שר הביטחון מבין שיש דברים שאי אפשר לבצע, כמו לחסל את הנייה

הם מבינים רק כוח, רק כוח. זאת האמת המרה. הם זה כולם: הערבים, האיראנים, האמריקאים, הפלסטינים ואנחנו. השאלה היא איזה כוח ואיך משתמשים בו כדי להשיג את המטרה. שר הביטחון אביגדור ליברמן הוכיח את זה השבוע בגדול. לא מול חמאס, איראן או הג'יהאד, אלא מול בנימין נתניהו. ליברמן כפה על ראש הממשלה לשמש לוביסט ראשי המתאם בין הממשלה לכנסת, לנאום בעד חוק עונש המוות למחבלים השנוי במחלוקת, לקדם מהלך שאליו התנגד במשך שנים ולהעביר אותו, לפחות באופן סמלי. ליברמן הפעיל את נתניהו. הוא לחץ עליו, הפעיל עליו כוח וכופף אותו. הוא גייס אותו להתקשר באופן אישי לשרים (גם לשר יובל שטייניץ, שהביע התנגדות לחוק בישיבת הממשלה וגרם לליברמן להתפוצץ וללכת) ולהביא את כולם להעברת החוק בקריאה טרומית.

כל המהלך הזה מתחיל בהתנהלות הכוחנית של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. הוא הראה לכולם איך לוקחים רשימת הבטחות מהבחירות ומעבירים אותן בזו אחר זו בלי להתחשב בתוצאות: ביטול ביטוח הבריאות של ברק אובמה, רפורמה במסים, פרישה מהסכמי פריז לענייני האקלים, קיצוץ מימון מהאו"ם והכרזה על ירושלים כבירת ישראל. הפלסטינים כועסים? שיסתמו את הפה, אחרת הוא עוד יקצץ להם את הסיוע. 
 

טראמפ פועל בנחישות כדי לממש כמה שיותר הבטחות שלו מתוך הרשימה. ליברמן רוצה גם. כולם רוצים להיות טראמפ. אבל שר הביטחון מבין שיש דברים שאי אפשר כבר לבצע, למשל לחסל את הנייה תוך 48 שעות. לא יקרה. השעות עברו, הנייה הוחלף, הרצועה יכולה להתפוצץ על ישראל, וזה יהיה אידיוטי לעשות זאת כשתשומת הלב מופנית למהומות באיראן. גם את אלאור "הגיבור" אזריה אי אפשר לחלץ מציפורני החוק. אז מה נשאר? קריאה לחרם על ערביי ואדי ערה? עורר סערה לדקה ולא השפיע על כלום. אולי חוק מוות למחבלים? זה קליט, זה אלים. זה ברור. זה שלו. 
 

ליברמן מבין שנתניהו נמצא כרגע במצב שברירי, וזה בדיוק הזמן לתפוס אותו ב... טוב, הבנתם כבר. זה בדיוק מה שהוא עשה. הוא השיג בינתיים הישג סמלי. השר יובל שטייניץ הסביר שהצביע בעד כי נתניהו התחייב לכך שייערך דיון מעמיק בקבינט לפני השלבים הבאים בחקיקת החוק. אז הבטיח. אולי אפילו יהיה דיון. 

 

השר נפתלי בנט ניסה להוציא את האוויר מהבלון שליברמן ניפח. הוא הצביע על האמת הפשוטה: יש חוק עונש מוות בדין הצבאי. שר הביטחון רק צריך להפעיל אותו באמצעות הפרקליט הצבאי הראשי. הוא כינה זאת מהלך פופוליסטי, חוק חלול והונאה צינית של משפחות קורבנות המחבלים. בנט הצביע על מה שהשב"כ אמר: עונש מוות יביא לאפשרות של פיגועי חטיפה ומיקוח. 
 

ונניח שהחוק יעבור, מי בדיוק יעשה את זה? מי יתלה, יירה או יזריק זריקת מוות למחבלים? האם יהיה מקצוע ישראלי חדש: תליין? השאלה הזו נוגעת באחד ממקורות הכוח הגדולים של ישראל מול העולם: התוקף המוסרי. העובדה שהערבים דחו ב־1947 את תוכנית החלוקה, ואחר כך דחו פעם אחר פעם תוכניות שלום למיניהן היא שנותנת תוקף מוסרי לישראלים להיישיר מבט לעולם ולומר בלי למצמץ שבכל פעם שהתנועה הלאומית היהודית־ציונית הגיעה לצומת בין פשרה לעימות, היא בחרה בפשרה. לעומתה התנועה הלאומית הערבית בחרה בעימות, ועד כה תמיד הפסידה. 
 

