בביקורה זה לא מכבר של נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות, במוסקבה, מצאה היא לנכון לשאת דברים על חשיבותן של זכויות האדם וכיבודן. הדברים נאמרו במסגרת שיח זכויות האדם והמיעוט, הדמוקרטיה, עריצות הרוב וכדומה; דברים שנשמעים כל העת מפי שופטי בג"ץ הנוכחיים ובדימוס כפרופ' אהרן ברק, פרופ' יצחק זמיר והשופט אליהו מצא, המתאפיינים בהשקפות פוליטיות הנטועות מרחק רב - בלשון המעטה - שמאלה מהמרכז.
כך מציגים את עצמם שופטי בג"ץ באופן אורווליאני (אורוול, "1984") כאבירי זכויות האדם ומגיני הדמוקרטיה, במטרה ליצור צידוק רעיוני ומוסרי למשטר הפוליטי הייחודי שיצרו במסווה משפטי, הלא הוא: הדיקטטורה של בג"ץ. המציאות מוכיחה את ההפך הגמור: בג"ץ, כפי שיובהר להלן, פוגע קשות בזכויות האדם ובכך גם רומס את הדמוקרטיה.
הראשונה והחשובה מבין זכויות האדם הינה הזכות לחירות. בהיעדרה לא ניתן לממש אף אחת מזכויות האדם האחרות. כידוע, מאחורי סורג ובריח אין חופש ביטוי ואין זכות להפגין, לא ניתן גם לממש את הזכות לפעילות פוליטית ועוד. לפיכך, אמת המידה הראויה ביותר שבאמצעותה ניתן לקבוע אם בתי המשפט באמת מגינים על זכויות האדם, הינה פסיקתם והתנהלותם במשפט הפלילי.
בתי המשפט בישראל פועלים מכוחם של מספר חוקים כחוק יסוד: השפיטה, חוק בתי המשפט, חוק סדר הדין הפלילי, "חוק המעצרים" בשמו העממי ועוד. חוק סדר הדין הפלילי קובע חד־משמעית כי "הוחל בגביית הראיות, ימשיך ברציפות יום יום עד גמירא". "חוק המעצרים" קובע כי את משפטו של נאשם שהוחלט לעוצרו עד תום משפטו, יש לסיים בתוך תשעה חודשים ממועד הגשת כתב האישום. כך, הלכה למעשה, התנהלותה היומיומית של מערכת בתי המשפט סותרת את מהות החוק המצווה עליה כיצד להתנהל. בעוד החוק מורה לשופטים לקיים דיון מדי יום, ברצף וללא הפסקה מישיבת ההוכחות הראשונה ועד לגזר הדין, אין אף משפט בישראל שמתנהל כך; גם לא במשפטים שבהם הנאשם נמצא במעצר עד לסיום משפטו.
ביום כ"ח בטבת תשע"ד (31.12.13) פרסם הנשיא דאז של העליון, השופט אשר גרוניס, מסמך שכותרתו: "הוראות נוהל של נשיא בית המשפט העליון". המטרה: "להגדיר את עקרונות היסוד שיישומם יאפשר לשמוע משפטים פליליים ברציפות ובכך לתרום לעשיית משפט צדק ולמניעת עינוי דין". ראוי להתעכב על המשמעות מרחיקת הלכת של משפט זה. ראשית, יש במשפט זה כדי להודות שמערכת המשפט בישראל אינה "שומעת משפטים פליליים ברציפות". שנית, וחשוב עוד יותר, ישנה גם קביעה חד־משמעית כי במחדל זה של בתי המשפט יש כדי לפגוע ב"עשיית משפט צדק ולמניעת עינוי דין". במילים אחרות, המחדלים של מערכת בתי המשפט גורמים לתוצאות קשות עד כדי אי־עשיית צדק ועינוי דין. הנה כי כן, התנהלות כושלת זו, פירושה פגיעה בחשובה שבזכויות האדם: הזכות לחירות.
