1
שעות ארוכות ביליתי השבוע בעמידה מול שני הבניינים ששמותיהם "בית ליסין" ו"בית המלין" ומיקומם בפינת הרחובות ויצמן וזיכרון יעקב בתל אביב. עומד ונושם את האבק הרעיל של האסבסט, לא יכול להסיר את העיניים מהמנוף ההרסני, שבקצה הזרוע שלו מעין צבת ענקית המזכירה צבת של רופא שיניים המשתמש בה לעקירת שיניים.
הצבת הענקית תולשת קירות, בלוקים מעופפים, האינסטלציה של המזגנים מתפרקת, אבק רעיל ממלא את האוויר. מעט הקשישים שנותרו ברחוב וזוכרים עדיין איך בתחילת שנות ה־50 נבנו שני המבנים האלו, עומדים ומתקשים להסתיר דמעות כשלנגד עיניהם מפרקים את הבניין.
בית ליסין תוכנן על ידי שני אדריכלים זוכי פרס ישראל, בנימין אידלסון ואריה שרון. הייתי בערך בן 6 כשהחלו הטרקטורים לכסח את צמחיית הקוצים, הסביונים, החמציצים והחרציות. החוחיות, ציפורי שיר יפהפיות, שהיו באזור בהמוניהן נאלצו לחפש מקום אחר. הצבים נדרסו על ידי הכלים הכבדים, ואנחנו ילדי השכונה עמדנו נדהמים לנוכח הפולשים.
בור סיד ענק נכרה. ערימות של בלוקים נערמו, טונות של מלט הוכנו לצורך יציקות, רעש והמולה מילאו את האזור השקט שבו היו בקושי ארבעה בנייני מגורים. לנגד עיני ראיתי איך הבניין מתרומם מהקרקע, כועס על כך שכרתו שני עצים שעליהם בנינו בוידעם בסגנון הבית של טרזן על עץ בג'ונגל האפריקאי.
64 שנים אחרי אני עומד ורואה איך הורסים את שני הבניינים שהיו מרכז תרבותי שהעשיר אותי בילדותי, אף על פי שהייתי פושטק קטן. מה לא היה בבית ליסין? היה אולם קולנוע שבו המקרין אפרים היה מקרין קלאסיקות של סרטי אותם ימים: "טרזן", "ויוה זפאטה!", "גונבי האופניים", "חלף עם הרוח" ועוד סרטים שלא תמיד אפשרו לילדים לראותם. עבדכם הנאמן היה מטפס על העץ שצמוד לחלון הגדול בצד הצפוני של האולם, פותח בשקט את החלון, מסיט קצת את הווילון העבה, יורד לאולם ופותח את דלת היציאה הצדדית כדי שחברי "כנופיית בית ליסין" יוכלו להתפלח פנימה.
לפעמים הסדרן בדיחי היה קולט את הפולשים. הוא היה מדליק את האור באולם, המקרין אפרים היה עוצר את גלגלי הפילמים, ואנחנו בשאגות של טרזן היינו נמלטים עד להתפלחות הבאה. הייתי אוסף שיירים של פילמים שאותם היה זורק המקרין אפרים לפח הזבל, והיינו עושים מהם פצצות עשן מסריחות. כשהיו בפילמים צילומים של סצינות נשיקות למיניהן, היינו מביטים בפילם אל מול האור ונהנים מהתמונות המרטיטות.
בקומה הראשונה של בית ליסין הייתה מסעדת פועלים שאליה הגיעו גדולי האומה לאכול. היינו אוספים אז חתימות של חשובים. אני זוכר את החתימות שקיבלתי ממשה שרת, פנחס ספיר, ברל רפטור ובבה אידלסון מנהיגי היישוב, שהרגישו נערצים בגללנו, מבקשי החתימות. בקומה הראשונה של בית ליסין עשו חזרות להקות הריקוד של ישראל, בעיקר זו של יונתן כרמון. היינו מביטים על הרקדנים מהרחוב, חבורת פרחחים קטנים שהיו פולטים קריאות התפעלות כאשר הרקדניות היו מבצעות סיבובים והחצאיות היו מתרוממות ולנגד עינינו החרמניות היו נחשפים התחתונים שלהן. ואפילו הייתה אחת שאני זוכר עד היום, שהייתה ללא תחתונים וכולנו היינו מאוהבים בה.
