הדבר האחרון שהייתי צריכה לשמוע מדיילת הקרקע הוא שהמטוס קטן מדי. "את בטוחה שאת מעלה את זה איתך?", היא שאלה בחשש כשראתה את התיק הנפוח מדי שלי ואת מזוודת הטרולי של שותפי לנסיעת העבודה. מצחיק שדווקא הגבר היה זה שהגיע עם מזוודה, ואני, שעל פי כל התיאוריות הנדושות הייתי אמורה להוריד את הסמסונייט המזויפת הענקית שיש לי בבוידם, הגעתי עם תיק גב קטן ופשוט שלתוכו דחסתי את כל מה שהחיים עצמם דורשים לנסיעה בת שלושה ימים.
הם דורשים מעט בסך הכל החיים האלה, ואני, כעוד קורבן מודרני של תרבות השפע ושל ההוויה הנשית הקלאסית, אף פעם לא מצליחה להעריך במדויק מה לקחת למקום שבמקרה הכי גרוע אמצא בו הכל 24/7, גם אם עבר בו חוק המרכולים.
אני לא יודעת מתי התחלתי לפחד מהמראות ולהירגע בנחיתות, אבל זה משהו שקרה לי רק לאחרונה. סביר להניח שהעובדה שאני לא טסה מספיק ורגילה יותר מדי לתחושת הרגליים על הקרקע על כל המשתמע מכך, גורמת לכך שכל תנודה קטנה או תזוזה מהמוכר, שגורמת לי להיות מרחק של אלפי רגל באוויר, עושה לי פיק ברכיים ומפילה לי לכמה שניות את הלב לתחתונים.
חבר אמר לי שזה רק עניין של הרגל, שאחרי כמה המראות תכופות ויציאה מאזור הנוחות אפסיק לפחד לעוף כל כך גבוה, והלב בתחתונים יהפוך להתרגשות מהיעד החדש ויבטל את הפחד ממנו. לא יכולתי שלא לתהות, כמו שנוהגים המאמינים בפסיכולוגיה בגרוש, מה זה בעצם אומר עלי, שאני לא מפחדת לנחות אבל חייבת לעצום עיניים כשהמטוס ממריא. בדיוק כמו שתהיתי פעם אם לאהוב שקיעות ופחות להתחבר לזריחות זה סוג של בוחן אישיותי.
בכל ספרי ההעצמה האישית מספרים שכדי שההצלחה תגיע צריך להפסיק לפחד ממנה, ואם לא תיקח סיכון לפחות פעם או פעמיים בחיים, כזה שמצריך ממך לעשות צעד על עיוור - כמו לקפוץ ממטוס או להמריא ליעד לא ידוע - לא תגיע לשום מקום. אבל לך תשחרר עכשיו את השד הקטן הזה בראש, שמנסה להסביר לך בהיגיון מוחלט שאין שום דבר הגיוני בישיבה בתוך חלל מתכתי סגור ולעוף בשמיים, גם אם כל העולם עושה את זה על בסיס יומי. בדיוק כמו שלחיות מחוץ לקופסה דורש אומץ ולעשות דברים שברוח ההיגיון של הסביבה נראים בלתי אפשריים.
"מה זאת אומרת מטוס קטן?", עניתי בחשש לדיילת. כי אין לי בעיה לשבת שעות באיירבוס או בבואינג, אבל בפעם האחרונה שעליתי על מטוס קטן של 20 נוסעים, והראש נגע גם עם ה־168 הסנטימטרים שלי בתקרה, ראיתי כל הדרך חזרה הביתה את הכביש למטה, וכל משב רוח הפך לי את הבטן וגרם לי לנסות לשחזר בראשי תפילות דרך מכל מיני דתות, מתוך אמונה שיש אומנם אלוהים אחד אבל אני עדיין לא ממש סגורה באיזו שפה הוא מדבר. ואז, כשהגלגלים נגעו באדמה והייתה הקפיצה הזאת ואיתה ההקלה, שהנה עפת עכשיו בין העננים במונית שירות של קו 5 עם כנפיים אבל נחת בשלום, החזירו לי את האמונה דווקא לא באלוהים, אלא בבני האדם המוכשרים והיפים שנשלחים לקורס טיס והם הכי טובים שאפשר לא רק בססמאות.
בסוף המראתי כמו גדולה. בפעם הראשונה בחיי בלי כדורים מטשטשי תודעה, בלי כוסית יין, בלי לעצום עיניים ובלי תפילות. החלטתי שכדי לפתור את הבעיה הזאת אחת ולתמיד אני צריכה להסתכל לה בלבן של האישון, להביט על מסלול ההמראה כשהאורות במטוס כבים, לחוש את ההאצה הזאת על האספלט ולהבין שכל מה שקורה בחיים שלי מעתה והלאה יתחיל להתנהל בקצב שונה ממה שהכרתי וזה בסדר, הגיע הזמן. ואז המטוס המריא.
הבחור שישב מולי במושבים ההפוכים שליד יציאת החירום עם מזוודת העסקים שלו נראה מאוד מבוהל, אף על פי שנראה מנוסה בעניין. קצת ריחמתי עליו שהוא הפוך, וזכרתי לרשום לעצמי בצד לבדוק להבא כשמכרטסים לי את המושב לא לשבת לעולם הפוך. הוא עצם את העיניים ואחז חזק בכיסא, ואני ראיתי את עצמי מהצד בפעם הראשונה וידעתי שלא מתחשק לי לפחד יותר. בטח שלא משום דבר שהוא לא מוכר ושלא עשיתי בחיים. זה לא נראה טוב, איך שלא מסתכלים על זה. ומה כבר יכול להיות? מקסימום נמריא ונגיע ובמקרה הכי גרוע אני ארגיש את חבטת הגלגלים בקרקע ואת הגרירה על המסלול, אבל בסוף אצא מזה בשלום, כמו שתמיד יצאתי.