בן ערובה של ה"בייס" וחסר יכולת: נתניהו פשוט לא כשיר לשלוט

1. ההכרזה: יום חמישי, 13 במאי 1948, היה הקשה ביותר בחייו של יו"ר מנהלת העם בנימין נתניהו. בעוד יומיים יסתיים המנדט הבריטי על שטחי פלשתינה־א"י, מולדתו העתיקה של העם היהודי. אתמול, לאחר התלבטות ארוכה, הודיע נתניהו כי החליט להכריז על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל, כדי לקבוע עובדה בשטח ולהקדים את פלישת צבאות חמש מדינות ערב שמצטופפים על הגדרות הווירטואליות של היישוב. הוא החליט להתעלם מאזהרותיו של שר החוץ של ארה"ב, ומאזהרות נוספות שקיבל ממנהיגים בעולם. הוא הכיר את הסכנות, הוא ידע שתגיע פלישה ערבית, אבל הוא היה נחוש. לפחות היה נדמה לו שהוא נחוש. 
 

הבעיה היא שמאז שהודיע על ההכרזה, הם ממררים את חייו. החברים מהמפלגה, מהסניף, מהמחתרת. מפגינים נגדו. איך הוא מעז לוותר על שטחי מולדת? מי שמו לקבל את ההצעה המעליבה, המבזה, המסוכנת והאנטישמית של האו"ם־שמו"ם שחילק את מולדתנו בינינו לבין ערב רב של כנופיות פראיות? מאיפה הוא גייס את החוצפה להגיד "כן" להצעה שצריך לקבור קבורת חמור בפח האשפה של ההיסטוריה? ארץ ישראל ניתנה כולה לעם היהודי. שתי גדות לירדן, זו שלנו, זו גם כן. ואם לא, אז לפחות כל הגדה המערבית, בין הים לנהר. זה הקו האדום, הקאזוס־בלי, ייהרג ואל יעבור. והוא בא, חדל אישים ונטול אידיאולוגיה שכמותו, ומוכן לאשרר בחתימת ידו את החלוקה המתועבת?
 

בתוך תוכו נתניהו ידע שזו הזדמנות בלתי חוזרת. לא תהיה לעם היהודי עוד אחת כזו. צריך להקים את המדינה, ואחר כך נראה. אלפיים שנה חלמנו על הרגע הזה, והוא הגיע. זה לא הזמן להתלבטויות. קודם כל נצטרך להדוף את הפלישה ולנצח במלחמת העצמאות שלנו, אחר כך נהפוך את המדינה לגן פורח, אור ומופת לגויים. אבל הוא ידע שאם ילך נגד רצונם של מקורביו, תומכיו האידיאולוגיים והבסיס הפוליטי שלו, הוא לא יוכל לשרוד כמנהיג היישוב. הם ימנו לראש הממשלה הזמנית מישהו אחר, על פניו. הם יגרשו אותו בקלשונים ובמקלות. הם לא יסלחו לו לעולם.
 

הוא נזקק לשקט. בבית, היה רעש. הרעיה, הבן, שניהם ישבו עליו כמו שהם יודעים וניסו לשכנע אותו לחזור בו. הם היו נתונים ללחץ התומכים, המקורבים, הרחוב. במקום לעטוף אותו בתמיכה ושקט, הם הגבירו עליו את הלחץ ועוררו מהומת אדירים, כמו שרק הם יודעים. זה כמעט הגיע לאלימות. באחד הוויכוחים, שהגיע לצרחות, הם הבהירו שלא ייתנו לו להרוס מה שהמשפחה הצליחה לבנות בעמל רב. הוא יישאר המנהיג, ויהי מה. יעלה כמה שיעלה. ואם צריך לדחות את ההכרזה על מדינה ולהמתין להזדמנות טובה יותר, אז כך יהיה. שום דבר לא קרה, ואם קרה אז מה קרה? החיפזון מן השטן.
 