בקומה הראשונה הייתה גם הספרייה הענקית של בית ליסין, שאותה ניהל המשורר יחיאל מר (אביו של הכותב המופלא עלי מוהר). הייתי שורץ שעות בספרייה, קורא ספרים עבי כרס של סופרים כגון דיקנס, דוסטויבסקי, דיימון רניון ואו הנרי. כן, כן, לא להאמין, הייתי תולעת ספרים.
לפני 20 שנים חזרתי לבית ליסין והתחלתי לשדר את תוכנית הרדיו "זהבי עצבני". לא תאמינו: אולפני הרדיו שכנו במקום שבו הייתה הספרייה שנסגרה. בהמשך הפך אולם הקולנוע הישן לאולם של תיאטרון בית ליסין. היכן שנערכו החזרות של להקות הריקוד פתחו מועדון ג'אז ובמקום מסעדת הפועלים נפתחה מסעדה כשרה. השלט "בית ליסין" הוסר כשתיאטרון בית ליסין עבר לאולם הקאמרי, בדיזנגוף פינת פרישמן.
הורסים את בית ליסין. הבניין מגודר, ויש על הגדרות שלטים "סכנה. כאן בונים". מישהו התבלבל: השילוט היה צריך להיות "סכנה. כאן הורסים". אחת השכנות מגישה בקשה לעצירת העבודות. ביום שלישי היא אומרת לי "תעשה משהו, מרעילים את השכונה עם אבק האסבסט שמתפשט עלינו. יש כאן גני ילדים, יש כאן זקנים". אני מביט עליה, מבין אותה ועונה לה שכבר אין לי כוח למאבקים.
גם את הבית שלי רוצים להרוס. יזמים מתנפלים היום על כל בית ישן שאפשר להרוס ולבנות עליו בתי קומות פלצניים. אני מתנגד, אף על פי שמאיימים לתבוע אותי. אני לא מוכן לוותר על המקום שבו גדלתי, על עצי הפרי בחצר, על הציפורים, החתולים, החפרפרות וצב אחד או שניים שאותם אני רואה במפתיע מתנהלים בכבדות על הדשא.
במקום בית ליסין יבנו מפלצת בטון וזכוכית. "מגדל יוקרה" קוראים לזה. 27 קומות, חניה, בריכה, מועדוני כושר, שומרים, מיליונרים כבדים ואוליגרכים כבר החלו לרכוש את דירות היוקרה שלהם בבניין העתיד לקום. בית ליסין הישן, הטוב, התרבותי והצנוע הופך להיות עיי חורבות. כרגע נראה הבניין כמו מבנים בעזה אחרי הפצצת מטוסי חיל האוויר. כנראה שאני נוסטלגיסט. מזל שאני יכול לתרץ את הדמעות בדלקת העיניים הכרונית שממנה אני סובל. טפו, אינעל העולם המודרני.
2
אני מביט על רשימת העצורים האחרונה: שאול אלוביץ' עם אשתו ובנו, ניר חפץ, שלמה פילבר, אלי קמיר ושות'; אני מאזין לחבורת עיתונאים מלקקי עכוזי השלטון, שלא מפסיקים לתקוף את מערכת אכיפת החוק ולהלל ולשבח את ראש הממשלה וזוגתו; אני מקשיב לשדרים שבעקבות דף המסרים מטעם לשכת ראש הממשלה מסיטים את האש אל המשטרה, אל הפרקליטות, אל השמאל, אל יאיר לפיד, והכל רק כדי שהמנהיג יישאר זך וטהור ושאיש לא יעז להטיל בו דופי ורבב.
