1. מי שאיתרע מזלו לשמוע אתמול את סגן שר האוצר מש”ס יצחק כהן פעמיים, אצל אריה גולן בשבע, ואצל רזי ברקאי בתשע, הרוויח שיעור היסטוריה קצר, ואז חזרה על אותו חומר, בתקווה שיזכור. ש”ס, כך אפשר היה להתרשם מהראיונות הללו, המירה מנהיג רוחני אחד, הרב עובדיה יוסף, במנהיג רוחני אחר, דוד בן־גוריון. כל זה בזכות מכתב נושן. הוא נושא את התאריך י”א בטבת, שנת תרצ”ו. ינואר 1936. מי שיהיה לימים ראש ממשלת ישראל, מפציר במכתב הזה בחברי קבוצת “בתלם” של הקיבוץ המאוחד לקיים את ההחלטה המוסדית להימנע מעבודה בשבת.
בן־גוריון מדבר במכתב הזה על “הכרה תרבותית־חברתית בצורך של יום מנוחה של חובה”. הנה, מייסד האומה מקבל את העיקרון: מותר לכפות מנוחת שבת. חברי הקיבוץ התבקשו שלא לחפור בארות בשבת. אזרחי ישראל מתבקשים שלא לרכוש מצרכים בשבת.
“בתלם” הייתה קבוצה מעניינת של יהודים שהתקבצו מקרוב ל־30 מדינות. הם חיו בזמנים אחרים, היו יהודים אחרים. ודאי היו מופתעים לגלות סגן שר מש”ס הנאחז בסיפורם כדי לשכנע את הישראלים בצדקתו. אולי גם מתרגזים. אך אין סיבה לרוגז: צריך לשמוח בסגן שר מש”ס הנסמך על בן־גוריון ועל ההיסטוריה של חלוצי הציונות כדי להציג את עמדתו בוויכוח האזרחי־ישראלי. זה סימן של נורמליזציה. זה סימן נוסף לישראליזציה של החברה החרדית.
2. בן־גוריון צדק, ואנשי ש”ס צודקים. למדינה יש נימוקים חזקים להנהגת יום מנוחה חובה. לא על זה הוויכוח. הוויכוח הוא על הפרטים. מהי “מנוחה” ומה מקיפה ה”חובה”. יש מי שמנוחתו היא בילוי בחוף הים, וזקוק לתחבורה ציבורית כדי לממש אותה. ישראלי כזה יבקש לממש את מנוחתו – גם אם זו תבוא על חשבון מנוחתו של נהג האוטובוס. יש מי שמסתפק ב”חובה” שמקיפה מוסדות ממלכתיים. מבחינתו, כל שאר הישראלים, כולל בעלי מרכולים, חופשיים לעשות כהבנתם.
זה ויכוח שנוגע לכוח הכפייה של המדינה לא פחות מאשר למשמעותה הציבורית של השבת. יש הרבה פנים לכפייה תרבותית: לדוגמה, האם המדינה קובעת לאילו ערוצי שידור מותר לפעול וכיצד. לדוגמה, האם למדינה מותר לכפות חובת לימוד של מקצועות ליבה בבתי ספר. כלומר, זה ויכוח שבו שני הצדדים לא נוקטים יושר אינטלקטואלי. אם מותר לכפות ליבה – מותר לסגור מרכולים. אם יש חובה לאפשר מרכולים – אין להפריע לערוצי שידור.
3. זה גם ויכוח על אחידות מול פירוד. מי שרוצים לתת לערים להחליט כל אחת עבור עצמה - משלימים עם היפרדות תרבותית למעשה של קהילות אלה מאלה. זו גישה אפשרית, אולי בלתי נמנעת, במדינה של “שבטים”, כהגדרתו השנויה במחלוקת של נשיא המדינה רובי ריבלין. אבל זו אינה גישה בן־גוריוניסטית. ש”ס – הדוגלת באחידות – אכן קרובה יותר בהשקפתה לזו של בן־גוריון.
