איש אינו מוכן להעריך בוודאות לאן מועדים פני המאורעות בעזה, אך משיחות עם שרים וקצינים בצה"ל עולה הרושם כי ההערכה היא שלא יהיה המשך ליום הקרב שהתחולל אתמול והלילה. הערכה זו מבוססת על הכוונות המוצהרות של הצדדים, וכמובן על היכולות שלהם. החמאס והג'יהאד האיסלאמי הבהירו כי הם אינם מעוניינים במלחמה. הם יודעים כי היא תסתיים בהפלת שלטונם. גם ישראל אינה רוצה בכך כי אינה מוכנה לשלם את המחיר הכבד של המלחמה.
באשר ליכולות, כמובן שהמצב נוטה עוד יותר לטובת ישראל. חמאס נמצא בשיא חולשתו. הוא מבודד מדינית. מבחינה צבאית הולך ונשלל ממנו נשק המנהרות. אתמול חשף צה"ל ופוצץ עוד מנהרה, עשירית במספר בתוך פחות משנה. כיפת ברזל משתפרת ומגלה גם יכולות ליירט פגזי מרגמה, אם כי לא במאת האחוזים, ולא רק רקטות. חמאס נכשל ברמה האסטרטגית בגיוס המונים למחאות העממיות על הגדר, גם אם פה ושם היו לו הצלחות טקטיות כמו השימוש בעפיפוני תבערה ובבלונים להצתת שדות עוטף עזה, כלי נשק שמערכת הביטחון טרם מצאה לו פתרון.
בעזה מגרדים את תחתית חבית המצוקה
מרביתם של שני מיליון התושבים בעזה כבר מגרדים את תחתית חבית מצוקתם הכלכלית. אתמול גם הופסקה אספקת החשמל מצד ישראל לרצועה. ישראל טוענת שזה כתוצאה מפגיעה של רקטה או פגז מרגמה בקווי המתח וכי יידרשו כמה ימים לתיקונה. אך למרות מצוקתו, מבקש חמאס לאותת לישראל כי היא לא תכניע אותו ותוריד אותו על הברכיים להסדר של "הודנה" ארוך־טווח, שנוח לה. את האיתותים הוא משגר באמצעות "שליח" - הג'יהאד האסלאמי, שהוא אמנם ארגון פלסטיני־סוני אך סר למרותה של איראן, שיש לה עניין רב בהסלמה בדרום.
וכך היינו עדים ליממה של מיני־הסלמה. חוליה הניחה מגזרי תיל (קאטר) ממולכדים על הגדר. זה היה כחלק מטקטיקה של "המאבק העממי" שהופך למאמץ בלתי פוסק, שהוא תכלית "המאבק העממי", לפגוע בגדר. המטען פוצץ ובתגובה ירה צה"ל אש טנקים לעמדת תצפית קרובה של הג'יהאד האסלאמי, שכמעט לא ניתן להאמין שאנשיו לא ראו את מניחי המטען. שלושה מאנשי הארגון נהרגו. בתגובה התיר חמאס לג'יהאד האסלאמי לשגר עד לפנות בוקר כמאה פגזי מרגמה ורקטות, שאחת מהן נחתה בחצר גן ילדים באחד היישובים.
פיתרון אסטרטגי לא יהיה, אבל אולי הקלה טקטית
זה היה המספר הגבוה ביותר של שיגורים מעזה מאז צוק איתן. אומנם איש לא נפגע למעט שלושה חיילים באורח קל, אבל צה"ל לא יכול היה להבליג ותקף מהקרקע ובאמצעות חיל האוויר תקיפה מסיבית של 30 מטרות חמאס וג'יהאד אסלאמי. זו היתה התקיפה הרחבה ביותר מאז צוק איתן.
כאן גם מונחת הסכנה הגדולה ביותר: למרות שלכל המעורבים אין עניין להיקלע שלא מרצונם למלחמה כוללת, העניינים עלולים לצאת מכלל שליטה. ועדיין, במערכת הביטחון ובדרג המדיני מעריכים שניתן לחזור לרגיעה. אם אכן יחזור השקט, הוא יושג בלי הסכם אלא בהבנות שקטות של שני הצדדים המעורבים, בעזרת המעורבות של המודיעין המצרי, שמנסה להשיג את השקט.
הסיכוי להודנה ארוכת־טווח או אפילו קצרה, הוא קלוש, וזאת בגלל הדרישות שאף צד אינו מוכן ואינו יכול לוותר עליהן. ישראל דורשת את פירוק החמאס מנשקו והסכם החלפת שבויים וגופות במחיר מינימלי. חמאס לא יסכים לכך. לכן כל מה שנותר הוא לנסות להרגיע את הרוחות הלוהטות ובתמורה תקל ישראל מעט, ברמה טקטית לא אסטרטגית, על מצוקת תושבי הרצועה, תגדיל את הסיוע ההומניטרי ואולי תאפשר להתחיל בבנייתו של מיזם תשתיות אחד.