כל כך הרבה נכתב על עידן המסכים ועודף המידע שבו אנו חיים. קראתי כבר לפחות ארבע כתבות שונות, בעיתונים שונים, עם מי שהוגדרו ״מומחים בעלי שם עולמי״ בתחום, שחזו עתיד קודר עוד יותר: המגיפה רק החלה, מספר הנפגעים ילך ויגדל.



קראתי גם לפחות שתי כתבות שונות של כותבים שעברו גמילה מאינטרנט ומסמארטפון ודיווחו היישר מהחזית. האמת, אני לא זוכר שום דבר משמעותי מהכתבות האלו. כלומר, בכולן הגיעו לאותן המסקנות פחות או יותר: שאנשים כיום לא עסוקים בלחוות את הרגע מרוב שהם מתעדים אותו. שהרשתות החברתיות ממכרות בדיוק כמו הרואין. בגדול אלו תמיד אותן הטענות, אותם הממצאים, ונדמה שאין מה לומר יותר בנושא ואין מה לחדש. גם לא לי.



הדבר היחיד שאני יכול להגיד הוא שכאדם שכלי העבודה שלו זה המחשב, אפשר לשייך אותי לקבוצה שסובלת יותר מהמצב. האמת היא שאני לא מצליח לכתוב יותר משתי פסקאות בלי להציץ בנעשה ברשת. לעתים זה אפילו נעשה בלי שאני שם לב: אני פונה לאינטרנט לצורך מציאת פריט מידע כזה או אחר הנחוץ לי לכתיבה, ובלי לשים לב מוצא את עצמי עסוק ברפרושים של המייל, הפייסבוק, אתרי החדשות, ונשאב אל תוך המתחדש והמתעדכן ברשת. מתחיל לקרוא כתבה, לוחץ על אחרת שמופיעה בהמלצות, מסתכל בפייסבוק, מציץ לחיים של אנשים, לתמונותיהם, דיווחיהם, תחושותיהם. וכמובן שעל כל דבר אני מפתח דעה - שהיא כמעט תמיד שלילית. זה מטומטם, זאת חושבת שאכפת למישהו מתובנות האמהות שלה, ההוא מביך, ההיא חושבת שהיא שנונה.



ואז המייל מודיע שהגיעה הודעה חדשה מהאתר שבו עשיתי את בדיקת הדנ"א. יש לך שני קרובים חדשים שנמצאו, מוסרים לי בהודעה. אני כמובן לא טוב בדחיית סיפוקים ונכנס לתוצאות. ואחרי שראיתי את האנשים, אני כמובן מגגל אותם במטרה לגלות שזכו בפרס נובל או משהו. כמו תמיד, המציאות לא זוהרת כמו שאני מקווה. לקרוב הראשון יש חברת שיפוצים באריזונה. השנייה מרצה לביוכימיה באיזה קולג׳ כושל בארצות הברית. אחר כך אני חוטא במשחק שש־בש אינטרנטי. ואז שוב בודק את אתרי החדשות, אולי התחדש משהו שאסור לי לפספס. התפתחות בתיקי נתניהו, רכילות מרושעת על מישהו שאני מכיר, עדכון תחזית מזג האוויר, כל דבר. ואז אני פתאום נזכר שבעצם נכנסתי לרשת כדי לברר משהו לכתיבה ועברו כבר 45 דקות שלא יצאו מהן דבר.



השכם בבוקר טלפון מהסוכנת. ״תראה״, היא אומרת, ״כבר קיבלת כמעט את כל הכסף על הסדרה, אבל אתה לא מתקדם בכתיבה. כל יום מתקשרים אלי מחברת ההפקה כדי להתלונן. מה קורה?״.



״אני על זה״, אני אומר בלחש, ״אני כבר ממש לקראת סוף פרק 7״.



מיד אחרי זה אני מקבל טלפון מהמפיקה של הסדרה. היא נוזפת בי ואומרת שיש יעדים הפקתיים ואם לא נעמוד בהם ההשלכות הכספיות יהיו מרחיקות לכת ויוכלו להגיע עד לכיס שלי. אני לוקח נשימה עמוקה ומנסה להרגיע את תחושת הלחץ שמכה בי.



ושוב מתחיל מרתון רפרושים באתרי החדשות, בדיקת מייל והתעדכנות בנעשה בפייסבוק. ואז כבר צריך להחזיר את הילד מהגן, ואני מודיע לאשתי שלא אוכל להביא אותו, יש לי עוד עבודה, ומתחיל ויכוח. סף התסכול עולה ואני מתיישב שוב מול המחשב ומנסה להתרכז. מוצא את עצמי ממש בקריז התעדכנות רשת, לא שולט בעצמי ולוחץ שוב על הדפדפן.



באותו הרגע אני מבין שיש בעיה חמורה ואני חייב לטפל בה. אני קם מהכיסא וניגש למודם, מנתק אותו, עולה על גג הבית ומשליך אותו כמה שיותר רחוק. הבן זונה הזה לא מתנפץ, אבל העיקר שהוא לא מחובר. איזה אושר זה להשליך מודם, אין לכם מושג. זה יותר טוב מסקס. יותר טוב מארוחה משובחת במסעדה שווה. יותר טוב מהרגע הזה לפני שנה באצטדיון טדי שבו בני יהודה זכתה בגביע המדינה. יותר טוב מללכת לרופא השיניים ולגלות שהכל תקין ואין שום טיפול שצריך לעשות. יותר טוב מזכייה ב־680 יורו ברולטה בקזינו ברודוס כשכולם מסתכלים עליך בקנאה. זה יותר מכל זה. בחיי. איזה שחרור. לא אשכח לעולם את תחושת השחרור והפורקן שעלתה בי באותו רגע ביום ראשון, 27 במאי 2018, אחרי שהשלכתי את המודם מהגג. מגיע לחרא הזה שהרס לי את החיים.



בדיוק שעתיים וחצי אחרי כן הבעיות מתחילות. ״מאמי, משהו קרה עם ה־VOD״, אשתי אומרת לי, ״הילד רוצה לראות ׳מטוסי־על׳ ואי אפשר״.


״שיט״, אני מסנן לעצמי ביודעי שהבעיה היא שה־VOD פועל על אינטרנט. ״שנייה, אסדר את זה״, אני אומר ויוצא לחצר מובס, אוסף את המכשיר המקולל וחוזר הביתה בראש מורכן. אני מחבר אותו, החרא פועל, ואני יודע שהלך עלי, אין לאן לברוח. שמישהו ייקח אותי מכאן, בבקשה, שמישהו יעצור את הרכבת, אני רוצה לרדת מהעולם הזה.