עוד קובע השופט גרוניס במסמך זה, כי "האחריות לניהולו התקין של ההליך ולסיומו בתוך זמן סביר מוטלת על בית המשפט", ולכן: "על בית המשפט לנצל את הכלים שבידיו במטרה לכוון את התנהלות הגורמים האחרים ועליו לעשות בהם שימוש מושכל... כשבית המשפט הוא הפוסק האחרון"; והכל כדי לקיים את מצוות החוק: לשמוע משפטים פליליים ברציפות, מתחילתם ועד סופם. גם כאן, המשמעות הברורה של הקביעות הנ"ל מלמדת כי חרף אחריות השופטים לשמוע את המשפט ברציפות, הדבר אינו מתבצע.
מאז פרסומו של מסמך זה חלפו כארבע וחצי שנים, ועולם כמנהגו נוהג. מצוות החוק, שלפיה יש לסיים משפט בתוך תשעה חודשים ממועד הגשת כתב האישום - כאשר נאשם נעצר עד לסיום משפטו - הופכת להיות בלתי ישימה לחלוטין ולכן מופרת שוב ושוב. העליון מעודד למעשה התנהלות בלתי חוקית זאת בפסיקתו לאורך עשרות בשנים. כאשר מתבקש הוא להאריך את מעצרו של נאשם בשלושה חודשים נוספים, מעבר לתשעה שבהם הוא כבר עצור, לא זו בלבד ש"אבירי זכויות האדם" בבית המשפט העליון נענים כדבר שבשגרה לבקשות כגון דא, אלא אף מגדילים לעשות וחוזרים ומאריכים שוב ושוב, כל פעם בשלושה חודשים נוספים את מעצר הנאשם, לעתים עד כדי עשר הארכות ויותר. במשך כל אותן הארכות המשפט אינו מתנהל ברציפות, בניגוד לחוק - וזכות הנאשם לחירות נרמסת עד עפר.
בשתי דוגמאות ממשפטים שהח"מ ניהל, ניתן להדגים את המחיר הכבד של שלילת הזכות החוקתית לחירות. באחד המקרים, הנאשם הואשם ברצח כפול ונעצר עד לסיום משפטו. במשפט כולו התקיימו 21 ישיבות שבהן נשמעו עדים. על פי חוק, הליך הראיות במשפט היה חייב להסתיים בתוך חודש ימים - ישנם 22 ימי שיפוט בחודש - במקום זאת, הנאשם הוחזק במעצר שלוש שנים ויום, היות שמעצרו הוארך שוב ושוב, עשר פעמים. בסופו של דבר, הנאשם זוכה.
במקרה שני, הנאשם נעצר עד תום ההליכים באשמת רצח - יחד עם שלושה אחרים, ששניים מהם הואשמו ברצח כפול. במשפט התקיימו 37 ישיבות הוכחות, היינו ההליך היה חייב להסתיים בתוך חודש וחצי. בפועל, המשפט נמשך שנתיים וחצי, כאשר "שומרי חומות זכויות האדם" בבית המשפט העליון מאריכים ושבים ומאריכים את מעצרם של שלושה מתוך ארבעת הנאשמים. בסופו של דבר, גם במשפט זה כל ארבעת הנאשמים זוכו. כלומר, חירותם נגזלה במשך שנתיים וחצי אך ורק בשל אותה התנהלות בלתי חוקית של בתי המשפט.
יש להדגיש כי אין מדובר במקרים היוצאים מן הכלל. המציאות מלמדת כי "שמירה" כגון דא על הזכות החוקתית לחירות אופיינית ומלמדת דווקא על הכלל, לגבי המתרחש במשפטים הפליליים במקומותינו.