אני נדהם מחדש כמה עורכי דין צריך אדם זך וטהור ונקי מכל רבב, שטוען שכל החשדות נגדו הם השמצות של התקשורת ושל השמאל הבוגדני בשיתוף פעולה עם הפרקליטות והמשטרה. עסקי החקירות הולכים ומסתעפים. מספר הפרשיות הולך וגדל. קשה להאמין שממדי השחיתות בארץ הקודש מגיעים להיקפים שמזכירים מדינת מאפיה.
יואב חנני, העורך המוזיקלי של רדיו 103, מביא לי בחיוך מאוזן לאוזן שיר של אלון אבוטבול שנקרא "לגנוב". "אתה תאהב את זה", הוא אומר. "זה מתאים בול למה שקורה כאן". תשפטו בעצמכם.
תגנוב כמה שאתה רק יכול
תגנוב, פה אין משטרה
בלי להסס, בלי לשאול, אל תתבלבל
תגנוב, כאן כולם גונבים
תגנוב, תעשה חיים
אם לא תגנוב, יגנבו ממך
תגנוב, אין דרך אחרת
תתאמן לפשע מושלם
אל תדאג, לא יתפסו אותך לעולם
תגנוב, כאן כולם גונבים
תגנוב, תעשה חיים
אם לא תגנוב, יגנבו ממך
תגנוב, אל תהיה פראייר
תגנוב, הגניבה משתלמת
תגנוב, הגניבה מניבה
תגנוב, הסביבה מקבלת
כאן אצלנו סוף גנב לשלטון
תתחבר עם בעלים של הון
מתקשר באינטרנט עם בעלים של עיתון
תגנוב מצית, תגנוב ארנק, תגנוב זמן
תגנוב, גם אם אתה לא מעוניין
מכל הבא ליד תגנוב, תגנוב מגע
תגנוב מבט
תכניס לכיס, קח שטר מרופט
תגנוב דעת, תגנוב התרגשות ואהבה
תגנוב בשקט ברחוב
בעיר, בבית, בשכונה
תגנוב מין, הצלחה, תגנוב בלי אשמה
בלי חרטה, בלי מצפון, בלי אלוהים
כלום, הגניבה משתלמת
תגנוב, הגניבה מניבה, תגנוב, הסביבה מקבלת
כאן אצלנו סוף גנב לשלטון
תגנוב כדור, תגנוב משחק, תגנוב שינה
תגנוב נשיקה, תגנוב מכונית, תגנוב דירה
תגנוב לימודים, תגנוב חוגי העשרה
תגנוב את מס הכנסה, הוא גונב אותך
תגנוב רובה מצבא המדינה
תגנוב אוכל, בגד, זכויות יצירה
תגנוב שעות, אל תהיה אידיוט
3
חגיגות ה–70 למדינה יכללו אירועים מסעירים שיגיעו לשיאם בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל בירושלים, עיר הקודש, בירתנו הנצחית, סלע קיומנו.
אני לא יודע אם זו מתיחה, עקיצה, בדיחה או מריחה, אבל קראתי שבמסגרת האירוע המכונן הזה, אל מול עיניהם המשתאות של ראשי המדינה, ישוחזר מעמד הר סיני, ובאמצעים פירוטכניים תהפוך התפאורה להר גדול שממנו צפויים לצאת לוחות הברית, שעליהם יוקרנו עשרת הדיברות.
אתם מבינים? אל מול עיניהם המשתאות של גנבים, רמאים, נואפים, חמדנים ומחללי שבת יוקרנו עשרת הדיברות. אם מוטי קירשנבאום לא היה הופך מנוח, הייתי אומר שרק מוח סאטירי גאוני כשלו היה יכול להמציא רעיון כזה. חייבים להעניק פרס ישראל להוגה הרעיון הזה.