1. לפני כחמישה שבועות נרצח סמל רון יצחק קוקיא בשעת ערב בתחנת אוטובוס בערד. תוך זמן קצר יחסית הצליחו השב"כ ומשטרת ישראל לפענח את הרצח ולקבוע כי מדובר בפיגוע לאומני. כתב אישום הוגש נגד שני חשודים, האחים למחצה חאלד אבו ג'ודה וזאהי אבו ג'ודה מהעיירה כסייפה בנגב. הם תכננו את הפיגוע בהשפעת התעמולה הזמינה ברשת של דאעש.
השניים הם מה שבשב"כ מכנים "אחמ"ש דור ב'". אחמ"ש, בהקשר זה, הם ראשי תיבות של איחוד משפחות - דור שני של נשים או גברים (לרוב נשים) פלסטינים מהרצועה או מהגדה שנישאו לערבים ישראלים.
התופעה הזו מזכירה מאוד את מה שמתרחש במערב אירופה ובארה"ב, שבה בני הדור השני והשלישי למהגרים מוסלמים מהמזרח התיכון, מצפון אפריקה או ממרכז אסיה, מבצעים פיגועים או יוצאים להילחם בשורות "המדינה האסלאמית". בפרוס שנת 2018 ועל רקע התמוטטות דאעש, גובר החשש במערב כי בני הדור השני והשלישי השבים משדות הקרב בסוריה ובלבנון יתעלו את הלהט הג'יהאדיסטי שלהם לפיגועים בארצות מוצאם.
בישראל התופעה הזו החלה עוד לפני פיגועי הטרור של אל־קאעידה במערב, ששיאם באירועי 11 בספטמבר 2001. זה שנים שמערכת הביטחון נותנת את דעתה לנושא. דוגמה בולטת לפיגוע קשה שבוצע בידי אחמ"ש דור ב' היה בתחנה המרכזית בבאר שבע באוקטובר 2015. המפגע, מהנד אל־עוקבי, בן 21 מהעיירה חורה, היה בן לאם מעזה ולאב ישראלי. לפני שנורה ונהרג הוא הספיק לרצוח את חייל צה"ל עומרי לוי. בפיגוע נרצח הבטום זרהום, אזרח אריתראי, שעוברי אורח ביצעו בו מעשה לינץ' לאחר שחשדו כי הוא המחבל.
לפי נתוני מערכת הביטחון, בני הדור השני לאיחוד משפחות מעורבים בטרור פי שלושה יותר מחלקם היחסי באוכלוסייה. הם מהווים כ־5% (כ־100 אלף) מהמגזר הערבי, אך מהווים כ־15% מהמעורבים בטרור מקרב ערביי ישראל. המגמה הזו בולטת עוד יותר בקרב תושבי הנגב, שבו בני הדור השני לאיחוד משפחות מהווים כ־12% מכלל האוכלוסייה. בשנים 2000־2017, 44 מתושבי הנגב היו מעורבים בטרור לסוגיו: כוונות פיגוע, גיוס של מפגעים או סייענים, העברת כספים לפעולות טרור, רכישת נשק ואמצעי לחימה או סחר בו. מתוכם ארבעה התגוררו בישראל במסגרת איחוד משפחות, ו־15 בני הדור השני.
"האוכלוסייה של איחוד משפחות ובני הדור השני מהווה פוטנציאל לגיוס על ידי תשתיות טרור בשל הזיקה שיש להם, אידיאולוגית ומשפחתית, לפלסטינים בעזה וביהודה ושומרון", אומר גורם ביטחוני בכיר. את הבעיה מחדד עדי כרמי, לשעבר בכיר במרחב הדרומי של השב"כ האחראי לסיכול טרור (וחתרנות מדינית) בנגב, ובעיקר בעזה ובסיני. "זה אך טבעי והגיוני", מדגיש כרמי, "בלי לעשות הכללות, חלק מאזרחי ישראל הערבים הגרים בנגב, ובמיוחד אלה שהתיישבו והתאזרחו כתוצאה מאיחוד משפחות, הם בעלי זיקה וקרבה גיאוגרפית לעזה, לאזור חברון ויאטה ולסיני. אין זה סוד שבלי קשר לטרור, יש בנגב גם פשיעה גבוהה יחסית וסחר באמצעי לחימה. בעבר היו ביקורי משפחות בעזה והשתתפות בחתונות או בהלוויות, שבשנים האחרונות הופסקו. בנוסף לכך, חלק מהצעירים לומדים במכללות אסלאמיות באזור חברון וסופגים שם אידיאולוגיה דתית קיצונית. כל אלה הופכים את האוכלוסייה של איחוד משפחות ובני הדור השני לפלטפורמות לגיוס בעיני ארגוני הטרור".
