הפלסטינים יורים עלינו ואנחנו מוותרים על הניסיון לנצח

בתגובה להפצצות על לונדון ב־1940 הטביעה בריטניה את הגרמנים בנהרות של דם במשך שנים, עד לניצחון המוחלט והכנעת הרייך. אש וחורבן המטירו מטוסי בריטניה על ערי גרמניה ללא הבחנה. אפילו בפברואר 1945, שלושה חודשים לפני סוף המלחמה וללא סיבה צבאית, הם החריבו את העיר דרזדן כמעט עד היסוד. גם ההחלטה האמריקאית להטיל פצצות אטום על הירושימה ועל נגסאקי, באוגוסט 1945, הייתה במידה רבה נקמה על פרל הרבור, והיא הובילה לכניעה מוחלטת של יפן לבעלות הברית. הרוסים טיפלו בטרור הצ'צ'ני בשיטות שלא היינו מעלים על דעתנו, אבל הן הובילו להכרעה ולכניעה מוחלטת. הבעיה הצ'צ'נית הסתיימה.
 

כך נוהג כל עם ושלטון שאויב מאיים להשמיד אותו, מפציץ את גני הילדים שלו, מקהיל את העולם נגדו והופך את חייו לסיוט. סכסוכים כאלו הסתיימו לאורך ההיסטוריה בהכרעה ובניצחון, לא בשום דרך אחרת. כך גם היה קורה לו הערבים היו מנצחים אותנו אי־פעם. היהודים המעטים שהיו נותרים בחיים היו מגורשים או נותרים כתושבים סוג ג', מבוזים ורדופים. הביטו מה קרה למנוצחים בסוריה. רק לא אצלנו. 
 

משהו מאוד בסיסי נפגע אצלנו במנגנון ההגנה העצמית והשרידות, משהו סורס וחובל. ולכן, פרדוקסלית, הסבל והסכסוך מונצחים. עד היום, מבחינתנו, הפלסטינים הם לא אויב. הם יורים עלינו, ואנחנו מפגינים גישה טיפולית, הם מפציצים ואנחנו מוטרדים ממצבם ההומניטרי. אנחנו לא כועסים, לא זועמים, לא נחושים להדביר את מי שעושה הכל כדי לסלק אותנו מהארץ והעולם.
 

בין היתר מחקנו מהלקסיקון את עצם האפשרות להכריע את האויב. פעמיים הבטיחו לנו שלום כוזב אבל קיבלנו דם ושכול, ומאז אימצנו גרסה מעוותת של הכרה במציאות. כאילו ישנה מחלה כרונית שלא תיגמר לעולם ושמה "הסכסוך" והיא מכתיבה לנו שיתוק ומגננה מסורסת. אסור להכות מכות ניצחות, הכל "סבבים", "הכלה", "איתותים" ותמונות תודעה. אין אפשרות לניצחון, אפילו לא להסרת האיום. 

 

אבל האמת הפוכה: יחסי הכוחות בינינו לבין הפלסטינים מאפשרים לנו לשים קץ לסיוט ולהכריע אותם. אבל אנחנו עסוקים בניתוח פסיכולוגי ובהבנת הצד השני במקום לדון בדבר היחיד שבו עוסקים מי שמתקיפים אותו: למגר את האויב. גם השבוע, למרות עשרות רבות של טילים ופצצות על אוכלוסייה אזרחית, צה"ל והממשלה המשיכו לעשות כאילו: לאותת, לאיים, לסמן. רק לא לחסל ולנצח. חיל האוויר קיבל פקודה לבצע תקיפות "מדודות" ו"מידתיות" כדי לנסות להרתיע וגם לעבוד עלינו. במקום להפציץ את כל בנייני השלטון בעזה, את מחנות הצבא והמשטרה, את המנהיגים, המפקדים והחיילים. כן - להכאיב במקסימום ולהכריע. במקום להיכנס לעזה, אם צריך, כדי למוטט את השלטון - עשו מתקפות בכאילו. 
 

למעשה, צה"ל עסוק בלסגור את המכסה על הסיר המבעבע בלי לכבות את האש. גדרות, הגנות תחתיות, אוויריות, ימיות, הכל דפנסיבה אומללה ויקרה להחריד, רק לא התקפה וניצחון. ונכון, אם נצוד את מנהיגי ומפקדי חמאס, אם נשמיד את המחנות והאמצעים שלהם, הם יירו בהתחלה טילים גם לעבר ראשון לציון ובאר שבע כמו בצוק איתן. אבל אדרבא, זו תהיה התואנה לשים קץ ליכולות של האויב להטיל עלינו טרור. כי מדינה שמסכימה לחיות עם מציאות שכזו בעזה וביהודה ושומרון היא לא חפצת חיים.
 

השאיפה לנצח נובעת לא רק מנקמה ומפורקן, יש בה היגיון אלמנטרי שרק אנחנו, מכל העמים, מסרבים לקלוט. אנחנו הרגלנו את עצמנו, ללא סיבה וצורך, לדימום פיזי, נפשי וכלכלי בלתי פוסק. קושרים לעצמנו את הרגליים והידיים ומטפחים את אגדות השמאל של חיים על החרב. אלא שאם נכריע את האויב צבאית, נסתמך הרבה פחות על חרבנו, ודווקא יגבר הסיכוי להשלמה גם מהצד הפלסטיני. הגיע הזמן לרצות לנצח - וממש אין זו אגדה.

