1. כללי הטקס: בנימין נתניהו טרם החליט אם הוא ינסה לפרוץ לבחירות אחרי יום העצמאות. הוא רוצה, אבל לא בטוח שהוא יכול. הוא בעד, אבל יש במערכת לא מעט גורמים שהם נגד. גם בפעם הקודמת הוא רצה, אבל נבלם במהלך כוחני של שותפיו הקואליציוניים. כוחנות אינה זרה לנתניהו, אבל הוא לא ייכנס לקטטה אלא אם כן יידע בוודאות שהוא ינצח בה. הוא מעדיף את הקטטות הבטוחות, אלה שבשכונה כינינו "לא כוחות", מסוג העימות בינו לבין יו"ר הכנסת אדלשטיין שנגמר בנוקאאוט. כשממול יש בריונים, נתניהו נזהר. הוא ישחק רק אם המשחק מכור. כשזה מסוכן, הוא נשאר בבית ומעדיף לשאת איזה נאום טוב. זה ייאמר גם לזכותו, אגב.
התירוץ הנוכחי לפירוק הקואליציה והליכה לבחירות הוא "פסקת ההתגברות". מושג שהפך למשאת נפשו של ה"בייס" הימני. קבלו אותה, את הפסקה המפרידה בינינו לבין האושר המוחלט. מטרת־העל הנכספת של הציונות, ההר שצריך לכבוש בטרם פורענות, החלום שאמור להתגשם.
מתברר שכשבגין אמר שיש שופטים בירושלים, הוא בעצם סימן מטרה. הם שם, צריך ללכת ולהוריד אותם. כאילו בית המשפט העליון הוא לא אחד המבצרים שהופכים אותנו למה שאנחנו, שמבדילים בינינו לבין הערב רב המקיף אותנו. נכון, בג"ץ יכול לפעמים לעצבן, ויש מקום לביקורת על כמה מפסיקותיו או החלטותיו, אבל מכאן ועד השמדת העיקרון של עליונות המשפט והריסת המוסד היחיד שמפריד בין כוחו הדורסני של הרוב לעקרונות השוויון, החירות והחמלה, ארוכה הדרך.
אז מתברר שלא כל כך. הנה, הגענו. כל שאר סממני הציוויליזציה כבר נכבשו. הממלכתיות, מנוחתה עדן (לא בן זקן). מה שנותר הוא מגדל השן של בית המשפט העליון, המאיים על קיומנו מהגבעה ההיא בירושלים, הוא מעוזם של אויבי ישראל וצוררי הציונות, הוא זה שמונע מנצח ישראל לא לשקר ומהגאולה להגיע. אז בואו נרסק גם אותו. הביאו את הקלשונים, תדלקו את ה־9D. היכונו לימות המשיח.
נפתלי בנט הביא גרסה מוקטנת, ממוקדת, של פסקת ההתגברות רק בעניין מסתנני העבודה. נתניהו התנגד. למה התנגד? כי בנט הביא אותה. אז נתניהו הביא את ה"מודל הבריטי", שהוא פסקת התגברות אולטימטיבית, מרחיבה, חובקת־כל. למה הביא אותה? כי משה כחלון מתנגד אליה. הוא במצב רוח של בעד הנגד ונגד הבעד. הוא יעשה הכל כדי לפוצץ ולהמאיס את חייהם של שותפיו תוך כדי המשך רמיסת הדמוקרטיה הישראלית לקול מצהלות ההמון שכלל אינו מבין שזו גם הדמוקרטיה שלו. כל זה, בעבור מה? כדי שיוכל ללכת לבחירות ולזכות, אולי, ביותר מנדטים מכפי שיש לו היום כדי לאיים באמצעותם על היועץ המשפטי לממשלה החצוף ועל המפכ"ל הבוגדני ועל כל שאר הסמולנים שחברו למשמרות המהפכה האיראניים במזימה להפיל ראש ממשלה מכהן מכיסאו, במדינה שבה "שלטון מחליפים רק בקלפי" (בתנאי שהשלטון זה ביבי. אם זה אולמרט, אפשר להחליף גם בחקירות. אם זה רבין, אפשר לרצוח ראש ממשלה, או לצפות שיתפטר בגלל חשבון דולרים זניח).
