1
בקיץ ימלאו ארבע שנים למלחמה האחרונה בעזה, מבצע צוק איתן. מרבית הפרשנים צפו אז שהסכם הפסקת האש ("הסדרה") שהושג בסיומה בתיווך המודיעין המצרי יישבר בתוך זמן קצר. כותב שורות אלה העריך כבר לאחר המלחמה כי ההסכם יישמר. היו אלה ארבע שנים של שקט שאפשרו לתושבי עוטף עזה עידן של שגשוג והרחבה, אך גם ארבע שנים מבוזבזות. שבוע הדמים בעזה סימן את סופו של העידן הזה, גם אם ישראלים לא נהרגו במהומות.
בצוק איתן, שני הצדדים הידרדרו למלחמה בלי שירצו בה. זו הייתה הסלמה ידועה מראש, שתחילתה בחטיפת שלושת הנערים בגוש עציון ורציחתם בידי פעילי חמאס, והמשכה בירי רקטות לדרום ותגובות הנגד של חיל האוויר. אלה הם גם ההסברים המקובלים למה שקרה. אבל אחת הסיבות הנסתרות לפרוץ המלחמה הייתה הסגר שהטילה ישראל על שני מיליוני הפלסטינים ברצועה. הסגר הוטל בעקבות נפילתו בשבי של גלעד שליט, אך נמשך גם לאחר שחרורו בעסקת החילופין המחפירה. חמאס, שכבר אז היה שרוי בבידוד בינלאומי ובמצוקה, סבר כי המלחמה היא פתרון סביר ליציאה מהמבוך.
אגב, מהפירות הבאושים של אותה עסקה סובלות היום משפחותיהם של אברה מנגיסטו והישאם סייד שעברו לעזה (ג'ומעה איברהים אבו ענימה אינו נחשב לשבוי, משום שעבר לעזה מיוזמתו והצטרף לארגון טרור), ומשפחות גולדין ושאול שרוצות בהחזרת גופות יקיריהם. ממשלת ישראל, ובצדק, נחושה לא לחזור על אותה עסקה.
בכל מקרה, ישראל לא תסכים ליותר משחרורם של כמה עשרות מחבלים ללא דם על הידיים ולהחזרת גופות מחבלי חמאס (ישראל מחזיקה כיום 25 גופות כקלפי מיקוח), והיא דורשת שלפני פתיחת המו"מ חמאס ימציאו ראיות ששני האזרחים בחיים. חמאס, בציניות, מסרב ותובע שלפני כל מו"מ ישראל תשחרר עשרות מאסיריו. המודיעין המצרי, וככל הנראה במידה פחותה גם קטאר וגורמים אירופיים המבקרים בעזה, מתווכים במגעים שמנהל ירון בלום, נציג ראש הממשלה לשו"ן - שבויים ונעדרים (עם צוותי שו"ן של השב"כ, המוסד ואמ"ן), אך עסקה אינה נראית באופק.
הזמן היקר שעבר מאז קיץ 2014 לא נוצל לקידום הסכם. ברור ששני הצדדים אשמים בכך, אבל זה לא משנה את עובדת היסוד. מצבה של עזה ותושביה הורע מאז לאין שיעור. שר הביטחון אביגדור ליברמן מונע ממערכת הביטחון להגדיר את מה שקורה שם כ"אסון הומניטרי", אבל על העובדות אין מחלוקת: הביוב זורם ברחובות, מחלחל לאדמה ומזהם את מאגרי המים התת־קרקעיים - גם בישראל. קיימת סכנה מיידית לפרוץ מגיפות, והגבול לא יעצור בעדן. החשמל זורם במשך שלוש שעות ביממה בממוצע, ויש מחסור בתרופות ובציוד רפואי.
זה שנים ממליצה מערכת הביטחון - והיא נתמכת על ידי שרים בקבינט כמו ישראל כץ ונפתלי בנט - לנקוט יוזמה לשיקום הרצועה אגב הקפדה על שמירת האינטרסים הביטחוניים של ישראל. אפילו השב"כ, שלא היה נלהב מהרעיון, השתכנע. מיזמים ורעיונות לא חסרים: הקמת אי־נמל כקילומטר מעזה, הקמת תחנת כוח ומפעל להתפלת מים, וכמובן שיפוץ כבישים, מערכות ביוב ועוד. גם כסף לא חסר. קטאר, ערב הסעודית, האיחוד האירופי, יפן, סין והודו יתרמו את חלקן.
