני מודה שאני אמביוולנטית תמיד כלפי הקמפיינים למיניהם שצצים ברשת וסוחפים אליהם את כל העולם ואשתו, כגון אלה שמזכירים לנשים בדרכים "יצירתיות" ללכת להיבדק, כי זה כבר לא אחת מתשע אלא אחת משמונה. או לצורך העניין קמפיין "גם אני הוטרדתי מינית", שהחל בעקבות חשיפת הפרשה של המפיק ההוליוודי הארווי ויינשטיין וצבר תאוצה בינלאומית שהפתיעה גם אותי.



כמובן גם אני לקחתי חלק בקמפיין "גם אני". כי לעזאזל, גם אני הייתי שם אין ספור פעמים וכבר לא יכולתי לשתוק. אבל אני מודה שברגע שלחצתי "שלח" על הפוסט קצת הצטערתי על כך. לא על עצם החשיפה, כי אלוהים יודע שכתבתי על זה כל כך הרבה פעמים, כמו על הידיעה העצובה והפסימית שאני אוחזת בה, הטוענת שוויראלי ככל שיהיה הקמפיין, שום דבר לא ישנה בסופו של דבר את העובדה שמי שחושב שזה לגיטימי להתנהג בצורה חזירית ימשיך להתנהג כך, ומי שלא חושב שזה לגיטימי לא היה מתנהג כך מלכתחילה.



נכון שהפתיחות לדבר, לא לשתוק וחלילה לא להתבייש היא נפלאה, מחזקת ואולי יוצרת חשש אצל מטרידים פוטנציאליים משיימינג עתידי. אבל ספק אם הפסטיבל הזה שיצר הכפר הגלובלי של מארק צוקרברג, זה שמושך מאחורי הקלעים בחוטים ומחליט מה ויראלי, מי ייחסם, על מה ידברו ומה את צריכה לזכור מהעבר שלך (בין שזה 16 באוקטובר 2012, אז מישהו שרצית שיחיה מת, או יום אחד ארור בשנת 1987, ואז 1992 - אז רצית בכל מאודך שמישהו חי ימות) יכול באמת לשנות את המצב. הלוואי, באמת הלוואי שאני טועה.