יו”ר מפלגת העבודה אבי גבאי מסמל אולי יותר מכל מועמד פוליטי אחר לראשות הממשלה את תהליך חילופי האליטות בחברה הישראלית. מאז שנבחר, הוא אכן מוכיח שהגיע כדי לשנות, ופועל נגד הדנ”א האשכנזי והחילוני של המפלגה. לא מן הנמנע שהגיע כעת לנקודה המקסימלית שאליה אפשר למתוח את פניה המקוריים.
בחירתו של גבאי היא חלק מההפנמה של חברי המפלגה כי ללא שינוי מהותי במרכיביה, הם ימשיכו להסתכל אל עבר ספסלי הקואליציה בגעגוע ובערגה בלתי ממומשת. גבאי אכן מספק בשלב הזה את הסחורה. הוא חורש את הארץ, מחבק קהלים חדשים ומחלץ בהדרגה את המפלגה מהתדמית הרפויה שהימין דאג להדביק לה. את מסעו זה הוא עושה תוך כדי לחימה בשתי חזיתות מבית.
האחת, החזית של המוטיבציות הפוליטיות המתחרות של אותם מועמדים שהפסידו את הבחירות ומתקשים להשלים עם כישלונם, והשנייה, אנשי הרוח והגורואים של השמאל, ובראשם עמוס עוז ומאיר שלו. שני סופרים מהוללים אלו דאגו במהלך השבוע שעבר לנגח בזלזול את ידיעותיו של גבאי בענייני יהדות. במידה מסוימת, כמו חטיפתה של היהדות על ידי הימין המשיחי ועל ידי חרדים, כך נציגי שמאל אלו תפסו בעלות על פרשנות מסוימת של היהדות.
בתו של עוז, פניה עוז־זלצברגר, צייצה בטוויטר: “מקורות די אמינים מדווחים שמלשכתו של גבאי פנו לאבא שלי בבקשה לתאם פגישה בין השניים, ואבא ענה שהוא מבקש דחייה כדי שיוכל להתכונן כמו שצריך וללמוד יהדות. אמיתי לגמרי”. שלו, מצדו, בטורו השבועי ב"ידיעות אחרונות" המליץ לגבאי “לקבוע עתים לתורה” וללמוד, כי רוב־רובה של התורה מוקדש לכיבודים ולטובות הנאה של הממסד הדתי שהיה מושחת. במילים אחרות, לדעתם של שני המוכיחים בשער של השמאל, יהדותו המסורתית של גבאי, המבקשת ליטול מהתורה את ערכיה הסוציאליסטיים וההומניים בדרכה שלה, הכוללת ריטואלים ופשרות שלטוניות, היא כפירה בעיקר.
ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק ניזון משתי חזיתות אלו. עד כה העניק רוח גבית לגבאי, אלא שכעת הוא ככל הנראה מזהה את נקודות התורפה ומבין שזו שעתו להתחיל להזדחל בחזרה לעולם הפוליטי. לא במקרה הסקר, שהוא הצהיר (לא באמינות יתרה) שאינו יודע מי הזמין, בחן את מעמדו בקרב הציבור החילוני; אותו ציבור שמצוי עדיין במגדל השן של השמאל האשכנזי ומרגיש שגנבו לו את המפלגה. לא מן הנמנע שברק יזין את חזרתו לפוליטיקה בפרישתם של מחנות מהעבודה שגבאי לא יצליח לקרב אליו.
גבאי כבר הספיק להתנצל בחצי פה על שימוש בדבריו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שלפיהם השמאל שכח מה זה להיות יהודי. נראה שגם הוא מבין כעת שזה בדיוק השלב לשמור על גבולות המחנה משמאל, רגע לפני שמספר המצביעים ממפלגת העבודה שינטשו אותה (ולא לטובת מרצ) יעלה על מספר המצביעים שיחברו אליה מהמרכז־ימין.