עכשיו, כשתרועת הפסטיבל על תקיפת הכור בסוריה מתחילה לשכוך, אין מנוס מלחזור למציאות העגומה בזירה הפלסטינית, שעשויה להעכיר את החגים שלפנינו. מסוף השבוע הבא אנחנו נכנסים למצב שבו, לראשונה מאז צוק איתן, יש סיכון ממשי לעימות בעזה. ישראל, שמשום מה תמכה ב"פיוס" הפלסטיני, עומדת עכשיו גם לשלם את המחיר על כישלונו.
בספרו המצוין "הכריש" מתאר איש המוסד מישקה בן דוד (אין קרבה משפחתית בינינו) מלחמה שנפתחת בתהלוכת המונים של פלסטינים מעזה לתוך ישראל, תהלוכה שמצליחה לכבוש את אשקלון ולהגיע עד למבואות אשדוד. זה תרחיש שכבר שנים מדיר שינה מעיני צה"ל. איך עוצרים אלפי אזרחים שפשוט מתחילים לצעוד לעברנו? אינני יודע אם גם בחמאס קראו את הספר, אבל הם ישמחו לקלקל לנו את חגיגות ה־70 ואת ביקור נשיא ארה"ב דונלד טראמפ.
כל המטה הכללי הגיע אתמול לבסיס צאלים כדי לעמוד מקרוב על ההכנות להתמודדות עם אירוע שכזה: צלפים, אמצעים לפיזור הפגנות, הוספת גדרות ואפילו טנקים, האמורים לעצור צעדת המונים. הרמטכ"ל גדי איזנקוט כבר נצרב בעבר בגין אירוע דומה: ביום הנכבה 2011, כשהיה מפקד פיקוד הצפון, הצליחו עשרות סורים לחדור לישראל דרך הגבול ליד מג'דל שמס, ואחד מהם אפילו הצליח להגיע עד יפו. הכוח שהיה במקום לא הוכן ולא ידע איך עוצרים תהלוכה כזאת.
אז לא, אין חשש שתהלוכה פלסטינית תכבוש יישוב ישראלי החודש, אבל יש בהחלט חשש שניסיון כזה ייגמר בעשרות נפגעים, על כל המשמעויות שכרוכות בכך. שני השחקנים המובילים להתדרדרות - יחיא סנואר ואבו מאזן - נמצאים כבר הרבה אחרי סף הייאוש.
סנואר, ממייסדי הזרוע הצבאית של חמאס, נחשב לאחד הסמנים הימניים בארגון. הוא ישב 22 שנה בכלא הישראלי על רצח משתפי פעולה פלסטינים. בתקופת ריצוי עונשו לקה בסרטן, נותח בישראל וחייו ניצלו. ארבע שנים אחרי שחרורו בעסקת שליט הפך למנהיג חמאס. הפרשנות שרווחה בישראל סביב המינוי הייתה שסנואר יוביל את חמאס לקו מיליטנטי, אבל הוא חשב ההפך.
כמי שקנה את תהילתו כטרוריסט מדופלם הוא ניסה להראות שהוא מדינאי. הוא כפה איפוק על חמאס בשלוש וחצי השנים שעברו מאז צוק איתן: 43 חודשים חלפו בלי שחמאס ירה ולו כדור אחד לעבר ישראל. במקביל הטיל את כל יוקרתו על פיוס עם הרשות הפלסטינית בתקווה שתוציא את עזה ממצוקתה הכלכלית. "נשבור ידיים ורגליים למי שיפריע לפיוס", איים כשנחתם ההסכם. אלא שאבו מאזן לא באמת התכוון להתפייס עם חמאס אלא יותר להשפיל אותו. מאז, סנואר נעלם ונאלם - כבר שלושה חודשים שלא נשמע קולו.
מודע לקולות המצוקה ההולכת וגוברת ברצועה, הוא היה מוכן ללכת כברת דרך למימוש הפיוס: להעניק לאבו מאזן שליטה אזרחית מלאה ברצועה, לרבות בביטחון הפנים. אבל הוא לא שקל לרגע לפרק את הזרוע הצבאית של חמאס, ה־raison d’etre של הארגון. ואז בא ניסיון הפיגוע בשיירה של ראש הממשלה ראמי חמדאללה וסיפק לאבו מאזן את התירוץ האולטימטיבי לפיצוץ.
