הביוגרף ואיש הסוד: תחנות בחייו של מיכאל בר-זהר

רגע המפגש המביך הזה עם בן–גוריון, שאליו בסך הכל הגיע עם תזכיר ובו הצעה לכתוב את הביוגרפיה שלו, היה הרגע המכונן בחייו של מיכאל בר–זהר. "שם, בחדר העבודה עמוס הספרים שלו, ראיתי את ההשפעה והכריזמה של האיש, שמולו אפילו מנהיגי המדינה התכווצו ונהיו קטנים–קטנים", הוא נזכר. "היחיד שהתנהג בחברתו בחופשיות טוטאלית היה טדי קולק. בדרך אליו היה גונב מפולה איזה תפוח במטבח, עולה למעלה, מתיישב על הרצפה לרגלי בן–גוריון ונוגס בתפוח". 

מהבית ההוא בשדרות קרן קיימת של אז צמחה הקריירה חובקת זרועות עולם של בר–זהר. ככל שהקדיש ממיטב שנותיו לכתיבת הביוגרפיות של בן–גוריון, של שמעון פרס וגם של איסר הראל וד"ר יעקב הרצוג, הביוגרפיה האישית של מי שהיה מנכ"ל משרד ראש הממשלה, על פרטיה המרתקים, לא נחשפה עד כה במלואה. זאת אנחנו עושים עתה במסע בתחנות חייו לקראת יום הולדתו ה–80, גיל שכלל וכלל לא ניכר בו, שחל השבוע.

"אני, מישל יולזרי במקור, נולדתי בסופיה כבנם של אינס, זמרת אופרה ושל ז'ק, רופא שיניים ומנתח פה ולסת. צרפתית היא שפת האם שלי, שאותה הקנו לי הורי, בוגרי אוניברסיטאות בצרפת. עם הילדים ברחוב דיברתי בולגרית ועם סבתי לדינו. בתקופת השואה בולגריה הייתה בעלת ברית של הנאצים, אבל המלך בוריס השלישי, חברו של היטלר, מנע את גירושם של היהודים בשטחים המקוריים של בולגריה למחנות. אנחנו הוגלינו לכפר קטן בהרים.

"אלה היו השנתיים הכי יפות בחיים שלי. בכפר, שאבי מונה כרופא שלו, היינו היהודים היחידים, והיחס אלינו היה יוצא מהכלל. כך אני, ילד יודע קרוא וכתוב בן פחות מ־5, קיבלתי מהכומר של הכפר חבילה. כשפתחנו אותה בבית, מצאנו בה את חמשת כרכי אגדות האחים גרים, אכן מחווה מופלאה. על הצלת יהודי בולגריה מהשואה שמעתי מדודי, בוקו לזרוב, כשנסעתי עם אמי לבקר את סבי בעיר המחוז קיוסטנדיל".

"הייתי בן 10, כשעלינו לישראל מתוך ציונות. הגענו ליפו, שם הצטופפנו שלוש משפחות בבית ערבי ישן, משהו לא קל בשבילי, הילד המפונק מסופיה. בבית הספר שיבצו אותי בכיתה של הצברים, לא של העולים. אז שיניתי את שמי מיולזרי לבר–זהר ושיחקתי כמגן ימני בקבוצת הנערים של מכבי יפו".

"לאחר לימודי בתיכון עירוני ה' התגייסתי לחיל האוויר. כמי שרצה לתרום בצורה מרבית למדינה, התחלתי את השירות בקורס טיס. כשהשתעממתי שם, ביקשתי הדחה ושובצתי במודיעין החיל, שבו שירתי גם במבצע קדש. באותה תקופה, בעודי בצבא, קיבלתי אישור מיוחד לנסוע פעמיים בשבוע לירושלים כדי ללמוד באוניברסיטה העברית כלכלה ויחסים בינלאומיים".

"כחייל–סטודנט שלחתי מאמרים בנושאי מדע ל'דבר השבוע'. בהיותי בן פחות מ–20 מוניתי שם כעורך מדור המדע, שנקרא 'יש חדש תחת השמש' וחתמתי: רז מיכאלי (יותר מאוחר חתם על חלק מספריו כמייקל הסטינגס - יב"א). את החומר השגתי מעיתונות זרה ומקפיצות למכון ויצמן.