אבל כל היוזמות האלה נבלמו, תחילה אצל שר הביטחון הקודם משה יעלון, שזכור כמי שטבע את הביטוי "צריבת התודעה" (של הפלסטינים), וכעת אצל ליברמן. אפילו ראש הממשלה בנימין נתניהו, לפחות בשלב הקודם שלו, לפני האופוריה של השנה האחרונה, שקל בחיוב מהלכים בכיוון זה.
וכך הגענו עד הלום. ליברמן מכתיב לממשלה את ההתנהלות ומציב תנאים מוקדמים לשיקום: החזרת השבויים והחללים, התפרקות מנשק ופירוז הרצועה. וגם אז ישראל לא תנהל עם חמאס מו"מ ישיר, משום שהיא רואה בו ארגון טרור. בנסיבות אלה של ייאוש, מצוקה ומצור, הולך וגובר הקושי של חמאס למשול. הוא מנסה שוב ושוב לפרוץ את המבוי הסתום באמצעות אלימות ושפיכות דמים, שלא ממש נחשבת בעיניו, וישראל, במדיניות הכוח שלה, נופלת למלכודת. חמאס אינו מעוניין במלחמה, אבל כמו ב־2014 אנו עלולים שוב להישאב אליה.
אין ספק שישראל צודקת. שום מדינה ריבונית אינה יכולה להרשות לעצמה שאויביה יפרצו מבעד לגבולה. ישראל ניצחה השבוע בעימות, חמאס התקפל, אבל במחיר כבד. צה"ל יכול היה להפעיל יותר שיקול דעת, ריסון ואיפוק. 62 הרוגים ביום אחד ו־110 בשישה שבועות זה יותר מדי. חשוב להיות צודק, אבל כדאי גם להיות חכם, וגם להיות מוסרי לא יזיק. יש גם מחיר כלכלי, שלא לדבר על הפגיעה בתדמית ישראל.
ולסיום, היה די צורם לשמוע את שרי הממשלה וקצינים בכירים, כולל דובר צה"ל תת־אלוף רונן מנליס, מסבירים ומנתחים את המצב ולא משמיעים ולו משפט אחד שמביע צער על מותם של עשרות פלסטינים - לפחות אלה שלא היו חברי חמאס וג'יהאד אסלאמי.
2
בזירת סוריה מסתמן שינוי. הוא קשור לרוסיה. יש כמה סימנים שמצביעים על כך שהקרמלין משנה גישתו להתכתשות הישראלית־איראנית, ושהמטוטלת הרוסית נוטה כעת קלות לעבר ישראל.
באפריל תקף חיל האוויר יעדים של איראן בשדה התעופה הסורי T-4. בעקבות התקיפה גינתה רוסיה את ישראל והאשימה אותה שהיא לא תיאמה עמה כפי שנדרש, ומסרה פרטים מבצעיים על התקיפה. בשבוע שעבר, לאחר התקיפה המסיבית של 70 יעדים איראניים בסוריה, רוסיה גזרה על עצמה שתיקה. היא לא גינתה את התקיפה, שהייתה הגדולה ביותר של חיל האוויר בסוריה מאז מלחמת יום הכיפורים ב־1973. אפשר לנמק זאת בהסבר טכני - התקיפה באה לאחר שכוח אל־קודס של איראן, בעזרת שלוחיו, שיגר 32 רקטות גראד ופג'ר לעבר מוצבי צה"ל ולכיוון יישובים ברמת הגולן.
דקות לאחר שיגור הרקטות התקשרו מצה"ל בקו הטלפון החם המקשר בין הקריה בתל אביב לכוח המשימה הרוסי בבסיס תמימים בסוריה, והודיעו: "כוח איראני תקף את שטחנו ברקטות ובכוונתו לפעול בשמי סוריה". הודעת תיאום זו לא מסרה היכן צה"ל יתקוף ומתי, אך זה היה מספיק.
לפי התיאום שהושג בין הרמטכ"לים של שני הצבאות ובין נתניהו ונשיא רוסיה ולדימיר פוטין, ישראל תיידע מראש את רוסיה על כוונתה לפעול בשמי סוריה. ההודעה תהיה כללית בלי פרטים מבצעיים. בתמורה, רוסיה לא תזניק את מטוסיה לעבר מטוסי חיל האוויר ולא תפעיל נגדן את סוללות ההגנה האווירית שיש לה בסוריה, כולל הסוללות המתקדמות ביותר - 300S ו־400S. הסידור הזה נשמר ללא דופי (למעט חדירות בודדות של מטוסי קרב רוסיים לשטח ישראל והתקרבות של מל"ט רוסי לגבול) מאז התערבה רוסיה במלחמת האזרחים בסוריה באביב 2015.
