אחרי השיטפון הגדול שלקח איתו תשע נערות ונער, לא לגמרי ברור מה נשאר. נהרות המילים ששצפו בגעש אימתני ברשתות החברתיות פתאום נעלמו, והכתבות הארוכות שהציפו את כלי התקשורת פינו את מקומן לנושאים אחרים. עצוב וקצת בלתי נתפס, אבל האסון הכבד הוא כבר הנושא של השבוע שעבר. סערנו כשדיברנו על אחריות, על שיקול דעת ועל סולידריות. אבל עד כמה חוויות טראומטיות משנות אותנו, ובאיזה כיוון?
קשה לבנות, קל להרוס. כולנו יודעים את זה. קשה לבנות מכינה ערכית, לתפעל תוכנית לימודים מעניינת, מגוונת ומהולה בפעילות התנדבותית שתחדיר תחושת משמעות, ידע ואמביציה בחניכים. קשה לגבש למכינה מוניטין במשך שנים, וקל להרוס אותו במחי יד, בהחלטה אחת גרועה, לכאורה רגעית, אבל בפועל עם משמעות קשה ונצחית. אז מנהל המכינה התפטר, אבל עד כמה התחברנו מחדש, בחיי היומיום שלנו, למהות של הקלישאה שקשה לבנות וקל להרוס?
את הסכם הגרעין עם איראן, לדוגמה, היה קשה לבנות. אין ספור אנשי מקצוע, נתוני מודיעין, שיתוף פעולה תוך חריקת שיניים, סנכרון אינטרסים והצורך להיות מדויק ולא לדחוק את איראן למקום שבו לא יהיה לה מה להפסיד. יכול להיות שההסכם גרוע, הוא בוודאי לא ההסכם האידיאלי עבור ישראל או המערב. השאלה היא מה האלטרנטיבה האמיתית, לא הפנטזיונרית והדמיונית. ועל השאלה הזאת ספק אם אנחנו יודעים לענות.
הנאום של נתניהו השבוע אולי לא חידש דבר, ובכל זאת מן הסתם עשה משהו. אנחנו לא באמת יודעים מה הייתה מטרתו, אולי לשתף פעולה עם דונלד
טראמפ כדי להרוס הסכם שנבנה ביזע ודמעות, ואולי זה רק תרגיל של משא ומתן. אבל גם הנאום נשאב לשיח האוטומטי שסיגלנו: במקום להפעיל להבין את המורכבות, שונאיו הסבירו שהוא אידיוט שלא הוכיח כלום, ותומכיו קראו לתת לו פרס נובל לשלום.
רק שקצת שכחנו שקריטריון די בסיסי במועמדות לפרס כזה הוא שאיפה לסולידריות למרות המחלוקות הקשות. אז כן, למרות כישרונותיו הרבים, נתניהו לא ממש עומד בקריטריון הזה, אבל גם כל מי שהתמכר לתרבות הלעג. לפעמים נדמה לנו שהלעג הוא כלי שמראה כמה אנחנו חכמים, אבל לא רק שהוא אינו מצביע על חוכמה יתרה, הוא גם לא בדיוק חומר גלם לסולידריות.
אחמד טיבי, לדוגמה, ניצל את המומנטום כדי לצייץ שאם לנתניהו מגיע פרס נובל לשלום, אז למירי רגב מגיע פרס נובל לספרות, למיקי זוהר פרס נובל לכלכלה ולוולטר ווייט פרס נובל לכימיה. נחמד, אבל מצד שני איזה פרס מגיע לטיבי, ועל מה? מעבר ללעג שנון, מה הוא עשה עבור המגזר שאותו הוא מייצג, או עבור אופייה של המדינה? האם ההישג היחיד שעומד לזכותו הוא הוספת עוד קצת ״אנטי״ ו״נגד״ ולעג למדורה? כי אם כן, לא בטוח שמגיע לו כבוד. מאלה באמת היה לנו מספיק גם בלעדיו, תודה רבה.
נתניהו לא היה היחיד שנאם השבוע, גם אבו מאזן תרם להיסטוריה נאום משלו. קצת מוזר שמישהו הופתע, עמדותיו הקסומות של עבאס ידועות זה מכבר, ותמיד היה קשה לבלוע אותן רק כדי להיות מסוגלים לעמוד מול ״פרטנר מתון״ כמותו.
עבאס הוא אומנם מנהיג רופס שמפספס הזדמנויות, אבל גם אנחנו פספסנו. חבל. אם לא נהיה מודעים לכך שאבו מאזן הוא מתון רק ביחס לחמאס, אבל רחוק מלהיות אדם נאור שאפשר לסמוך עליו, לא באמת נקדם שלום. מצד שני, אם לא ננסה בעקביות לפתור את הסכסוך, גם אחרי עשרות כישלונות, וגם אם בכולם אפשר להאשים את ההנהגה הפלסטינית, לא נשאיר פתח לאופציה של שלום עתידי.
יש תהליכים שנכשלים שוב ושוב, אבל בסוף הם מצליחים. אתה אף פעם לא יודע כמה קרוב היית ליעד כשאתה מתייאש ומחליט לשבור את הכלים. אז קשה לומר שהפנמנו מסר כלשהו מהאסון, מה שכן, המדורות בוטלו. הפצע עוד טרי ואף אחד לא רצה להיתפס כאחראי לעוד אסון. ואולי זו הזדמנות להתמקד דווקא במה שעומד מאחורי ל״ג בעומר. מעטים זוכרים שהוא מסמל את מרד בר כוכבא. מרד שנראה כהצלחה גדולה, אבל מהר מאוד הביא לגלות בת אלפיים שנה. השיעור הוא שאומץ לב לא תמיד מתבטא באנטי וביציאה למלחמה, וגם לא תמיד בניצחונה. לפעמים האומץ הוא דווקא היכולת לקחת
אחריות, להתאפק, לדעת מתי להילחם, אבל לדעת גם מתי להתפייס.
עשר משפחות נותרו הרוסות מהשבוע שעבר, ואנחנו המשכנו הלאה. אבל האם אחרי כל הזעזוע, הצער, ההזדהות, הכאב, הביקורת וגם השנאה שנשפכה פה, הייתה גם הפנמה? התווכחנו עד זוב דם, זה כן. אבל עוצמת המלחמה והנחישות הבלתי מתפשרת לא מבטיחות את השינוי המיוחל. קל לדבר, קשה באמת להפנים את השיעור, ולהבין איך לשנות דברים כדי לבנות לעצמנו עתיד טוב יותר.