באותו לילה נדדה שנתו של נתניהו. ההכרזה אמורה להתקיים בבית דיזנגוף בשדרות רוטשילד 16 ביום שישי בצהריים. הבריטים עתידים לעזוב למחרת, אבל בשביל מה להרגיז את הדתיים? לחבר'ה האלה של הפועל המזרחי אין חוש הומור. את הימים האחרונים בילה נתניהו בגיוס הרוב הנדרש מבין חברי מועצת העם. הוא הצליח להשיג רוב דחוק שתומך בהכרזה, על חודו של קול. זה מבחנה של מנהיגות. עד עכשיו הוא צלח בהצטיינות את שלב הדיבורים. עכשיו הגיע זמן המעשים. הוא צריך לבצע. לקום ולעשות מעשה היסטורי. להתעלם מכל רעשי הרקע, הסיכונים הפוליטיים, האינטרסים הצרים. לעשות מה שנכון לעם, למדינה. להבין את גודל הרגע.

 

ביום שישי בצהריים התאסף הקהל. הקרואים והמוזמנים כבר ישבו בתוך האולם המרכזי בבית דיזנגוף. דגל כחול־לבן גדול עיטר את הבמה. הכל היה מוכן. חוץ מנתניהו. הוא כבר ידע שזה לא יקרה. הסיוטים רדפו אותו כל אותו הלילה. בדמיונו, הוא מודח מההנהגה ומקושש לעצמו פרנסה דחוקה בסניף מפלגתי נידח. אף אחד לא מגיע לשמוע את נאומיו. הגברת מכתתת את רגליה בעבודות דחק. הוא התעורר שטוף זיעה קרה. לא, הוא לא יכול לעשות את זה. בשעה היעודה הוא התייצב על דוכן הנואמים, מחה את הזיעה ממצחו בעזרת מטפחת קטנה, כחכח בגרונו והודיע שהחליט לדחות את ההכרזה. מפגיני הימין, בחוץ, פרצו בתרועות גיל, בעוד המפא"יניקים, שקיוו שזה עומד לקרות, מרטו את שערותיהם. מישהו קיפל בשקט את הדגל. 
 

"אני תמיד הייתי קשוב לקולכם", אמר נתניהו בקול מהוסס, "שמעתי את הביקורת ולמדתי את הנושא לעומק בימים האחרונים. רק חמור אינו משנה את דעתו. ולכן החלטתי שהכרזה על מדינה בגבולות אושוויץ היא שגיאה היסטורית וסכנה ממשית לקיומו של עם ישראל. אנחנו ממשיכים במאבק עד שתוקם בארץ ישראל מדינה עצמאית בגבולות בני הגנה, מן הים עד הירדן, לא נוותר על אף שעל!".
 

קולו התגבר ככל שהמשיך לדבר. הוא נראה כמי שמשכנע את עצמו תוך כדי דיבור ותנועה. לקראת סיום, והוא כבר כנראה משוכנע לגמרי, הגיע סוף־סוף לקרשנדו המוכר ההוא, שהביא אותו לאן שהביא. "אלה שחתרו תחת היישוב והנהגתו לא יינקו", נופף באצבעו, "כל אותם גורמים אנטי־ציוניים מתוכנו שהפעילו לחץ על אומות העולם ועל האומות המאוחדות, כל היהודים שהיו מעורבים בחלוקה המתועבת, כל אנשי השמאל והממסד של מפלגות הפועלים השונות, הקו־מו־ניס־טים המוסווים שבתוכנו, הם שהמיטו עלינו את האסון הזה. לא ננוח ולא נשקוט עד שישלמו את המחיר. אפעל להקמת ועדת חקירה עממית לבדיקת האירועים שהביאו להחלטת החלוקה", סיים את דבריו כשגם האורחים באולם עצמו נסחפים באקסטזה ומצטרפים למחיאות הכפיים הסוערות. מזלו של עם ישראל שהזדמן לו מנהיג בסדר גודל כזה בשעה הרת גורל זו.
 