אפילו פגישת נתניהו־פוטין בראשית החודש, שעות לפני שישראל הפציצה בסוריה (זו הייתה הפגישה התשיעית ביניהם ב־32 החודשים האחרונים, והיו גם עשרות שיחות טלפון), אינה הסיבה המרכזית להיעדר התגובה הרוסית. בצד השיחות והסידור הטכני שנועד למנוע התנגשות בין שני הצבאות, מסתמנת הבנה עמוקה יותר של הקרמלין כי נוכחותה הצבאית של איראן בסוריה מתחילה להפוך לנטל.
רוסיה נזקקה למעורבות האיראנית (כ־2,000 יועצים, 7,000 אנשי חיזבאללה וכ־10,000 אנשי מיליציות שיעיות) כדי להציל את משטרו של אסד. האיראנים ושלוחיהם היו בשר התותחים או "המגפיים על הקרקע", וחיל האוויר הרוסי העניק את החיפוי למאבק נגד דאע"ש וקבוצות מורדים אחרות. לשם כך אף הוקם חדר מצב משותף לכל הגורמים האלה, שבו הוחלף מידע מודיעיני ותואמו מבצעים צבאיים.
אך כעת, כשאסד מרחיב את שליטתו בסוריה ומייצב את משטרו, מתחילים להיחשף ניגודי האינטרסים בין רוסיה לאיראן. בקרמלין גוברת ההכרה, שנתניהו וראשי מערכת הביטחון מקפידים לחדד, כי ישראל לא תסכים לנוכחות צבאית מסיבית של איראן בסוריה, וכי כל אימת שאיראן תנסה לעשות זאת, ישראל תפעל נגדה בעוצמה.
רוסיה מתחילה להבין כי אם היא רוצה לייצב עוד יותר את המשטר הסורי, עליה להביא לצמצום הנוכחות האיראנית, משום שהיא הופכת מנכס לנטל עליה ועל אסד, מה עוד שרוסיה ואיראן נאבקות על קבלת זיכיונות וחוזים לשיקום סוריה (עד היום ברוב הנתחים זכו חברות רוסיות). זו עדיין לא תפנית אסטרטגית של 180 מעלות בגישת הקרמלין, אבל זו בכל זאת פנייה של כמה מעלות.
3
לאחר כחצי שעה התנצל ניקולא חדאד ועזב את הפגישה, משום שמיהר לצאת לעבודתו. חדאד היה קצין בחיל התותחנים של צבא דרום לבנון (צד"ל). הוא הצטרף לצבאו של מייג'ור סעד חדאד ב־1976, עבר בישראל קורס לוחם ונלחם בשורות צד"ל שכם אל שכם עם צה"ל עד לנסיגה מלבנון ב־2000, שבשבוע הבא ימלאו לה 18 שנים.
מאז, כמו רבים מחבריו, הוא מתקשה להסתגל לחיים בישראל. כיום הוא פועל פשוט במפעל זוגלובק בנהריה ומשמש גם כיו"ר עמותת אנשי צד"ל. בעמותה חברים גם כמה ישראלים טובים, רובם יוצאי צה"ל וקהילת המודיעין, ובהם עורך הדין דוד בר־לב, יאיר רביד־רביץ, אסא ירקוני, אתי צור וצחי ברקת, שהקימו עמותה בשם "צדק לצד"ל".
"ברחנו מלבנון", אמר לי חדאד בפגישה עם חברי העמותה בנהריה. "נטשנו הכל מאחורינו. משפחה, בתים, אדמות, חברים. במשך שנה וחצי הממשלה עזרה לנו בשכר דירה, ואז פשוט זרקו אותנו ואמרו 'תסתדרו בעצמכם'".
אף שבצה"ל ובשב"כ ידעו על הכוונה לסגת כארבעה חודשים לפני כן, הנסיגה־בריחה ב־24 במאי 2000 הונחתה על אנשי צד"ל בן לילה על ידי ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק. החשש הלא מוצדק היה שאם ייוודע להם על הכוונה לסגת, אנשי צד"ל יכוונו את נשקם כלפי חיילי צה"ל או ידליפו את המידע לחיזבאללה, והוא יזנב בנסיגה.
לישראל הגיעו 8,500 (כ־2,000 משפחות) אנשי צד"ל ובני משפחותיהם. מאז עזבו רבים את ישראל למדינות שונות, בהן צרפת, קנדה ואוסטרליה. חלקם חזרו ללבנון וסבלו בה מחקירות ועינויים קשים של המודיעין הלבנוני ושל חיזבאללה. כמה מהם אף נרצחו, חלקם שילמו כופר ששיעורו היה על פי התפקיד והמשימה שמילאו, וחלקם, אלה שבלבנון הגדירו כחיילים עם דם על הידיים, הושלכו לכלא. עד היום כלוא בלבנון נדים אבו רפא, שהיה מפקד הגדוד הדרוזי.