החדשות הטובות הן שמתרגלים. מתרחשים כאן על בסיס יומי אירועים שלו היו מתרחשים בחיינו הקודמים, כלומר לפני שנתיים וחצי, היו נתפסים כרעידת אדמה. קווים אדומים נחצים מדי שעה, כללי תקינות, הגינות ומינהל נרמסים בחוצות, דברים שלא יעלה על הדעת לעשות שלשום, נעשים בחדווה, בגלוי, לאור היום ולקול מצהלות הקהל. הצפרדעים המעטות שנותרו, כלומר אנחנו, כבר התרגלו למים החמים, שתכף ירתחו, וכמעט נהנות מתהליך שליקתן. כל מי שלא מתיישר תכף ומיד עם הגחמה היומית שמנוסחת בעילגות האופיינית למי שממונה על כללי הטקס, התרבות והספורט, מוקע כבוגד, סמולן ועוכר ישראל. לתפארת מדינת ישראל.
אחרי שהפך את יו"ר הכנסת, האזרח מספר 2, לשטיחון שעליו יפסע מעדנות בכניסה להר הרצל ביום העצמאות, התנפל נתניהו פעם נוספת על "הקרן החדשה" והוציא חוזה עולם תחתון על בית המשפט העליון. ברשת האינטרנט משוטטות עדויות להתנהגות הפוכה מצד אותו "ראש ממשלה מכהן" אך לפני שנה־שנתיים. הנה כאן מכתב תודה מטעמו לאחד מתורמי "הקרן החדשה". והנה מונולוג משכנע של ראש הממשלה נגד חוק ההתגברות והפגיעה בבית המשפט העליון. והנה המונולוג הבלתי נשכח וגם קצת מגוחך שלו, בשבתו לצדו של הג'ינג'י אליעד שרגא מהתנועה לאיכות השלטון, בו הוא מקונן על השחיתות הנוראה שפשתה בציון ומאשים את התקשורת, שלא חושפת מספיק ולא נושכת מספיק ולא מחטטת בקרביו של השלטון כדי להוציא את הריקבון לאור, שלא לדבר על מערכת אכיפת החוק הרדומה.
מה נשתנה מאז המונולוג הזה ועד היום? דבר קטן אחד: אז, ראש הממשלה המושחת היה אהוד אולמרט. התקשורת דווקא כן עשתה את עבודתה והוציאה לאור את מעלליו, המשטרה והיועץ המשפטי לממשלה מילאו את תפקידם, והסוף ידוע. ברגע שנתניהו התיישב על הכיסא של אולמרט, זה נגמר. הממזרים שינו את הכללים. פתאום התקשורת רודפת ראש ממשלה, פתאום שלטון מחליפים רק בקלפי, פתאום הקרן החדשה הופכת לסניף של חמאס ושאריות הממלכתיות שעוד נותרו כאן נגרסות בלהבי הקומביין שעליו נוהגת מי שדיבררה בעליצות את "ההתנתקות" המשוקצת בעודה מחשבת מסלול למפלגת העבודה. אז זהו, לכל זה התרגלנו. אותנו כבר אי אפשר להפתיע בשום דבר. אנחנו כבר לא נזדעזע מכלום. הכל קטן עלינו.
2. לבד במרחב: בשעה שהטור הזה נכתב ויורד לדפוס ממשיך העולם להמתין לטילים ה"חכמים, יפים וחדשים" שהבטיח דונלד טראמפ להמטיר על ראשו של הקצב הכימי מדמשק בשאר אל־אסד. שנה וחצי בתפקיד ועדיין קשה לפענח את טראמפ, אם כי המושג "לפענח" גדול על המצב בכמה מספרים. אמריקה מתחלקת לאלה שמתעבים אותו ברמות על־אנושיות, מול אלה שנשבעים בשמו ומזהים בו גדולה אלוהית ואיכויות חד־פעמיות. ממש כמו אצלנו, למעט העובדה שבנימין נתניהו הוא פוליטיקאי ותיק ומדינאי מנוסה בעוד טראמפ הוא חייזר שנחת הישר מתחרות יופי בלאס וגאס ותוכנית ריאליטי בטלוויזיה. המצב מעורפל עד כדי כך שאי אפשר להגיד אפילו ש"האמת מסתתרת אי־שם באמצע", כי לאף אחד אין מושג איפה ההתחלה, הסוף או האמצע של האיש הזה.