# # #
גם בסוגיית הסיכומים במשפט הפלילי, מצוות החוק הינה בבחינת אות מתה שדבר לא מתנהל על פיה. לשון החוק הינה חד־משמעית: "בתום הבאת הראיות... רשאים התובע ואחריו הנאשם להשמיע את סיכומיהם לעניין האשמה". היות שרק באמצעות הפה ניתן "להשמיע" סיכומים, הרי שהם חייבים להיות בעל פה. בעקבות זאת קבע הנשיא גרוניס במסמך הנ"ל: "יש להורות שהסיכומים יישמעו בעל פה גם אם הצדדים מסכימים על הגשת סיכומים בכתב"; ובהמשך בא הסבר שלפיו נוסף על כך שזוהי מצוות החוק, הרי: "דרך זו מאפשרת לבית המשפט להפנות שאלות לפרקליטים על מנת להבהיר את טיעוניהם ולהבינם כראוי".
הגשתם של סיכומים בכתב גורמת לדחייה נוספת של חודשים, תרחיש המעצים את עינוי הדין, כמו גם את משך זמן גזילת זכותו החוקתית לחירות של הנאשם. גם כיום - לרוב ביוזמת הפרקליטות - חרף מצוותו המפורשת של החוק ודרישתו החד־משמעית של הנשיא גרוניס, החוק הוא חוק, אולם הסחבת הבלתי חוקית נמשכת, והסיכומים ממשיכים להיות מוגשים בכתב כאילו אין חוק.
אולם גם בכך לא מסתיימת התנהלותם הבלתי חוקית של בתי המשפט בישראל כשדנים בדיני נפשות. החוק דורש מבית המשפט שלאחר השמעת הסיכומים: "יקבע בית המשפט מועד למתן הכרעת דין, המועד יהיה בתוך 30 יום מיום שמיעת הסיכומים". עוד ממשיך החוק וקובע כי "נשיא או סגן נשיא של בית המשפט רשאים להאריך את התקופה מטעמים מיוחדים שיירשמו. על הארכה כאמור, ידווח נשיא או סגן נשיא של בית המשפט, לנשיא בית המשפט העליון".
שוב לפנינו "הלכה ואין מורין בה", וליתר דיוק, דרישת חוק המושלכת הצדה ככלי אין חפץ בו. בפועל כמעט לא ניתן פסק דין בתום 30 ימים מסיום המשפט. גרוע מכך, בכל אותם מקרים - שהם למעלה מ־90% - שופט שאינו עומד בלו"ז הקבוע בחוק, אינו פונה לנשיא או לסגנו של בית המשפט שבו הוא מכהן כדי שזה ידון בבקשתו לדחות את מועד מתן פסק הדין. קל וחומר שבשל כך, נשיא בית המשפט העליון אינו מדווח כמעט אף פעם על המחדל במקרים מעין אלה.
הגרוע מכל מתרחש כאשר הפרקליטות, בעזות מצח וחרף שלושת המחדלים הבלתי חוקיים הנ"ל, מבקשת לשוב ולהאריך את מעצרו של נאשם שוב ושוב. כאמור, "שומרי החומות" של זכויות האדם בבית המשפט העליון נענים כלאחר יד ובדרך שגרה לבקשות אלו של הפרקליטות.
התנהלות זו של מערכת המשפט הינה מקוממת במיוחד לנוכח אכיפת החוק הבררנית המאפיינת את התנהלותה בכל הנוגע לזכות החוקתית לחירות. כאשר עסקינן במסתננים, מכוח הדיקטטורה של בג"ץ נפסלו שלושה חוקים שעניינם מעצרם של הנ"ל. תחילה למשך שלוש שנים, אחר כך למשך שנה ולבסוף, נפסל גם החוק שהתיר להחזיקם במעצר לילה בלבד והכל על יסוד הקביעה שלא ניתן להגביל את חירותם באופן כה "בלתי מידתי", מבלי לקבוע קודם לכן את אשמתם הפלילית. לעומת זאת, כאשר מדובר באזרח ישראלי, ניתן להאריך את מעצרו עשר פעמים ויותר - כלומר, למשך שלוש שנים ויותר - וזאת "באופן מידתי". הנה כי כן, בנרתיקם של אבירי ה"דמוקרטיה" הבג"צית ישנם שני סוגי "מידתיות". אכן, האורווליזם בהתגלמותו.