 כשהשתחררתי והתמקמתי בירושלים, כתבתי במקביל גם ל'דבר', ל'דבר לילדים' ולשבועון הדתי 'פנים אל פנים', של הרב שמואל אבידור הכהן.

"זה לא סיפק אותי והתחלתי לעבוד גם בגלי צה"ל, שם ערכתי תוכנית מדע שנקראה 'פרופסור מדעני'. שואל השאלות היה דן כנר. ירון לונדון הגיש תוכנית פזמונים שערכתי. בנוסף עשיתי שם ובקול ישראל תסכיתים".

"למדתי בבירת צרפת לתואר שני ולדוקטורט בבית ספר גבוה ויוקרתי למדע המדינה וליחסים בינלאומיים. לשם גררתי את המדורים שלי בעיתונים ובגלי צה"ל. מפריז העברתי לארץ את מצעד הפזמונים הצרפתי, כשג'וני האלידיי היה הכוכב הגדול. אשתי, גלילה, בוגרת 'אליאנס', שאיתה התחתנתי בגיל 20 וחצי, יום לפני השחרור מהצבא, לימדה שם עברית. אם לא די בכל אלה, בחופשת מולדת בארץ השגתי מינוי של כתב 'למרחב' בפריז, עם משכורת של 120 דולר בחודש".

"ב–63', כשאני בן 25, קיבלתי את הדוקטורט בנושא יחסי ישראל–צרפת. מי שעזר לי להשיג חומר בנושא היה סגן שר הביטחון דאז, שמעון פרס, שאליו פניתי בחופשת מולדת. עבודת הדוקטורט שעשיתי הפכה ל'גשר על הים התיכון', הספר הראשון שלי, שהופיע ב'פאיאר', הוצאת הספרים הגדולה בצרפת בנושאי מדינה וביטחון. המהדורה הראשונה אזלה בן יום. כעבור שבועות אחדים התבשרתי מהאקדמיה הצרפתית שהספר זיכה אותי בפרס על שם מרשל פוש. בארץ יצא הספר ב–64' בהוצאת עם הספר ולאחר שנה קיבלתי עליו את פרס סוקולוב. אגב, את הפרופסורה קיבלתי כעבור 30 שנה באוניברסיטת אמורי באטלנטה".

"קשרי סידרו לי הצעה מפתה להתמנות כסגן השגריר בז'נווה. ברגע האחרון הוזמנתי לפגישה דחופה בהוצאת פאיאר. 'עקבנו אחריך; אתה סופר עם עתיד', אמר לי נשיא ההוצאה והציע לי חוזה בלתי ניתן לסירוב לכתיבת חמישה ספרים תיעודיים בכל נושא שאבחר, עם מימון הוצאות נסיעה לכל העולם. לדרישה הדרקונית שהם ינכו לי 50% מהרווחים לא שמתי לב. החוזה סובב לי את הראש. 

כשבאתי וסיפרתי לוולטר איתן השגריר בפריז שלא אצא לז'נווה, הוא חשב שהשתגעתי. 'יכולת להיות השגריר הצעיר ביותר של ישראל', אמר לי".
 

"נראה היה לי מתאים להתחיל את סדרת חמשת הספרים עם הנושא המרתק של המדענים הגרמנים שפעלו במלחמת העולם השנייה. 

כשהצעתי אותו להוצאה, מיד קפצו עליו. בנסיעותי בעולם כדי להשיג חומר לספר, נפגשתי בארצות הברית עם ורנר פון בראון, מדען הטילים בגרמניה הנאצית שהפך לראש נאס"א. ממנו הבנתי שהחשש הישראלי מהמדענים הגרמנים שפעלו במצרים היה מוגזם".