מדוע?
"לא צריך להכשיר לבבות. הפח"ע ילך לפרצות, להיכן שקל לו לגייס".
ואיך אפשר לצמצם את התופעה?
"על מנהיגי הציבור, נכבדים, חברי כנסת וגורמי השפעה אחרים במגזר הבדואי להוקיע את התופעה ולגנותה, ולצאת נגדה בכל הכלים שעומדים לרשותם".
אבל גם לממשלה יש אחריות, לא?
"בוודאי. המדינה צריכה וחייבת לעשות יותר".
השבוע הודיע ראש הממשלה בנימין נתניהו כי צוות שרים בראשותו לטיפול בנושא הבדואים בנגב הציג לראשונה יעדים בתחומי החינוך, ההתיישבות והתעסוקה. לפי הודעת לשכתו של נתניהו, התוכנית לקידום חברתי וכלכלי של האוכלוסייה הבדואית בנגב, שאושרה בממשלה בפברואר 2017, כללה השקעה של יותר מ־3 מיליארד שקל. תוכנית זו הצטרפה לתוכנית קודמת מהשנים 2012־2016, שהסתכמה ב־1.2 מיליארד שקל.
זו תוכנית מאוד שאפתנית, שחותרת לצמצם נשירה של תלמידים בכל שכבות הגיל, מ־4.8% כיום ל־3.4% עד 2021, להגדיל את שיעור הזכאות לבחינות בגרות מ־46% ל־60%, וכן לחזק את הלימודים במתמטיקה, אנגלית ועברית, כדי להעניק לבדואים כלים טובים יותר להשתלב בחברה. כמו כן, נקבע בהמלצות ועדת השרים לפעול בארבע השנים הקרובות להעלאת היקף תעסוקת הנשים הבדואיות ל־41%. התוכנית נסמכת בעיקר על הקמת יישובי קבע. כיום נבנות 15 אלף יחידות דיור, ולשנת 2018 מתוכננת הקמתן של עוד 20 אלף.
אבל בהודעת ראש הממשלה מסתתרת גם המלצה שהיא אולי המכשול הגדול ביותר לקידום האוכלוסייה הבדואית. היא נקראת "הסדרת התיישבות": לא מעט מהבדואים מסרבים לעבור ליישובי קבע, וכדי לאלצם ממליצה התוכנית החדשה ש"כוחות משטרה יתוגברו על מנת לתמוך בהסדרת ההתיישבות".
במילים אחרות, מדובר בפתרון כפוי ובכוח, וכבר ראינו מה קרה באום אל־חיראן כשכוחות משטרה הגיעו לכפר כדי לפנות בכוח את התושבים, על פי החלטות בית המשפט. בשל האצבע הקלה על ההדק של השוטרים הסתיים האירוע במותם של אזרח ושוטר ובאלימות כלפי ח"כ איימן עודה מהרשימה המשותפת. המחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש), כמו במקרים אחרים בעבר, מיהרה לגונן על השוטרים, ולא מצאה דופי בפעולתם.
עם כל הכוונות הטובות של נתניהו וממשלתו, רק שינוי דיסקט כן ואמיתי אצל המשטרה ורשויות המדינה, כלפי ערביי ישראל בכלל והבדואים בפרט, יוכל לנטרל את פוטנציאל הנפיצות. ככל שיטפלו בו טוב יותר, כך גם יצטמצמו מעשי הטרור בקרב האחמ"שים בכלל ודור ב' בפרט.