***
 

הסיפור בדיוני, אבל לא לגמרי. אם אכן היה זה בנימין נתניהו ולא דוד בן־גוריון ב־1948, טובים הסיכויים שהמדינה היהודית לא הייתה מוכרזת, וכנראה לא קמה. לא רק בגלל ההשתפנות ברגעי משבר, הקריסה תחת לחץ והעדפת האינטרס האישי על פני הלאומי. גם משום שאביו־מורו של נתניהו, הפרופסור בנציון נתניהו, יזם וחתם ב־12 בספטמבר 1947 מודעת עמוד שלם ב"ניו יורק טיימס", ובה התנגדות מוחלטת וקטגורית להצעת החלוקה שעמדה להיות מאושרת באו"ם כעבור כמה שבועות. נתניהו האב רצה יותר ממה שהאו"ם הציע. אם זה היה תלוי במשפחה הזו, עד עכשיו היינו מחכים לחלוקה טובה יותר.

2. רשימת נתניהו

ראש הממשלה בנימין נתניהו אינו כשיר לתפקידו. אני יודע שהטבלה מראה אחרת, אבל הטבלה משקרת. הצלחתו של נתניהו נותחה כאן בטור הקודם. השבוע למדנו מקרוב על הסכנה הממשית שהוא מהווה בתפקיד הנווט הראשי של הספינה הישראלית. חוסר יכולתו לקבל החלטות. היותו בן ערובה של "בייס" אלקטורלי דמוני שמטיל עליו אימה משתקת. זגזוגיו האינסופיים. חרדתו האינסופית מאובדן השלטון. האובדן המוחלט של מעצורים ובלמים. האובדן המוחלט של הבושה. העובדה שמיד עם התקפלותו המייבבת חיפש, גייס ומצא את הדמון שאפשר להטיל עליו את האשמה ("הקרן החדשה"), כדי שקהל תומכיו הקנאים יוכלו להוציא עליו את העצבים ואם אפשר אז גם לבצע בו לינץ' חלופי לזה שכמעט ביצעו במנהיג. הוא תמיד יחפש אשמים, יקרבן את עצמו, יתאונן על רדיפה ועל כוחות עלומים שמנסים לפגוע בעם ישראל באמצעות "הפלתו". 
 

על הדרך הוא גם סיבך את שרת המשפטים איילת שקד כאילו הייתה מעורבת לכאורה במתווה שסוכם עם האו"ם, ניסה לשתף בצרותיו את אלה שהוא אף פעם לא משתף בשמחותיו, ניסה לגרור את כולם יחד איתו אל עמוד הקלון. כשלא הצליח, ברח.

 

כדי למנות את כל הפעמים שבהן נתניהו התחרט, זגזג, נמלך בדעתו, פחד, נבהל, התקפל או ברח ברגע האחרון, לא יספיק טור. צריך ספר (בעצם, כתבתי אחד). הנה, בכל זאת, רשימה חלקית לגמרי: מתווה הכותל. מזכיר הממשלה אביחי מנדלבליט, יהודי אורתודוקסי, השקיע במתווה הזה את נשמתו. הוא עבד כדי לאחד את העם היהודי תחת פתרון מוסכם, והצליח. נתניהו אימץ את המתווה, הממשלה אישרה אותו ברוב קולות. כולם היו מבסוטים. אבל אז החל מרמור בעיתונות החרדית, ממנו עבר לפוליטיקאים החרדים, משם חזר לביבי. ליצמן וגפני התעטשו והוא חרד לגורלה של "הברית ההיסטורית" הפוליטית שלו עם החרדים. זה היה חשוב לו הרבה יותר מאחדות העם היהודי, מהחיבור הקריטי שלנו ליהדות התפוצות, מהמאמץ לשמור על הרפורמים והקונסרבטיבים. והוא בעט במתווה, אחרי שאושר, כמו בכלב מוכה כלבת, ונמלט. את הנזק שהמיט על הקשר שלנו עם יהדות התפוצות לא יהיה אפשר לתקן בעתיד הנראה לעין.
 