"הנוקמים"
"כעבור ארבע שנים הוצאתי ספר על הנוקמים בנאצים, סקופ שנולד במקרה. כש'למרחב' שלח אותי לסקר את הפלגת הבכורה של איזו אונייה ובאתי לקבל את הכרטיס להפלגה, שמעתי מנציג חברת הספנות, יוסף חרמץ, כי אחרי השואה היה בין הנוקמים בנאצים. כעבור חודשיים הוא הביא אותי לקיבוץ עין החורש, שם הופגשתי אצל המשורר אבא קובנר, מנהיג הנוקמים, עם חבורה מאנשיו. הסיפורים המדהימים שלהם הפכו לספר".

"במשך שנים לא הרפה ממני הנושא הגרמני. כך נפגשתי בבר בהמבורג עם עיתונאי מקומי. בעודנו משוחחים שם, התקרב אלינו אדם שיכור כלוט. המארח שלי סימן לי שהוא בסדר ושבמלחמת העולם השנייה שירת באבווהר, שירות הביון שפעל נגד היטלר. כששמע שאני יהודי, סיפר שבמלחמה היה להם מרגל יהודי. כששאלתי במי מדובר, הוא לא זכר. התחלתי במבצע בלשי לאיתור המרגל עד שבאירוע מסוים פגשתי קצין ששירת במלחמה באבווהר. ממנו שמעתי שהמרגל נקרא פאול ארנסט פקנהיים.

"בעזרת סטודנט ששכרתי איתרתי את המרגל בעיירה לא הרחק מהמבורג. הימרתי על כל הקופה וכתבתי לו מכתב שבו שכנעתי אותו לשתף איתי פעולה תמורת מחצית מההכנסות של ספר שאכתוב עליו. הסיפור שלו היה פנטסטי, אבל הייתי צריך הוכחות. אחת מהן קיבלתי כשפגשתי בלונדון את הקצין הבריטי שלכד אותו במלחמה בארץ, כשהוצנח כאן על ידי הגרמנים. בירושלים פגשתי את חברת הנעורים שלו, שהצילה אותו מתלייה בתור מרגל גרמני. הספר היה לסנסציה ויותר לא פגשתי את פקנהיים". 

"מהחוג שהקיף את בן–גוריון והקים את רפ"י, התיידדתי במיוחד עם דיין שהיה גבר כלבבי, עם צורת החשיבה המקורית והיצירתית שלו. בשנה שלפני מלחמת ששת הימים הייתי מעין הנציג שלו בפריז ועזרתי לו במה שיכולתי. בין השאר, כשלפני נסיעתו לווייטנאם רצה להיפגש עם שר התרבות, אנדרה מאלרו. תוך חמש דקות סידרתי לו ארוחת צהריים עם השר.

"זה קנה את דיין וקירב בינינו. כשגברה המתיחות לקראת מלחמת ששת הימים, שמעתי מחוגי רפ"י, שבערב יודיע לו ראש הממשלה אשכול על מינויו כשר הביטחון. כדי לספר לו על כך רדפתי אחריו ביחידות צה"ל שבהן סייר ולקראת הערב תפסתי אותו בביתו בצהלה. כנראה כבר ידע על המינוי והציע שנעבוד יחד. 'אחרי המלחמה', הגבתי (בר–זהר שימש כיועץ התקשורת של שר הביטחון דיין - יב"א).
"בששת הימים ירדתי לסיני, שם הגעתי לתעלת סואץ עם גורודיש, שאמר לי כשירד הלילה: 'אם ייתנו לי אישור, אני צולח את התעלה ושום דבר לא יעצור אותי עד מאוריטניה. אני מוכן לכבוש את כל צפון אפריקה!'. כזה היה גורודיש - פרא אדם!".

"כשדיין קרא לי לחזור אליו, נסעתי כל הלילה בטרמפים מסיני. בדרך החלטתי לקפוץ לבן–גוריון. הייתי במדים ועם קסדה על הראש, מלוכלך מהנסיעה הממושכת מסיני. בן–גוריון שמח לראות אותי. אז זאת הייתה הפעם היחידה שהוא חיבק אותי. הוא נתן זץ כזה בשתי ידיו על הזרועות שלי. יותר מכך הוא לא היה מסוגל. בן–גוריון לא ידע להביע רגשות. באותו מעמד בישר שהוא עומד לכתוב זיכרונות, דבר שנמנע ממנו עד אז. 'היסטוריה לא כותבים, היסטוריה עושים' (בר–זהר מחקה את "הזקן"), נהג לומר. הבנתי שבכך השתכנע שתם הפרק שלו בעשיית היסטוריה".