הערת שוליים בהיסטוריה
אבו מאזן נמצא בערוב ימיו וברגעי השפל שלהם. הוא הצליח לעצבן את הנשיא טראמפ כשסירב לבקשה ישירה להפסיק מימון למחבלים, והממשל האמריקאי מפנה לו עורף. המנהיגות בעולם הערבי, ובעולם בכלל, לא ממש מתעניינת בו, והוא כבר רואה איך במותו הוא הופך להערת שוליים בהיסטוריה. האיש שאיבד את עזה לחמאס, שהצהיר על התנגדות לטרור אבל תמך בו כספית, שפספס הזדמנות בלתי חוזרת לעסקה עם ישראל בימי אהוד אולמרט, עומד לקבל תכף טיוטה אמריקאית קשה לעיכול להסדר עם ישראל.
המקום היחיד שבו הוא עדיין יכול להשפיע הוא עזה: הרשות הפלסטינית מעבירה לעזה מדי חודש סכום נכבד של 110 מיליון דולר, ואת זה מאיים אבו מאזן לקטוע. הכסף הזה מיועד למשכורות, לחשמל, למערכות החינוך, הבריאות והתשתיות. הוא זוכר שב־2014 ישראל היא שעצרה את העברת המשכורות לעזה ונקלעה למלחמה שלא חמאס ולא ישראל רצו בה. גם עכשיו הוא ישמח לראות אותנו ואת חמאס מדממים בעימות נוסף, בעוד הוא עומד מנגד.
אצלנו התפתח ענף ספורט חדש בקרב ההנהגה: לעג וחבטות באבו מאזן. לפעמים נדמה לי ששכחנו שאבו מאזן אינו חבר של ישראל ואינו ציוני - הוא מנהיג הרשות הפלסטינית. ועדיין, ככזה, הוא מפעיל שירותי ביטחון שבין היתר מחלצים בשלום ישראלים שנקלעים לערים פלסטיניות.
גם הוא וגם סנואר ירצו להוכיח בחודשיים הקרובים שהם גורמים שהאמריקאים חייבים להתחשב בהם בכל טיוטת הסכם שיביאו. נראה ששניהם אינם חפצים בעימות עם ישראל, אבל מוכנים להסתכן בחיכוך גבוה יותר. סנואר אינו רוצה מלחמה, אבל הוא ערוך ובשל לנהל חילופי אש נגדנו שיש להם פוטנציאל להתדרדר לעימות כזה. אבו מאזן, מצדו, מוכן להעלות את הטמפרטורה בגדה, גם אם זה יבעיר את אדי הדלק שבאוויר.
אבו מאזן מרגיש את התסיסה הגוברת בציבור שלו על השחיתות. בעוד מצבו הפוליטי מקרטע, אין סיבה לדאוג לחשבון הבנק שלו. אלא שעכשיו העביר הקונגרס האמריקאי גם את חוק "טיילור פורס", שיקצץ כ־150 מיליון דולר מהסיוע לארגונים הפועלים ברשות הפלסטינית. נוסף לכך, נחתך הסיוע האמריקאי לאונר"א, ובקרוב תיפסק פעולתם של שירותים חברתיים רבים, כולל בתי ספר של אונר"א, מה שרק יגביר את התסיסה. אבו מאזן ישמח להפנות את האנרגיה הזאת כלפינו.
הוא יחגוג השבוע יום הולדת 83. בריאותו לא טובה, אף שכמעשן כבד הוא הצליח להאריך ימים. עם זאת, לא נשארו לו עוד הרבה. אין לו יורש טבעי, ולכן החבורה שסביבו מתארגנת לקחת את המושכות: סגנו, מחמוד אל־עלול; מאג'ד פארג', ראש המודיעין היעיל; ראש הממשלה ראמי חמדאללה; חסיין א־שייח, הממונה על העניינים האזרחיים; ג'יבריל רג'וב מיודענו; והדיפלומט הנצחי סאיב עריקאת. זו חבורה שישראל יכולה לעבוד איתה, גם אם תבחר להעמיד בראשה מנהיג סמלי כמו מרואן ברגותי הכלוא. הם לא ציונים, לא שומרי כשרות, אבל מכירים אותנו היטב ומעדיפים הסדר על פני מדינה דו־לאומית.
בינתיים, עד לחילופי השלטון, לישראל אין שום צורך או דבר מה להרוויח מעימות חדש עם עזה או מהתפרצות אלימה בשטחים. לכן חיילים רבים לא יגיעו לחגוג את ליל הסדר בבית. אך אם יממש אבו מאזן את איומו ויסגור את ברז המימון לעזה תידרש ישראל לממן בעצמה את הסיוע ההומניטרי הבסיסי: חשמל, תרופות ואוכל. מוטב שהחלטה כזאת תבוא לא רק ככיבוי שריפה רגעי אלא במסגרת אסטרטגיה כוללת של ישראל כלפי עזה ויו"ש.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ עשר [email protected]