ברזולוציה המצומצמת שלנו, טראמפ פרע עד עכשיו לא מעט שטרות ועשה לא מעט קולות מעודדים. אבל אחרי שיתפזרו חגיגות העברת השגרירות לירושלים, עדיין ייוותרו לא מעט סימני שאלה גדולים במרחב שבין וושינגטון לירושלים. האם טראמפ באמת מתכוון לפרוש מהסכם הגרעין שבין איראן למעצמות? אם כן, האם זה רע או טוב? בימין בטוחים שזה טוב. אני מקווה שזה טוב. במערכת הביטחון לא כולם בטוחים שזה טוב. אולי אפילו המעטתי: שמעתי בשבועות האחרונים מפי גורמים שזה עיסוקם וזו מומחיותם דאגה עמוקה מהאפשרות שהאמריקאים יפרשו מההסכם, לא בגלל עצם הפרישה אלא מכיוון שהתוצאות שלה יכולות להיות הפוכות מאלה שלהן קיווינו. אז סיפור הסכם הגרעין עדיין עלום. זה יכול להיגמר צל"ש או טר"ש.
מה עם סוריה? כאן, למרבה הצער, טראמפ לא מספק את הסחורה ולא פורע את השטרות. אולי אפילו להפך. הוא אומנם הנחית לפני שנה כמה עשרות טומאהוקים על שדה תעופה של אסד ויכול להיות שבסופו של דבר יעשה את זה שוב (אם כי ציוציו בטרם תקיפה נראים כרגע גרוטסקיים לגמרי), אבל במה שחשוב באמת הוא איננו. נוכח־נעלם. טראמפ נחוש לצאת מסוריה ולזרוק את המפתחות לים התיכון. הוא משאיר את הזירה לפוטין, חמנאי, נסראללה וארדואן, חבורה של זוללי ציון ידועים. הוא נותן לכל הכוחות הבעייתיים בשכונה שלנו לשרטט לנו את העתיד. הוא משאיר את ישראל לבדה. בנימין נתניהו, שהעניק לטראמפ קבלת פנים שאפילו המשיח לא יקבל כשיגיע, עוד ניסה לדחות את הקץ, אבל יוק. טראמפ הבהיר לו שאין לאמריקה עניין להישאר כאן אחרי הבסת דאע"ש, נקודה. נצטרך להסתדר לבדנו. הוא מצייץ את דרכו בחזרה לוושינגטון ומשאיר אותנו עם הצרות כאן.
זו הפעם השנייה שקורים בעולם דברים גדולים, נגזרים גורלות ומשורטטים גבולות, ואנחנו מחוץ לחדר, שלא לומר נזרקנו מתחת לגלגלי האוטובוס. הסיבוב הראשון היה בהסכם הגרעין, שם השכיל נתניהו להמאיס את עצמו על ברק אובמה עד כדי כך שהנשיא האמריקאי פשוט גירש אותו מחדר המו"מ וסגר הכל בלעדיו. חסידיו השוטים והמשוטים של נתניהו ממשיכים לראות בביצועיו ההם, בין השנים 2013 ל־2015, גאונות מדינית אסטרטגית יוצאת דופן. האמת הפוכה. נדרשה מנתניהו השקעה מתונה יחסית כדי לזכות בכרטיס כניסה למו"מ שהיה מאפשר לישראל להשפיע, אבל הוא סירב לשלם את האגרה. אחר כך, כשההסכם כבר נחתם, הוא סירב להכיר במציאות והתעקש להמשיך את הג'יהאד עד הרגע האחרון, תוך שהוא מחמיץ החמצה היסטורית לשדרג מאוד את הסכם הסיוע הביטחוני האמריקאי לעשור הבא. אבל היי, העיקר שנאם בקונגרס במרץ 2015 וניצח בבחירות. כל השאר שולי.