"בקיץ 73', זמן קצר לפני מלחמת יום כיפור, היה לי הרגע המרגש בפגישות הרבות שלי עם בן–גוריון. אז ישבתי מולו בשדה בוקר חמש שנים לאחר מותה של פולה ושאלתי אותו אם היא חסרה לו מאוד. כאן הדהים אותי כשאמר: 'כל חיי אהבתי אישה אחת' על רחל נלקין, אהובת נעוריו מפלונסק, שכאן בארץ התאהבה בגבר אחר והלכה אחריו. פתאום קולו התרכך וראיתי כיצד השריון, שעטה כל השנים, נבקע והתברר שלאיש הדגול הזה היה פצע פתוח ומדמם בלב כל חייו".

"לפני שנפטר בסופה של אותה שנה, כתבתי את התסריט לסרט התיעודי 'בן–גוריון זוכר', שביים סימון האסרה עם בן–גוריון בתפקיד עצמו. נסעתי לבכורה העולמית בניו יורק. ההקרנה נקבעה ל–6 באוקטובר, במוצאי יום כיפור. משם מיהרתי לנמל התעופה. מלחמה, אני מוכרח להיות בארץ! בנמל היה מטוס אחד של אל־על שלקח טייסים, רופאים וצנחנים.

"כשהגעתי ארצה, התחיילתי מיד ומיהרתי לסיני. שם אני, מי שכתב את 'ספר הצנחנים' עם איתן הבר, הצטרפתי אל אריק (שרון), שהסתובב בחפ"ק שלו בבסיס טסה כארי בסוגר, זועם כולו. כששאלתי אותו מה קרה, אמר שהוא חייב לצלוח את התעלה, אך עדיין לא היה לו האישור לכך.

 הסתובבתי עם אריק בזחל"ם שלו. בדיוק ראיתי את דני מט ואת אריק אכמון, קצין המבצעים שלו, עוברים שם. 'לאן?', שאלתי. 'צולחים', ענו. נפרדתי מאריק וברשותו עברתי אליהם. הסתבר שזה היה צעד גורלי. מי שהחליף אותי בזחל"ם של אריק חטף כדור בראש.

"בצליחה הייתי עם דני מט בסירה השנייה. אריק צלח יומיים אחרינו. כשהגענו לגדה השנייה של התעלה, המצרים ירו עלינו בכל מה שיכלו מהאוויר ומהיבשה, נחושים להשמיד את ראש הגשר שלנו. עברנו שם חוויה קשה, עד שהיה רגע שבו כבר לא האמנו שנצא משם חיים.

"ביום האחרון של המלחמה ישבתי במפקדה של דני, כשפתאום אריק הגיע בג'יפ. 'לאן?', שאל. 'הביתה', השבתי. 'השתגעת?', הרים את קולו. 'אם אתה חוזר עכשיו לצפון, תפסיד את הקרב הכי חשוב במלחמה הזאת', התריע. 'אנחנו יורדים לקהיר, אנחנו נכבוש את קהיר!', הכריז בעיניים בורקות. באותו רגע היה לי ברור שאריק הוא לא כזה מדינאי גדול כפי שהיה מפקד גדול. לדבר על כיבוש קהיר ביום האחרון של המלחמה, כשהרוסים והאמריקאים סיכמו על הפסקת אש? באמת!".

"הייתי ברפ"י, המפלגה שהקים בן–גוריון, מההתחלה. על מקום בכנסת התמודדתי לראשונה כעבור שנים, ב–77', לקראת הבחירות לכנסת התשיעית. כשני במחוז תל אביב, קיבלתי מקום ריאלי. בדיוק אז היה עלי לטוס לסנגל, שם תפסה אותי המזכירה שלי והודיעה לי שהוזזתי למקום ה–55 המאוד לא ריאלי. 