היעדר עונש מוות בישראל הוא חלק מהתוקף המוסרי. אנחנו לא כמו מדינות דיקטטוריות בשכונה שמוציאות להורג. אנחנו לא דאע"ש, לא איראן ולא סעודיה. לא תולים ולא עורפים ראשים. גם ארה"ב לא יכולה להוות דוגמה, להפך. כמות המוצאים להורג, שהתברר אחר כך שלא ביצעו את העבירה, וההבדלים המשמעותיים בין נידונים למוות שחורים ולבנים - הם ההוכחה הטובה ביותר לכך שמדובר בעונש אכזרי ובעייתי. זה להיגרר אחרי השכונה במקום לנסות לשמש מודל אחר שלה.
 

כוח יכול ללבוש צורות שונות. למשל, איפוק הוא כוח. ליברמן מגלה אותו בגזרות אחרות. מול הרוסים, מול חמאס בעזה ואפילו מול איראן. לפעמים עדיף לשתוק ולתת לדברים לקרות. הפלסטינים העלו לדרגת אומנות את השימוש בחולשה ככוח. כך הם חמקו שוב מהכרעה בעניין תהליך השלום. הם לא לוקחים אחריות על שום דבר ומצליחים לשרוד. 
 

האיראנים מגלים אף הם את מגבלות הכוח. הכוחנות שלהם באזור מייצרת ברית סונית שקטה, וכל המהומות אצלם בבית הן תוצאה של בחישה פנימית שקשורה בתאוות ההתפשטות שגובה מהם מחיר. הם משתמשים בכוח הדיכוי בזהירות יחסית ויודעים שסבלנות היא כוח. הם מחכים. שידעך, שיירגע. הם רואים את השתיקה המביכה של העולם, בעיקר של אירופה ומבינים שהכוח הכלכלי שלהם משמש זרז לצביעות מערבית קלאסית. אגב שימוש בכוח, ישראל חייבת לבחון מחדש את מאזן הכוחות העתידי מול איראן. ישראל נמנעת מעימות ישיר עם טהרן, אבל אולי הגיע הזמן לנצל את המהומות כדי להעביר מסר פשוט וכואב: כל מהלך בסוריה יגרור מחיר בטהרן.
 

שבתאי שובל, איש מודיעין בעברו, ניתח את יחסי הכוחות המתהווים בין ישראל לאיראן. "לישראל עם חיזבאללה יש מאזן אימה", כתב ב"ישראל דיפנס". "כשם שלישראל יש הרתעה מול חיזבאללה, חיזבאללה צבר הרתעה מול ישראל. ישראל השלימה בפועל עם ההגמוניה של חיזבאללה על לבנון ועם כוחו הצבאי האפקטיבי מולה. כאשר ישאל רמטכ"ל איראן מוחמד באכרי, כיצד ישראל תפעל אם חיזבאללה יתקוף את תל אביב, יפלוש ליישובים בצפון ויפציץ את מתקני החשמל של ישראל, התשובה שיקבל היא כנראה: ישראל תסתפק בהפצצת לבנון ואולי תכניס כוחות ללבנון, כפי שעשתה בעבר. 
 

"כלומר, בעוד שחיזבאללה יחזיק בני ערובה ביישובים בצפון, יתפוס צמתים, יפסיק את החשמל לאזורים משמעותיים בישראל וישטח את הקריה ואת מתחם שרונה - ישראל תעשה דברים דומים למה שעשתה בהצלחה מוגבלת בעבר בלבנון. "אפשר שזהו מחיר נסבל מבחינת איראן. חיזבאללה ישרוד ואף יתחזק בעקבות הכניסה הקרקעית (כבר היינו בסרט הזה) בעוד שכוח ההרתעה של ישראל ייפגע. בשני תרחישי הקיצון האלו ישראל נותרה בלי אמצעי אפקטיבי של יכולת מאזנת. על פי הצהרותיה של ישראל היא מאיימת ישירות רק על חיזבאללה ואולי על כוחות צבאיים שהם שלוחיה של איראן בסוריה. ככל הידוע, ישראל לא הציבה תג מחיר ישיר מול איראן על פעילות חיזבאללה או על מחיר שישלמו האיראנים אם יפלשו לסוריה באמצעות כוח יבשתי.
 

בידי ישראל אפשרות ליצור מאזן הרתעה מול איראן. אירועי הימים האחרונים באיראן מבטאים למעשה את העצב החשוף של שלטון האייתוללות. ישראל צריכה ויכולה להעביר מסרים פומביים או שאינם פומביים לאיראן: מתקפה משמעותית על ישראל על ידי כוחותיה המוסווים כחיזבאללה או כניסה מסיבית לסוריה - יחייבו את ישראל לפעול כנגד סמלי השלטון בטהרן". שובל ממליץ לישראל לאיים על המשטר באיראן במקום להיגרר לעימות מקומי עם הגרורות שלו. אני מסכים. כוח זה לא דבר שלילי, השאלה היא איך משתמשים בו.