במשך שנה וחצי טופלו אנשי צד"ל בידי מנהלת הביטחון והסיוע (מנב"ס), באחריות השב"כ ומשרד ראש הממשלה. מנהלה זו אחראית על השיקום של כל הסייענים והסוכנים של קהילת המודיעין - אמ"ן, מוסד, שב"כ ומשטרת ישראל. בספטמבר 2001 קיבלה הממשלה בראשות אריאל שרון את החלטה מספר 720, שקבעה כי כ־200 משפחות בלבד של יוצאי צד"ל (כ־1,000 איש) ימשיכו להיות בטיפול מנב"ס. מדובר במי שעבדו במנגנון הביטחון של צד"ל או שהיו סייענים וסוכנים של קהילת המודיעין וגם קצינים בכירים. השאר - כיום מדובר ב־400 משפחות (כ־2,000 נפש) - הועברו לטיפול משרד הקליטה. הסלקציה הזו נמשכת מאז ועד היום.
מטופלי מנב"ס זוכים לכל התנאים: שכר דירה, שכר חודשי, ילדיהם זוכים לסיוע בשכר לימודים באוניברסיטה, ולאחרונה רכשו עבורם דירות בסכום של עד כמיליון שקל. האחרים מופלים לרעה. הם קיבלו ב־2011 מענק חד־פעמי בשיעור של שלוש משכורות ועוד 40 אלף שקל, וכן סיוע בשכר דירה של כ־800 שקל בחודש לאיש.
"הפכנו לאנשים קשיי יום", מציין רמון מראד, ששירת 13 שנים בגדוד 20 בגזרת ג'זין וכיום מתפרנס מעבודה במוסך. מזלה של הלן נאסר שפר עליה. היא נישאה לישראלי ועובדת כמורה במעון לחינוך מיוחד, אך העוול בוער בעצמותיה. אביה נרצח עם פרוץ מלחמת האזרחים בלבנון ב־1976 בידי פלסטינים. היא שכלה גם שלושה אחים (שלושתם שירתו כמג"דים) ושני אחיינים שנהרגו בקרבות ועל ידי מטענים שהטמין חיזבאללה. "זו אפליה זועקת לשמיים", היא מציינת, "כחיילים ומפקדים הם לחמו ומתו יחד, אך חלקם מקבלים מישראל יותר". אגב, כ־40 מפקדים סירבו מטעמי סולידריות לקבל את ההטבות.
כיום נמצא עניינם של אנשי צד"ל בטיפולו של תא"ל יגאל פרסלר, המשמש כיועץ ראש הממשלה לענייניי צד"ל ונציב קבילות במנב"ס. פרסלר, שמשרד ראש הממשלה סירב לאפשר לו להתראיין לכתבה, מצדד בתביעת אנשי צד"ל להשוואת תנאיהם. הוא הגדיר באוקטובר 2015 את המצב: "חלוקה לא שוויונית" ו"החלטה שערורייתית". את מכתבו סיים בפסוק מספר דברים, "צדק צדק תרדוף".
למרבה הצער דבריו נפלו על אוזניים ערלות בממשלת ישראל. "הגיע הזמן", אומרים דוד בר־לב ואתי צור, "שהממשלה תתעורר ותתקן את העוול. יש לנו חוב מוסרי לאנשים האלה. הבעיה המרכזית של אנשי צד"ל, שחלקם מבוגרים וקשי יום, היא דיור. על הממשלה לסייע להם לרכוש דירות כמו שמנב"ס עשתה לאחיהם לנשק". מדובר בעלות של 300־400 מיליון שקל. זה פינאטס בתקציב. רק השבוע התבשרנו שהממשלה תקציב 120 מיליון שקל להפקת האירוויזיון.
עמותת "צדק לצד"ל" מתכננת לצאת במסע ציבורי שבמרכזו פניות לראש הממשלה, לשרים, לח"כים ולמפקדים בכירים לשעבר בצה"ל שפיקדו על יחידת הקישור ללבנון, בהם אלי אמיתי, צ'יקו תמיר והרמטכ"לים בני גנץ וגבי אשכנזי, שאינם נוקפים אצבע כדי לסייע. החריג בהם הוא תא"ל אפרים סנה.
הצעתי להם לעלות לירושלים ולהפגין מול משרד ראש הממשלה ולנקוט פעולות מחאה שונות. זו השפה היחידה שכנראה מבינים בירושלים.