כשחזרתי ארצה, התברר שזאת הייתה עבודה של פרס שעמד בראש הוועדה המסדרת. מה קרה? רבין התפטר (חשבון הדולרים של לאה, זוכרים? - יב"א), וראשות המפלגה עברה לפרס, שכדרכו בקודש ניסה לקרב רחוקים והפעם קידם מועמדים מאחדות העבודה כפיצוי על התפטרות רבין. כעבור ארבע שנים, בבחירות לכנסת העשירית, פרס כבר לא הצליח למנוע את בחירתי".

"למרות היותי חבר כנסת, כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה ביקשתי משר הביטחון שרון אישור להתגייס ליחידה שלי בצנחנים. אריק לא אישר. 'אם תיפצע, תיהרג, או חלילה תיפול בשבי, זה יהיה ניצחון גדול של האויב', טען. אם כך, החלטתי להתפלח ללבנון. לבוש במדים ישנים של מילואימניק הגעתי לקריית שמונה ותפסתי טרמפ על הג'יפ של יגאל לב המנוח, כתב 'מעריב' דאז. הייתי בקרבות בביירות כשראש הממשלה בגין הכריז שבשום פנים ואופן לא נתקרב לביירות".

ח"כ בר–זהר

"מאוד אהבתי את הכהונה שלי בכנסת, אם כי לא הייתי בה סיפור הצלחה יוצא דופן, כמי שפעל במגרש הפוליטי עם יד קשורה מאחורי הגב. מול כל התרגילים והמניפולציות, כמי שנתן להבין שלא ישחק בפוליטיקה מלוכלכת, הצטיירתי כטרף קל, מה שלא ממש סייע לי שם. כך מצאתי את עצמי בחוץ בתום שלוש שנות כהונתה של הכנסת העשירית, כששוב נדחקתי לאחור על ידי הוועדה המסדרת בראשות פרס. בבחירות הבאות, לכנסת ה–12, כשכבר לא הייתה ועדה מסדרת, הצלחתי להיבחר.

"בעוד שבכנסת העשירית כיהנתי בוועדות החינוך והתרבות והחוץ והביטחון, בכהונה הבאה שלי כיהנתי בוועדת החוקה, חוק ומשפט לצד היותי יו"ר ועדת החינוך והתרבות. אחד החוקים שהעברתי אז, חוק חינוך חובה חינם לגילאי שלוש–ארבע, אושר עכשיו סוף–סוף לאחר 30 שנה. 

גם חוק של יום חינוך ארוך לא בוצע אז. הרי תמיד יש דברים דחופים יותר, כמו תקציבים להתנחלויות ולחרדים וחלוקת המשאבים מעוותת לחלוטין. אגב, בבחירות 92' כבר הייתי מחוץ לכנסת. מאחר שהעברתי את תמיכתי לרבין, שאותו חשבתי כמתאים יותר לראשות הממשלה, אנשי מחנה פרס שמו עלי איקס".

"בבחירות 99' חברתי למפלגת המרכז, כשהייתי משוכנע שאהוד ברק עם כל כישרונותיו לא ראוי להיות מועמד לראשות הממשלה. חשבתי שעדיף לתמוך באמנון ליפקין–שחק, שנראה היה כדמות יותר מאחדת. 'אמנון, אתה צריך להיות ראש הממשלה', הייתי בין הקוראים לו. אבל כשנוצר ה'קוואטרון' בהנהגת המרכז עם איציק מרדכי, ליפקין–שחק, מרידור ומילוא, שאכלו זה את זה, הבנתי שלאמנון אכן חסר הקילר אינסטינקט להנהגה וחזרתי למפלגת האם שלי".

"הרכבות יצאו ריקות".