2. כמו באירועי האביב הערבי ובהתפתחויות אחרות במזרח התיכון, גם הפעם לא חזו גופי המחקר בקהילות המודיעין בישראל ובמערב את האירועים הדרמטיים באיראן. המשפט הזה לא נכתב לגנותם אלא להדגשת מגבלות המחקר המודיעיני, בכל הקשור לזרמי עומק אזרחיים ולתהליכים חברתיים וכלכליים. מסיבה זו הוכנסו בשנים האחרונות לחטיבת המחקר של אמ"ן שיטות מחקר נוספות, כמו מעקב אחר רשתות חברתיות, שמטרתן לבדוק "דופק" ולאבחן מגמות ותהליכים אזרחיים שקשים לכימות.
אבל גם בקהילות המודיעין יודעים כי זו משימה בלתי אפשרית. אפשר לקלוט ולהבין על סמך מקורות גלויים - כלי תקשורת ורשתות חברתיות - תחושות של אי־נוחות או מצוקה כלכלית, חברתית או פוליטית, ואף להצביע על כך בדוחות המחקר. וזה גם מה שנעשה בעניין איראן - היו חוקרים באמ"ן ובמוסד ובמכוני מחקר אזרחיים שכתבו על כך. אך קשה להעריך אם רגשות תסכול ומצוקה יתועלו לזעם, שיוביל לעשות מעשה. וגם אז, לא ניתן לחזות מתי זעם ואפילו הפגנות יהפכו למסה קריטית שמחוללת מהפכות.
עדיין מוקדם לקבוע לאן מועדות פניה של איראן, ואם נראה חזרה על אירועי שנת 1979 או על אלה של 2009. ב־1979, בעקבות גל הפגנות ושביתות שהוציא לרחובות מאות אלפי בני אדם - פועלים, סוחרים, בני המעמד הבינוני, ליברלים, קומוניסטים ואסלאמיסטים - הופל משטרו הדיקטטורי והמושחת של השאה. תוך זמן קצר, ובכוח הזרוע, טיהרו האסלאמיסטים את השלטון מבני בריתם והשתלטו על המדינה. איראן הפכה למדינת הלכה דכאנית, שקוראת לעצמה רפובליקה אסלאמית אך בפועל נשלטת על ידי אליטה של כוהני דת, אנשי משמרות המהפכה ומקורבים לשלטון.
בכמה משלביה, עד לשלב הסופי של תפיסת שלטון בידי מיעוט רודני, התנהגה המהפכה האסלאמית כמו מהפכות שקדמו לה בהיסטוריה - המהפכה הצרפתית ב־1789 או מהפכת אוקטובר הבולשביקית ב־1917 ברוסיה. על התופעות האלה, שהחלו עם המהפכה הצרפתית והולידו את האידיאולוגיות הטוטאליות של הקומוניזם, הנאציזם והפאשיזם, הרבה לכתוב במחקריו ההיסטוריון פרופ' יעקב טלמון. הוא נפטר ב־1980, כשנה לאחר תפיסת השלטון של כוהני הדת בטהרן, ולכן לא היה בידו לבחון את המשטר שהוקם. אך יש בו קווי דמיון למה שטלמון כינה "דמוקטטורה": מדינה שהיא לכאורה דמוקרטית, אך למעשה בעלת אופי בלתי סובלני ומונעת מכוחנות לשימור שלטונה.
ב־2009 נשאו ההפגנות והמהומות אופי שונה לחלוטין מאשר ב־1979. הן באו למחות על זיוף הבחירות, שהותירו את מועמד המחנה השמרני הקיצוני, הנשיא מחמוד אחמדינג'אד, על כיסאו. לרחובות יצאו בעיקר בני המעמד הבינוני, הצעירים והחוגים הליברליים, שתמכו במחנה הרפורמיסטי. גם אם היו מי שחלמו על הפלת המשטר, הרי שהפגנות 2009 היו מאבק פנים־שלטוני בין קיצונים למתונים, כשכמו תמיד, המנהיג העליון עלי חמנאי מנסה להיות המאזן ומעל הפוליטיקה, עד שהוא מטה את כובד משקלו לצד זה או אחר. ב־2009 הוא התערב למען בחירתו של אחמדינג'אד. כעבור ארבע שנים, ב־2014, הוא חרק שיניים והסכים לקבל את המועמד המתון יחסית, הנשיא הנוכחי חסן רוחאני, שגם הוא בשורה התחתונה בשר מבשרו של הממסד ובנה הנאמן של המהפכה האסלאמית.
