יכולתו של בנימין נתניהו לתמרן את יריביו/שותפיו עד מוות הפכה מזמן לאגדה. את הנשיא הקודם, ברק אובמה, הוא התיש לאורך שמונה שנים ארוכות והמאיס עליו את החיים. גם את ביל קלינטון, בקדנציה הראשונה, הוא תיזז והטריף עד שהנשיא לא יכול היה יותר לשמוע את שמו. נתניהו משתמש ביכולת הזו, להבטיח לכולם בו־זמנית הבטחות סותרות, לפזר שקרים לבנים לכל עבר, ללכת עם ולהרגיש בלי, או להפך, כדי לקדם את מטרותיו הפוליטיות. מהן מטרותיו הפוליטיות? ובכן, מדובר בעצם במטרה פוליטית: להישאר בשלטון.
היכולת הזו של נתניהו להגיד לכל אחד מה שהוא רוצה לשמוע מבלי להניד עפעף, הפכה אותו למי שהוא. הימין הישראלי רואה ביכולת הזו נכס אסטרטגי לאומי לכל דבר. היא מאפשרת לנתניהו לתמרן את כולם עד מוות מבלי לוותר על כלום. היא אפשרה לו גם להכיר בהסכם אוסלו, וגם לקבור אותו. גם לשאת את “נאום בר־אילן” ולהכיר במדינה פלסטינית, וגם לתקוע אותה. על זה מקבל נתניהו את הנקודות שלו, בכל פעם מחדש. בעולם, איש לא מאמין למילה שהוא מוציא מפיו, אבל מה זה חשוב? אין מדינה פלסטינית, אין שמאל, אין מחנה שלום בישראל ונצח ישראל לא משקר (אבל ביבי כן).
אתמול זה היה שקר אחד יותר מדי. אפילו קיבת הברזל של הממשל הנוכחי בוושינגטון התפוצצה כשיצאו פרטי דבריו של נתניהו מסיעת הליכוד בכנסת. דקות לפני ששר החוץ האמריקאי רקס טילרסון מגיע למזרח התיכון במאמץ לפייס את הערבים ולגייס אותם כדי שינסו בכל זאת לרתום את אבו מאזן למרכבת התהליך המדיני התקועה, מכניס נתניהו אצבע לעינו של הממשל ומודיע שהחל לדון עם האמריקאים על סיפוח. היה משעשע לעקוב אחר ההסלמה בסכסוך הזה לאורך היום, שבו ניסה נתניהו לגלוש בכבוד מעץ השקר שטיפס עליו, אבל האמריקאים לא הניחו לו. הם לא הסתפקו בתדרוך של “גורם מדיני” ולא התרצו בהסברים קלושים על זה שנתניהו בסך הכל “עדכן אותם על יוזמות הסיפוח בכנסת”. הם דרשו הכחשה גורפת, ברורה, רשמית של לשכת ראש הממשלה. ברור שבסוף הם גם קיבלו אותה, ואחרי שקיבלו אותה פרסמו הודעה מבזה מטעמם שבה עשו הכל חוץ מלכנות את ביבי בכינוי שקרן.
לא ברור מה עבר לנתניהו בראש כשאמר את הדברים בסיעה, וכשדאג שיודלפו אחר כך. האם קיווה שהאמריקאים ינגבו את הרוק מפרצופם וימשיכו הלאה? האם הוא נואש עד כדי כך שהחליט לנסות תרגיל קמיקאזה?
פוטנציאל ריסוק
נתניהו יודע שהמלצות המשטרה יפורסמו. היום, מחר, בעוד שבוע. בסוף הן יפורסמו. הוא יודע שהמצור מתהדק, הוא יודע שבקרוב ייחקר בפרשת הצוללות ובזק, הוא יודע שגם ענייני סוריאנו/נתן אשל מכילים פוטנציאל ריסוק מבחינתו. הוא זקוק עכשיו לכל טיפת תמיכה, כל שבריר לגיטימציה, כל תוספת ולו הזעירה ביותר למסה הקריטית שהוא מנסה לייצר בימין ובקואליציית הימין שלו, על מנת לחסן את עצמו מהתפרקות דומה לזו שפקדה את אהוד אולמרט בזמנו. דבריו בסיעת הליכוד יצרו רושם שהנה, בזכות נתניהו האמריקאים עוד יסכימו לסיפוח השטחים, או לפחות חלק מהם. איך אנחנו מעזים להעלות בדעתנו להחליף מנהיג כזה, שמסוגל לשכנע את הממשל האמריקאי להכיר בסיפוח שטחים מיהודה ושומרון לישראל?
זה נגמר ביבבה. נתניהו יצטרך לנסות משהו אחר. בינתיים, בעודו מלקק את הפצעים, דחה בג”ץ על הסף את העתירה של עו”ד יוסי פוקס (נתניהו: “לא יודע, לא מכיר, לא שומע, העתירה לא על דעתי או בידיעתי”) נגד פרסום המלצות המשטרה. בימים הקרובים, תעודת השקרן שהנפיק אתמול הבית הלבן לראש ממשלת ישראל תהיה דאגתו האחרונה.