"באותה שנה הופיע הספר שלי על הצלת יהודי בולגריה מהשמדה בשואה. חמש שנים קודם לכן, בהיותי פרופסור באוניברסיטת אמורי באטלנטה, הקדיש ה'ניו יורק טיימס' עמוד לסיפור הצלת יהודי דנמרק מהנאצים בשואה. כתגובה כתבתי לעיתון שעם כל הכבוד לדנים האמיצים, שהצילו 7,000 יהודים, בולגריה הצילה 50 אלף מיהודיה. כשהתבקשתי להביא הוכחות לדברי, אמרתי שאני, אחד מיהודים אלה, ההוכחה. 'בר–זהר, אתה חייב לכתוב על זה ספר', אמר נשיא האוניברסיטה. לצורך כתיבת הספר חזרתי לבולגריה 47 שנה לאחר שעזבתי אותה ובעקבותיו נוצר סרט תיעודי, שהבכורה שלו הייתה באו"ם. למרות זאת, עדיין מקננת בי התחושה שלא עשינו די כדי להודות לעם הבולגרי".
 

"יום אחד, בהיותו שר החוץ צלצל אלי פרס והזמין אותי לפגישה. כשבאתי אליו, אמר שהוא בגיל שבו היה בן–גוריון כשהתחלתי לכתוב את הביוגרפיה שלו. לדעתו, לאחר כל מה שעשה למען המדינה, הוא ראוי שהביוגרף של בן־גוריון יהיה גם הביוגרף שלו.


 

"אמרתי לו שדבריו מרגשים אותי ואיענה ברצון, אם כי בשני תנאים: שהוא ייתן את כל העזרה, ושהוא לא יראה את כתב היד לפני הפרסום. כשהספר 'עוף החול' יצא ב–2004, הוא היה בהתחלה מאוד נלהב. אחר כך היו שני דברים שהרגיזו אותו. 'מי אמר לך שיש לי מבטא פולני (מחקה אותו)?', שאל והתרעם שכתבתי שלא שירת בצה"ל. ככל שטענתי שזה מה שכתוב במסמכים בארכיון צה"ל, כולל היותו אזרח בזמן שכיהן כראש שירותי חיל הים. 

"פרס, שקודם לכן לא התגייס לצבא הבריטי בניגוד לסוניה, לא הרפה ממני. אבל הוא היה נשיא מצוין, בעל יוזמה ומעוף, שלא היה כמוהו למדינת ישראל. למרות הביקורת שלי עליו אני רואה בו אחד המדינאים הגדולים בדורנו".
 

"הייתי זה שבא לשמעון והודיע לו שסוניה לא תצטרף אליו למשכן הנשיא. סוניה, כפי שאמר בנם חמי, היא ממפלגת הצדק. היא לא סבלה את החיים הפוליטיים. מצדה הייתה חוזרת עם שמעון לקיבוץ, הרחק מהפוליטיקאים ששנאה. במו אוזני שמעתי אותה אומרת לו פעם: 'שמעון, די!'. כשאמרה לו 'די', היא גם התכוונה לזה. כל עוד הוא פעל בביטחון או עם בן–גוריון זה היה קדוש, אבל כשהתחילו המזימות והתרגילים בעבודה, היא לא סבלה את זה. 'אל תדאג, היא תבוא', הגיב פרס כשהודעתי לו בשמה שהיא לא תצטרף אליו למשכן הנשיא. כך היה: סוניה, שהייתה אישה נפלאה ופעלה הרחק מהכותרות, שינתה את שמה לסוניה גל ונשארה בביתם, בנווה אביבים".
 

"אני מכיר את ביבי מצוין. כשפעלנו למען שינוי שיטת הממשל בישראל, ביבי תמך בנו בניגוד לקו של מפלגתו. כשחששתי שהוא ייסוג מנכונותו לתמוך בנו, אמר: 'מיקי, מה אתם רוצים ממני? אני סטאר. מה כבר יעשו לי בליכוד, יזרקו אותי מהמפלגה? אני איתכם, אין מה לדאוג'. וכך היה.

"לגבי כל התיקים שלו על הפרק, לדעתי מזמן היו צריכים להניח לו. אם להפיל אותו, הרי זה בשל המדיניות שלו בייחוד בתחום החברתי, שאותה תיאר פרס כ'קפיטליזם חזירי' ובתחום המדיני, כשהוא שבוי בידי המתנחלים. על זה יש להילחם איתו ולא אם הוא קיבל סיגרים ושמפניה או לא, שזאת היטפלות מטורפת. מהסרט שיצא עכשיו על צ'רצ'יל עולה שהוא לא היה הדמות הכי סימפתית וגם הוא אהב לקבל מתנות, אבל זה המנהיג שהציל את בריטניה במלחמת העולם השנייה.
 