המשטר דיכא את המהומות ב־2009 אך עשה זאת בזהירות רבה, כדי למנוע את מרחץ הדמים שהתרחש באירועים שהובילו להפלת השאה, אז ירו כוחות הביטחון במפגינים ובשובתים ללא הבחנה. גם הפעם מנסה המשטר להלך בזהירות. הוא הוציא לרחובות את הבסיג', מיליציה שהיא כוח שיטור השייך למשמרות המהפכה, אך חותר לדיכוי ההפגנות תוך פגיעה מועטה ככל האפשר באזרחים.
הבעיה הגדולה של המשטר היא שבניגוד ל־2009, ההפגנות הן בערים רבות, גם בפרובינציה, ולא רק בגדולות כמו טהרן או אספהאן. ה"צבע" של המפגינים שונה גם הוא. מדובר לא רק בליברלים אלא גם בפועלים ובנשים המוחים על האבטלה ועל יוקר המחיה. אבל מאופי הססמאות והקריאות ברור כי המפגינים לא דורשים רק את שיפור מצבם הכלכלי ומאבק בשחיתות, אלא גם חופש ושינוי המשטר. ומכאן הקריאות "מוות לדיקטטור" (הכוונה למנהיג העליון, שכינויי גנאי כלפיו אסורים על פי החוק), נגד מדיניות החוץ השיעית המתפשטת של מדינתם - "לא עזה לא לבנון, חיי קודש לאיראן", ועד להתרסה האולטימטיבית שקוראת להחזיר את משטר השאה - "שתהיה רוחך מאושרת, הוי המלך רזא" (תרגום הססמאות באדיבותו של פרופ' אלדד פרדו מהאוניברסיטה העברית בירושלים). אבל עדיין, עד כמה שאפשר להתרשם מהתמונות ומהדיווחים, להפגנות חסרה המסה הקריטית שיכולה להפיל את המשטר.
מה שעשוי לקבוע לאן מועדות פני המאורעות באיראן הוא היחס במשוואה של מספר המפגינים לבין עוצמת תגובתו של השלטון, הנמצא באותה דילמה של 2009 - כיצד לדכא את ההפגנות בלי לבצע מעשי טבח. משטר כוהני הדת יודע היטב כי מה שהעלה אותם לשלטון ב־1979 היה שני משתנים אלה והיחס ביניהם.
דבר אחד די ברור: שינוי המשטר, אם בכלל יקרה, יבוא מבפנים. בעבר כבר היו מי שהשתעשעו ברעיונות לסייע להפלת המשטר. נמנו עמם איש העסקים יעקב נמרודי, שעשה את הונו באיראן של השאה, בן בריתו מנכ"ל משרד החוץ דוד קמחי ושר הביטחון אריאל שרון. מאוחר יותר פנטז ראש המוסד מאיר דגן על הקמת ברית של מיעוטים באיראן - כורדים, ערבים, סונים בלוצ'ים ואזרים - שתנצל את המוזאיקה האתנית של המדינה כדי לפעול נגד המשטר.
כל הרעיונות האלה טובים אולי לפעולות להחלשת המשטר (גיוס סוכנים או מבצעי חבלה והתנקשויות), אך לא להפלתו. הדבר הטוב ביותר שישראל והמערב יכולים לעשות בעת הזו היא לידום. ולכן שגה נתניהו כשהגיב על המאורעות באיראן. כוונתו הייתה כפולה: להפריך את טענות מנהיגי איראן, ובראשם חמנאי, כי "סוכנים" זרים של ישראל והמערב עומדים מאחורי ההפגנות, וגם לנגח באותה הזדמנות את האיחוד האירופי על שתיקתו.
מעבר לגינוי השימוש בכוח, כל אמירה עלולה לשחק לידי המשטר, שיגייס סביבו את העם ויוציא את הרוח ממפרשי המפגינים. בזיכרון ובתודעה הלאומית
של איראן חרותים היטב הניצול הכלכלי (של הנפט) התככים והקנוניות של המערב. שיאן היה ב־1953 ב"הפיכה" לכאורה עממית שהחזירה לשלטון את השאה ואשר למעשה אורגנה בידי ה־CIA והביון הבריטי ה־MI־6. רק העם האיראני יוכל להפיל את השלטון הרקוב, המושחת והרודני של מדינתם.