הסכם וויי פלנטיישן. זוכרים? הוא נסע לוויי, נכנס למו"מ אינטנסיבי עם ערפאת, חתם על ההסכם (בעידודם של יצחק מרדכי ואריאל שרון), חזר ארצה ונבהל. ממי? מהבייס האלקטורלי. מיד התחרט, ונפל. ב־2010 שלח את שמעון פרס למו"מ מרתוני עם אבו מאזן על הסכם עקרונות בין ישראל לפלסטינים. רגע לפני הפגישה המכרעת, שבה אמורים היו פרס ואבו מאזן להגיע להסכמה הסופית, הוא נמלט בצעקות. זאת, אף על פי שהיה בתמונה לאורך כל הדרך והכל קרה בסמכות וברשות. 
 

כעבור שנים עבר יצחק הרצוג את אותה חוויה, רק קשה יותר. במקום מו"מ של חודשים, כיתת הרצוג את עצמו סביב ביבי שנתיים, עם תוכנית מפורטת לוועידה אזורית, עם מפגשים חשאיים עם מנהיגים ערבים, הכל בערבות ובמעורבות אישית של הנשיא א־סיסי, אבל בשנייה האחרונה ביבי עשה פניית פרסה מסמרת שיער ובמקום בוז'י, הביא את ליברמן. אלקין הפחיד אותו בענייני הבייס וכו'.
 

זוכרים את המע"מ על פירות וירקות שכמעט הטיל בקדנציה הראשונה של הישורת הנוכחית? איך נתן ליובל שטייניץ האומלל לאכול את כל הדגים הסרוחים ולחטוף את כל הביקורת ואז, בדקה התשעים ממש, התחרט וברח? הייתה אפיזודה נוספת, עם הטלת מסים כולל מס בצורת, שבה שוב השאיר נתניהו את שטייניץ תחת אש צולבת, ושוב ברגע האחרון זגזג בפראות וביטל הכל. שטייניץ אושפז באותו לילה בבית החולים, ולביבי הייתה מספיק חוצפה כדי להגיע "לבקר" אותו, עם צוות טלוויזיה צמוד, כמובן.
 

סאגת הבחירות: הייתה הפעם ההיא ב־2001 שנתניהו חזר בבהילות לאחר התפטרות ברק כדי להתמודד על ראשות הממשלה, וברגע האחרון ברח (כי הכנסת לא הסכימה לפזר את עצמה לכבודו). הוא הפסיד שמונה שנים בשלטון בגלל הטיפשות הזו. והייתה גחמת הבחירות הנוכחית, שכמעט הובילה אותנו אל הקלפיות לפני שבועות רצופים, עד שביבי נמלך בשנייה האחרונה בדעתו פעם נוספת ונרגע, כדי להתעורר מחדש רבע שעה אחר כך (ולכן רינוני הבחירות נמשכים גם היום). 
 