ועוד משהו קטן: לא, חברי בבייס של נתניהו, טראמפ לא נבחר לנשיאות ארה"ב בזכות הנאום של נתניהו בקונגרס. ממש לא. נשבע לכם. אין קשר. טראמפ היה נבחר עם או בלי נתניהו, בגלל תהליכי עומק בחברה האמריקאית וחולשתה של המועמדת ממול. אין לביבי שום קשר. הוא נהנה עכשיו מטראמפ, לפחות בינתיים, אבל הוא היה נהנה באותה מידה לו היה משכיל לא לשרוף את כל הגשרים עם אובמה והמפלגה הדמוקרטית לאורך שמונה שנים ארוכות ויקרות.
עכשיו זה שוב קורה: באנקרה מתכנסת ועידה שבה מחלקים ארדואן, פוטין ורוחאני את סוריה ביניהם, בעוד מה שנותר לנתניהו וליברמן לעשות זה לחרוק שיניים ולהרים עוד טלפון נואש לבית הלבן. במצב הדברים הזה, כשנשארנו לבד, מבהירה ישראל לכל מי שצריך להבהיר שאין לה כוונה למצמץ. מישהו תקף והשמיד את כל האגף האיראני בבסיס חיל האוויר T־4 ליד חומס, תקיפה מאסיבית במיוחד, כדי שבאיראן יבינו שישראל קיבלה החלטה: איראן לא תתבסס בסוריה, יעלה כמה שיעלה. רוצים מלחמה? אז שתהיה מלחמה. זה לא מקובל על פוטין? אז לא. יש לו כאן הרבה מה להפסיד אם ימשיך להצר את צעדיה של ישראל ויאשר לאיראן לבנות בסוריה בסיסי אוויר וים, תשתית מודיעינית ומפעלי דיוק לרקטות. בעל הבית השתגע, וכדאי שהדיירים יהיו מודעים לכך.
באופן נדיר, מאוחדים סביב המדיניות הזו כמעט כולם. מהמערכת הצבאית דרך שר הביטחון בואכה נתניהו והקבינט. צריך רק לקוות שכל שאר השחקנים האזוריים ייקחו אותנו ברצינות ואף אחד לא יחליט לנסות את הנחישות הישראלית. צריך להתפלל שאם זה בכל זאת יקרה, הנחישות הישראלית תעמוד בניסיון. עדיף פיצוץ גדול עכשיו, מפיצוץ קולוסאלי ענק וקטלני אחר כך, כשאיראן כבר מבוססת, תרתי משמע, על הגדרות שלנו.
3. לך תהיה רמטכ"ל: "את טרוריסטית ואני אצלם אותך. את גאה במה שאת עושה? את חיילת בצבא טרור", אלה דברים שאמרה "פעילת שמאל" לקצינת צה"ל על הגדר בעוטף עזה. אני מתקומם נגד הגדרת הדוברת העלומה כ"פעילת שמאל". זו הוצאת דיבה ולשון הרע מובהקת. השמאל הקים את מדינת ישראל, לחם לתקומתה וביצורה, בנה אותה והפך אותה למה שהיא היום. השמאל, עד כמה שזכור לי, מעולם לא איבד את זהותו הציונית, לא התבלבל ולא נטרפה עליו דעתו. השמאל לא לקה בשנאה עצמית מטורפת. הפעילים האלה, שמתעמרים בחיילי צה"ל הניצבים על הגדר כדי לשמור עלינו, הם לא פעילי שמאל. הם אידיוטים שימושיים.