זה לא מקרה כמובן. החזק רוצה אחידות. פעם זה היה בן־גוריון – היום זו הקואליציה של נתניהו. החלש יותר – כמו מדינות הדרום של ארצות הברית בתקופת העבדות – רוצה לחמוק מכוח הכפייה של הממסד.
הכפייה החרדית - לא כצעקתה
4. לכל בעלי העמדות בקרב התרנגולים על המרכולים יש עניין להגזים בהשפעתו על דמותה העתידית של השבת הישראלית.
המצדדים בחוק מבקשים ליצור את הרושם שהם מצילים את השבת מפני צוררים. המתנגדים לו מבקשים ליצור את הרושם שמדובר בחוק שיהפוך את חיי היהודים שאינם חרדים לגיהנום.
האמת כמובן אינה כזו. מדובר בחוק, כמו הרבה חוקים, שגורלו יוכרע על ידי הציבור. חוק החמץ הקשה במעט על צרכני החמץ בפסח, אך לא חסם אותם. נמצאו מעקפים. חוקי חזיר לא מנעו ממאות אלפי ישראלים המעוניינים בכך לאכול חזיר. הכפייה החרדית היא מיתוס שכוחו גדול, אבל לא הרבה יותר מזה. ישראלים חילונים חיים כרצונם במרחב הציבורי. ואם לא כרצונם, אז כמעט כרצונם. הם מנצחים בכל מערכה על המרחב הציבורי, עוד מימי קולנוע היכל בפתח תקווה בראשית שנות ה־80. המרחב שבו הם מפסידים הוא זה שאין להם גישה אליו: המקום שבו חרדים חומקים מלימודי ליבה, מגיוס, מהשתתפות בשוק העבודה, המקום שאליו מוזרמים תקציבים ייחודיים.
5. אין בישראל סטטוס־קוו. בכלל, אין בחיים הציבוריים סטטוס־קוו. אולי לזמן קצר, אולי בתקופות של יציבות. לא מעבר לזה. אין, ולא יכול להיות. לא במדינה שצמחה בתוך 70 שנה מ־600 אלף יהודים לשישה מיליון יהודים. בעצם, גם לא צריך להיות סטטוס־קוו. צריך להיות ויכוח, צריך להתנהל מאבק. צריך להיות תהליך של בירור. איזו מדינה ישראל רוצה להיות? איך היא רוצה שהשבת שלה תיראה? מה הקשר בין “ישראל” ל”יהדות”? ומהי בכלל “יהדות” על פי הפירוש הישראלי שלה?
כל השאלות האלה הן שאלות פתוחות. התשובה “סטטוס־קוו” – כלומר, המצב הקיים – איננה תשובה של ממש. היא לא מספקת אף אחד מהצדדים הנצים, אבל גרוע מזה, היא אינה מספקת תשובה במציאות משתנה. המצב הקיים אולי מתאים להיום, גם זה לא בטוח. אבל ספק אם יתאים למחר. הוא לא יתאים, לדוגמה, לעולם שבו רוב הדלתות ייפתחו וייסגרו אוטומטית, וישראל תצטרך לבחור אם לאלץ את עצמה להימנע מטכנולוגיה חדשה כדי לא להקשות על שומרי שבת. לדוגמה, לעולם שבו אחוז גבוה הרבה יותר מהאוכלוסייה יהיה חרדי, וישראל תצטרך להתרגל לכך שציבור גדול מוכן שישראל תפסיד כלכלית – נאמר, בתחזוקת הרכבת בימי חול – כדי להרוויח תרבותית, בהקפדה על מנוחה בשבת.
אז מה עושים? מתווכחים. פעם על החוק הזה ופעם על אחר. זו דרך טובה למדי להבין לאן הציבור רוצה ללכת. אם הציבור לא יסבול את החוק – הוא לא יתקיים. אם הציבור ישלים איתו – כנראה אינו נורא כל כך.