באותה דרך ממש הוא מינה רמטכ"ל (סאגת יואב גלנט), כשהזיגזג הפרוע נע בין יואב גלנט ליאיר נוה לגדי איזנקוט לבני גנץ (שזכה בסוף בכל הקופה), באותה דרך ממש הוא מינה נגיד בנק (זוכרים את החליפון של יעקב פרנקל?), כשבדרך לא מעט אנשים מכובדים הושפלו ונרמסו בבוטות, בדרך הזו הוא מינה ראש מוסד, בדרך הזו הוא מתנהל כל חייו, 24/7, ומנהל גם את חיינו. כשתשאלו אותו, הוא יגיד לכם שהצביע נגד ההתנתקות. הוא חוזר ואומר את זה לכל שואל (כולל במפגש האחרון עם הנשיא טראמפ). אם תבדקו, תגלו שהוא תמך בהתנתקות. בכל מאודו. בכל ההצבעות החשובות. בכנסת, בממשלה, איפה לא. הוא אפילו נאם בעד ההתנתקות, והוא אפילו אמר לאורי אריאל מעל הדוכן שיצביע גם במשאל מתפקדי הליכוד בעד ההתנתקות. פעם אחת הוא ניסה למרוד נגד שרון וההתנתקות. זה ליל ה"פוטש בננה" המפורסם. המרד נגמר בזה ששרון ישב שקוע בכורסתו בכנסת שעה ארוכה בעוד ביבי מתרוצץ מיוזע ומנסה לגייס תמיכה. ברגע האחרון נכנס לאולם המליאה בריצה והצביע "בעד". כרגיל.
 

נגד ההתנתקות הוא הצביע רק בהצבעה האחרונה, שהייתה חסרת משמעות אמיתית, שבוע לפני הביצוע בשטח. רק אז, בשנייה האחרונה, הוא הסתובב סביב עצמו 180 מעלות ונמלט. למה? לא כי השתכנע שההתנתקות רעה, אלא כי הראו לו סקרים שלפיהם עוזי לנדאו, שהתנגד להתנתקות עוד קודם ופוטר בידי שרון מהממשלה, גובר עליו בקרב מתפקדי הליכוד. כלומר הוא שינה את דעתו בעניין ההתנתקות לא כשנשקפה סכנה לישראל, אלא כשנשקפה סכנה לנתניהו.
 

אי אפשר בלי אלאור אזריה. העתק מדויק של מתווה המסתננים. ברגע הראשון נתניהו עוד היה מנהיג. הוא אפילו פרסם הודעת גיבוי לצה"ל ולרמטכ"ל לבקשתו של שר הביטחון יעלון. אבל אז הגיע הרגע השני. הרשת החברתית הפכה אותו במהירות הבזק כמו אומצה. הוא מיהר להתיישר עם העדר ולתקוע סכין בגבם של מפקדי וערכי צה"ל. וול דאן.
 

אפשר, כאמור, להמשיך הלאה לנצח: גלעד שליט. כשאולמרט היה ראש ממשלה, הוא היה נגד. גם אחרי שנבחר סירב לעסקה המופקרת הזו. אבל אז התחרט וביצע, כדי להשתיק את מחאת הקיץ. המגנומטרים על הר הבית, אותו כנ"ל. ההקפאה בשטחים, זוכרים? אז אחר כך הוא הבטיח להאריך אותה, אבל התחרט. חדר המיון בבית החולים ברזילי? זה שהחרדים לא הסכימו למגן בגלל קברים? גם שם החליט, התחרט וברח. זה האיש. 
 

להגנתו, הוא טוען שהוא לא מחשיב את התהליך, אלא רק את התוצאה. רק היא נמדדת. ולכן אפשר ומותר לזגזג ולהתחרט ולצאת ולבוא עד הרגע האחרון, בתנאי שבסוף מקבלים את ההחלטה הנכונה. הלוואי שהוא צודק והלוואי שיקבל סוף־סוף מתישהו את ההחלטה הנכונה. השבוע, הוא לא קיבל אותה.

3. האימוג'ים נוהרים

מאז פרוץ משבר מסתנני העבודה תמכתי בעמדת הממשלה. הקמת הגדר הייתה מעשה נכון, והמאמץ להחזיר את המסתננים למקום שממנו באו היא, לדעתי, מחויבת המציאות. ישראל אינה מדינה אירופית, רוסיה, קנדה או ארה"ב. אנחנו חיים בפתחו של הר געש פעיל, אנחנו המדינה המערבית היחידה שאליה יכולים להגיע מהעולם השלישי והרביעי ברגל, אנחנו חייבים להקים קיר של ברזל כדי לשמור על עצמנו מכל משמר. המצב הדמוגרפי בישראל רגיש גם ככה, זו מדינת שבטים שבה כולם חושדים בכולם. מי שחושב שאפשר להוסיף עכשיו לתוך העיסה הזו שבט נוסף, טועה.
 