"שואלים אותי אם על המנהיגים שלנו להיות לאות ולמופת. מזמן לא היה לנו ראש ממשלה שיכול לתת דוגמה אישית. מאז בן–גוריון ובגין, שמבחינה אישית היו אנשים צנועים בצורה בלתי רגילה, לצערי אני לא רואה אף מנהיג בישראל שאפשר לקבל ממנו דוגמה. אפילו רבין ופרס, לכל אחד היה סיפור. שלא לדבר על אריק והאי היווני ואולמרט שישב בבית סוהר. כאשר זה שנתיים חצי מדינה לא מפסיקה לעסוק בשמפניה ובסיגרים, זה קצת מטופש. כבר שכחנו את סיפור הבקבוקים של שרה. ריבון העולמים, זה מתאים לשטייטל, לא למדינה". 
 

"לצורך כתיבת הביוגרפיה של פרס נפגשתי עם ביבי ב'שרתון' בתל אביב. שם הוא סיפר משהו, שכנראה אני לא היחיד שלא ידע עליו. לדברי ביבי, כשנבחר ב–96' לראשות הממשלה, פנה לפרס וביקש שייעץ לו בענייני הפלסטינים ויאסר ערפאת. אותו פרס, שזה מקרוב הפסיד לו בבחירות, התחיל לנסוע בשירותו בחשאי לכל מיני מקומות ויש אומרים שגם בתחפושת. 'שרה הייתה מציידת אותנו בבקבוק וויסקי ובין לגימה ללגימה הוא היה מתדרך אותי', סיפר ביבי. אם אז היה דולף שראש האופוזיציה מייעץ בחשאי לראש הממשלה, היו תולים אותו בכיכר דיזנגוף. אבל שמעון לא עשה חשבונות כאלה. אצלו הייתה המדינה לפני הכל".
 

"אני ממשיך להיות פעיל במפלגת העבודה, שבה עומד בראש 'הזרם המרכזי', החוג הכי גדול במפלגה. בימים אלה עומד להופיע בהוצאת ידיעות ספרים הספר 'קיצור תולדות ישראל', סיפורה של המדינה מאז הקמתה מנקודת מבט של היסטוריון. אני כותב תסריט לסרט, מרצה המון, נוסע בעולם ואיכשהו אני מוצא זמן לשחות ולצעוד. אני בכלל לא מרגיש בן 80. איך אמר פרס? (שוב מחקה אותו) 'גיל זה לא פשע'".

• • •

                                                

סיפרת הכל? אני שואל לבסוף את בר–זהר.

"כמעט הכל", הוא משיב. "נשארו כמה סיפורים".

כשאני מבקש דוגמית, בר–זהר שולף עוד סיפור מתיבת הפלאים. "על מה שקרה לי בדרום אמריקה, שמעת?", הוא שואל ומיד משחרר את הנצרה. "חיי היו בסכנה כשבשנות ה–70 נסעתי לשם כדי לחפש נאצים. חשפתי בצ'ילה ארגון של קצינים לשעבר באס־אס, שעברו לשם אחרי המלחמה ועסקו בהברחת פושעים נאצים לדרום אמריקה. איתרתי אותם בעזרת קצין משטרה, שאותו שיחדתי כפי שהיה מקובל שם. זה לא עזר לי. הנאצים עלו עלי ושלחו ארבעה בריונים כדי לחסל אותי".

ברוך השם, אתה איתנו!

"מה אתה יודע, ברחתי כמו משוגע מסנטיאגו לנמל התעופה. הצלחתי להגיע לשדה לפניהם ועצרתי בדוכן הראשון. 'יש מטוס?', שאלתי. 'יש מטוס ללימה', ענו לי. שילמתי מהר על כרטיס וכשכבר הייתי על כבש המטוס, שעמד להמריא, ראיתי שהגיעו ארבע הגורילות. להם זה היה מאוחר מדי".