מתנה גדולה סיפק חבר הכנסת דוד אמסלם, יו"ר הקואליציה ומקורבו של ראש הממשלה, למחנה שמבקש לשמור על שלטון בג"ץ ועל סירוס הדמוקרטיה. הצעת אמסלם למנוע מהמדינה לערער על פסקי דין פליליים, היא אומללה ומטופשת במקרה הטוב, ומושחתת עד אימה במקרה הרע. ברור שכל מטרתה לעצב חוק חדש, הרסני במהותו, שיתאים למטרות האפלות של עבריינים בכירים בפוטנציה.
 

בהצעה הזו, כמו כמה נוספות מאותו בית יוצר פוליטי, הם משחקים לידיים של מי שמנסה לבלבל את הציבור בכוונה. מי שמנסה להצביע על סכנות מדומות לשלטון החוק, במטרה לשמר את הכוח בידי קבוצה נבחרת של שופטים ועובדי מדינה, שנישאים על כפות אליטה עיתונאית ואקדמית. זו אומנם בטלה בשישים מבחינת מספרה, אבל היא בעלת השפעה ציבורית דרמטית. הבעיה היא שאנחנו מוצפים במבול של התרחשויות משפטיות חשובות, שקשה לאדם מן השורה לרדת לעומקן. לכן קל כל כך לטשטש ולבלבל את היוזמות והיוצרות, ולצלצל בפעמוני שווא שנועדו להשיג מטרות זרות.
 

מרתק היה להיחשף לנאומים של כמה מבכירי מערכת המשפט, בעבר ובהווה, בכנס של לשכת עורכי הדין באילת השבוע. מי צריך את פסקת ההתגברות, שאלה בתמימות מרים נאור, נשיאת העליון לשעבר. אין קשר בין פסילת החקיקה בעניין המסתננים לבין פסקת ההתגברות, היא הפטירה. ובאותו הקשר, מבלי משים, היא חשפה מדוע היא עצמה פסלה את החוקים של הכנסת והחלטות הממשלה - פשוט כי היא לא מסכימה עם עמדת הממשלה. עד לאחרונה היא הייתה השלטון האמיתי של מדינת ישראל. 
 

זו בדיוק הסיבה לכך שנדרשת פסקת ההתגברות או כל אמצעי אחר שיחזיר את ההכרעה למי שנבחר - למחוקקים ולממשלה. הנשיאה בדימוס גם טענה שפסקת ההתגברות תמנע מבתי המשפט להושיט סעד לציבור. זו עוד הפחדת שווא. כל שהיא תמנע הוא את תפקוד השופטים והיועצים המשפטיים לממשלה כריבון האמיתי.
 

השבוע התמזגו הזעקות של בכירי הפרקליטות עם ההצעה המהפכנית של שרת המשפטים, להעמיד סוף־סוף תשתית הוגנת של זכויות לחשודים בחקירות. צריך הרבה אומץ כדי לשנות כך סדרי עולם ולקבוע הליך הוגן באמת, שבו תיפסק הרוח הגבית שמוקנית למשטרה ולפרקליטות בחקירות ובהעמדה לדין. מי כמו עורכי דין מתנסים בנחיתות הבלתי סבירה של נחקרים במשטרה, אל מול החופש הכמעט מוחלט של חוקרים לדרוס חשודים כדי לחלץ מהם הודאות והסכמי עדי מדינה לא ראויים.
 

גם בהקשר הזה כבר נשמעה מורת רוח מהפרקליטות והמשטרה, מי שלא יוותרו על זכויות היתר שלהם ללא קרב. אבל גם כאן הרסניות במיוחד הצעות מגונות כמו אלו של יו"ר הקואליציה, כאלו שמספקות תחמושת מוצדקת למי שמנסה ליצור תחושה מדומה של מתקפה על החוק והסדר. ובכל זאת אפשר לציין השבוע קרן אור ראשונה שבוקעת מכיוון בג"ץ, שאולי מסמנת תחילת חזרה לבית המשפט העליון שקדם לעידן אהרן ברק.

פסק הדין המקיף של בג"ץ, שדחה השבוע את העתירות נגד חוק הדחת חברי כנסת שמטיפים למאבק מזוין נגד ישראל, מתחבר לפסיקת בג"ץ עוד מאמצע שנות ה־60, שלפיה אסור למדינה לסייע למי שרוצה לחסל אותה תוך שימוש בכלים הדמוקרטיים שלה. אז נדחתה המועמדות לכנסת של רשימת "אל־ארד" בדיוק מהנימוקים האלו, אבל בדור האחרון ביטל העליון שוב ושוב את פסילתם של מועמדים כמו חנין זועבי, שלידם נראית רשימת אל־ארד כילדה תמימה.

השבוע קבעו תשעה שופטי העליון שחוקה ודמוקרטיה אינן מתכון להתאבדות ולכיליון לאומי. כל כך פשוט, כל כך מובן מאליו, אולי אנחנו באמת בתחילתו של עידן חדש. גם בבג"ץ.