יחד עם זאת, חיממה את לבי ההתגייסות של ישראלים רבים למענם של מסתנני העבודה (המכונים על ידי ישראלים רבים "מבקשי מקלט"). לא, אני לא חושב שאלה שהתנגדו לגירוש הסודנים והאריתריאים למדינה כזו או אחרת באפריקה "שואפים לשנות את אופיה היהודי של ישראל", כדברי נתניהו. כן, אני כן חושב שהם התבלבלו, שהם איבדו את הצפון ושכחו את העיקר. אני אומר את זה כישראלי חילוני, ליברל (בדרך כלל), מהמרכז הפוליטי, שרואה בתל אביב את בירתו התרבותית ובמערכת המשפט הישראלית את המצפן הערכי והחוקתי שלו. קוראי הטור הזה יודעים שפעמים רבות הבאתי את גישת השמאל לעניין מסתנני העבודה כדוגמה למצבו הביש בקרב המוני הישראלים שואפי החיים ואוהבי העם והמדינה.

 

ואחרי שאמרתי את כל זה, נדמה לי שההסדר שאליו הגיע נתניהו עם האו"ם היה סביר פלוס. אני מכיר את כל ההסברים ההפוכים. אני יודע שיש כאלה שחושבים שיש כאן 40 אלף, ואולי 50 אלף מסתנני עבודה, ולא 38 אלף. אני מכיר את התיאוריה שלפיה הפרס שנעניק עכשיו לעבריינים שנכנסו לכאן בניגוד לחוק (מעמד תושב ארעי) עלול להתפשט באפריקה כמו מגיפה ולהדהיר לכאן עוד עשרות אלפים. אני חושב שאם זה יקרה, נוכל להגיב במהירות ולשנות מדיניות. בינתיים, נדמה לי שהעסקה שעליה עמל היועץ לביטחון לאומי מאיר בן־שבת היא לא כזה אסון. המחצית המלאה של הכוס משמעותית מאוד: העובדה שקרוב למחצית המסתננים יעזבו את הארץ בחמש השנים הקרובות היא הישג מכובד. אם אפשר יהיה לפזר את המחצית השנייה בערים רבות, לשקם את דרום תל אביב ולמצוא פתרונות לטווח ארוך, דיינו. כל זאת, בצירוף העובדה שבשנתיים האחרונות אין כניסת מסתננים לישראל, מהווים חבילה לא רעה בכלל. בהתחשב באלטרנטיבה, שקרסה לנגד עינינו.
 

גם נתניהו הבין את זה. עד שהחלו לזרום האימוג'ים הכתומים לעמוד הפייסבוק שלו. עד שנפתלי בנט צייץ (או לפניו). ואחריו גדעון סער. ומישהו בערוץ 20 מלמל משהו. מדהים לראות עד כמה נעול נתניהו על הגב של בנט. כל מה שמנהיג הבית היהודי אומר, עושה או מצייץ, נתניהו משכפל מיד, בלי בושה. בנט הוא הסמן הימני של נתניהו. שועלי הטוויטר כבר יודעים שאחרי ציוץ מסוים של בנט בנושא עקרוני כלשהו, יגיע תמיד ציוץ חסר בושה של מי שנבחר להנהיג את מדינת ישראל, עם אותו תוכן, בשינויי נוסח קלים. יכול להיות שביבי צודק. בסוף, לא מעט מתומכי בנט הצביעו עבורו בבחירות האחרונות. הוא מספק להם את הסחורה.