אבל לא אלמן ישראל. מולם יש לא פחות, ואולי הרבה יותר "פעילי ימין" מטורללים בזכות עצמם. ההמונים שגודשים את הרשתות החברתיות ביצירתיות גידופית חסרת גבולות, אלה שמכנים את הרמטכ"ל או שר הביטחון (הקודם) או אמנון אברמוביץ' בוגדים ועוכרי ישראל ומאחלים להם מיני מיתות משונות, או אלה שמשוכנעים שיש, בסמטה צדדית של רחוב שינקין, מרתף שבו מתכנסים בכירי ה"דיפ סטייט" שחברו יחד כדי להדיח "ראש ממשלה מכהן" ולהכתיר תחתיו את חנין זועבי.
השמאל ארסי יותר, מתוחכם יותר, מרתיח יותר. הימין אלים, עילג, מגדף ומסוכן. כמי שחוטף משני הצדדים הללו אני יודע שאף אחד מהם אינו חוויה גדולה. בחלומי, מתקיימת פעם בכמה שנים אולימפיאדת טירלול גדולה, שבה מתמודדים אלה מול אלה "פעילי שמאל" מול "פעילי ימין" בקטגוריות טירוף והזיה שונות. המציאות זימנה לנו שרת ספורט שמתאימה לארגון אירוע מהסוג הזה. היא תעניק את המדליות.
השוליים המטורללים של השמאל הקיצוני ושל הימין הקיצוני מהווים, להערכתי, אחוז זניח מאוד של הציבור הישראלי. רוב־רובו המכריע של הציבור אינו קיצוני. מצביעי השמאל הם ציונים שמבינים מצוין שצה"ל ניצב על הגדר בעזה כי אין לו שום ברירה אחרת. הם יודעים שבלי צה"ל לא נחזיק כאן מעמד יותר מרבע שעה. הם יודעים שכרגע אין הסכם שלום שממתין לחתימה ואין פרטנר מגובש בדעתו בצד השני. אותו כנ"ל לגבי הליכודניקים. רובם המכריע יודע שהמשך שליטה על עם אחר יזיק לנו מאוד, שצריך להחליט איפה עובר הגבול (תוואי הגדר נראה מצוין) ולהפסיק להשקיע אמצעי עתק בהמשך התערבבות עם העם השני, שלא באמת מאוהב בנו. רוב הישראלים מבינים את המציאות כהווייתה ולא שוגים באשליות לשום כיוון. הם עומדים, פחות או יותר, על אותה בלטה.
הבעיה היא, שהטון לא נקבע על ידי הרוב, אלא על ידי המיעוט המבוטל, המככב בסרטונים המנמרים את חיינו בשבועות האחרונים. מ"סרטון הצלף" דרך סרטון "צבא הטרור", לכל טירוף יש סלולר צמוד שמצלם ומשתף ומפיץ ומקדיח את היורה הרותחת שבה אנו חיים ואין מי שיגיד נו די כבר, וירגיע.
עכשיו, לך תהיה רמטכ"ל במציאות הזו. אותו רמטכ"ל שניצב זקוף מול אלאור אזריה, הפך למטרת דמות של כל זב ומצורע ולא מצמץ מול הצורך הכמעט קיומי להגדיר את ערכי צה"ל ולגונן עליהם, הפך פתאום לרוצח שיורה בפעילי שלום פלסטינים שלווים שבאו להפגין על הגדרות. שבוע קודם לכן, כשכמה פלסטינים הצליחו לחצות את הגדר ולהסתנן עד צאלים, געשה התקשורת ורעשה והאשימה את צה"ל בחובבנות וכולם דיברו על "מחדל הגדר" ואיך זה יכול להיות שהם הגיעו עד לאן שהגיעו. כמה ימים אחר כך, כשהצבא התכונן לאירוע שעלול היה להפוך לקטסטרופה מתגלגלת, ומנע פריצה של הגדר בידי 40 אלף תומכי חמאס משולהבים (וממומנים), חטף צה"ל מהצד השני.
זו מציאות בלתי אפשרית. כל הגיבורים שדרשו לחקור את אירועי הגדר והריגתם של 22 מפגינים ב"צעדת השיבה" לא מבינים שלא הייתה לצבא שום אופציה אחרת. אני שואל את עצמי אם הם מאזינים למה שאומרים דוברי החמאס. בערבית. אם הם מודעים לזה שמטרת הצעדה לא הייתה לפרוץ את המצור או להגיע לשלום, אלא "לעקור את לבבות הציונים מגופם". אם הם מבינים שסבלם (האמיתי והמצער מאוד) של העזתים לא נגרם באשמתה של ישראל. להפך. המעט שיש להם, בא מאיתנו. החשמל שלהם מיוצר אצלנו, האספקה שהם מקבלים מגיעה דרכנו. כל מה שהם היו צריכים לעשות כדי לשפר את מצבם זה להפסיק לשגר רקטות, להפסיק לחפור מנהרות, להפסיק לייצר טרור, להכיר בישראל ולהיכנס איתה למו"מ. אבל הם לא רוצים. הם רוצים להמשיך לצרוח על הקופים והחזירים ולהמשיך לנסות להחיש עלינו את קצנו בכל דרך אפשרית. זו האמת היחידה של מה שקורה שם, אחרי שישראל פינתה את הרצועה, פירקה 21 יישובים וחזרה לגבול הבינלאומי כפיילוט לשלום שיכול להיות עם שכנינו.
הגדר בעוטף עזה היא גבול לכל דבר. היא סמל ריבונות. מן הצד השני שלה יש יישובים שאפשר להגיע אליהם בהליכה מהירה תוך כמה דקות. אם הגדר הזו נפרצת ועשרות אלפי פלסטינים מתחילים לצעוד לכיוון אשקלון, או נחל עוז, או שדרות, צה"ל יצטרך לפתוח באש. לא של צלפים, אלא של מסוקי קרב וטנקים. קוראים לזה מרחץ דמים. לכן, האלטרנטיבה היחידה היא לירות סלקטיבית באלה שמגיעים לגדר, פוגעים בה, מניחים מטענים או מנסים לפרוץ אותה. זה בדיוק מה שקרה בשני ימי השישי האחרונים. העובדה שלא נהרגו נשים וילדים, העובדה שכמעט כל ההרוגים סומנו כפעילי טרור, כל העובדות הללו לא מקלקלות לגיבורים מטעם עצמם את הסיפור. על אירוע מהסוג הזה אפשר לאבד שליטה תוך שניות. צה"ל לא יכול להרשות לעצמו המונים על הגדר בעזה. גם אנחנו לא. הטיפול הצה"לי היה ממוקד, מדויק ונכון. מי שהאמין לרמטכ"ל בפרשת אזריה, לא יכול לגדף אותו כשעשרות אלפים עולים על הגדר. נקודה.
# # #
ומילה אחרונה בנושא הזה: החלטתו של שר הביטחון אביגדור ליברמן למנוע מ־110 בני משפחות שכולות פלסטיניות להיכנס ארצה ולהשתתף בטקס הזיכרון הישראלי־פלסטיני המשותף המתקיים מדי שנה ביום הזיכרון היא החלטה אומללה, פוליטית ופופוליסטית. הרי ברור ששמץ של סכנה לא נשקף מהם.
הציבור הזה, שכנגד כל הסיכויים מנסה לציין יום זיכרון משותף ישראלי־פלסטיני, הוא שביב של תקווה. התחלה של משהו מהוסס, גחל לוחש של סיכוי שאי־פעם המצב ישתנה. אף אחד לא מפאר שם מחבלים שהתפוצצו על ילדים. הטקסטים שנאמרים שם, על ידי שני הצדדים, מעוררים תקווה ועידוד. אנחנו חולמים כל שנות קיומה של המדינה לרגע שבו כולם יבינו שאין עוד טעם בהרג ובשכול. אז הנה, יש קבוצה שמנסה לעורר את ההבנה הזו.
אז נכון, הם נאיבים ואולי הם שוגים באשליות אבל הם הורים שכולים שהקריבו את היקר מכל עבור המדינה וזכותם לציין את זה בדרך שבה בחרו, בתנאי שלא תפגע בביטחון הלאומי. לא, אביגדור ליברמן, היא לא פוגעת בביטחון, הדרך שלהם. להפך.