1. סרק־סרק
ב־2010 התרחשה דרמת ענק בישיבת השביעייה המדינית־ביטחונית, כשראשי מערכת הביטחון התקוממו נגד הוראה שהורידו עליהם, אגב אורחא, ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק. ההוראה הייתה "לדרוך" את המערכת לקראת תקיפת תשתית הגרעין של איראן תוך 30 יום (פ+30). מאיר דגן, גבי אשכנזי, יובל דיסקין ועמוס ידלין הבהירו לדרג המדיני כי מדובר בהוראה בלתי חוקית. השביעייה הייתה פורום אד־הוק, לא חוקתי ונטול סמכויות. ראשי מערכת הביטחון צדקו. הדרמה הזו פורסמה גם בעמודים הללו ובמקומות נוספים. נתניהו וברק התקפלו. עכשיו מתברר, כפי שסיפר ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו לאילנה דיין ב"עובדה", שהיה גם סיבוב שני.
מתברר כי אחרי שארבעת הטנורים השתחררו במהלך 2011, חזרו נתניהו וברק לסורם עם דרישה דומה שהונחתה על הרמטכ"ל בני גנץ וראש המוסד תמיר פרדו, להכין את מערכת הביטחון לתקיפת איראן. הפעם, תוך 15 יום. ייתכן שנתניהו וברק העריכו כי ראשי המערכת הטירונים שזה עתה נכנסו לנעליהם הגדולות של דגן, דיסקין ושות', יהססו להפגין עצמאות מול הדרג המדיני. מתברר שטעו.
פרדו מעיד כי היסס, בדק את ההוראה באופן משפטי, אפילו שקל להתפטר מתפקידו. נדמה לי שגם פרדו, כמו קודמיו, מצא אז אוזן קשבת אצל הנשיא המנוח, שמעון פרס. דריכת המערכת לתקיפה, גם אם מבוצעת במסגרת תרגיל הונאה, יכולה לדרדר בסבירות גבוהה את הצדדים למלחמה. דריכה כזו תזוהה בצד השני, שידרוך בתגובה גם את המערכת שלו ועלול לנסות להנחית מכת מנע. כך או אחרת, הדריכה לא נדרכה, והתקיפה לא נתקפה. זה היה סרק־סרק.
קטונתי מלדעת או מלקבוע מי צדק בוויכוח הזה בין שני דורות במערכת הביטחון (נמשך בימיהם של שני רמטכ"לים, ראשי מוסד, שב"כ, אמ"ן ומפקדי חיל אוויר) לבין הדרג המדיני. רק ההיסטוריה תשפוט את הצדדים. מצד שני, ברור שנתניהו וברק לא הצליחו לגבש, אפילו לא לרגע אחד, רוב ב"שביעייה" (שהפכה לשמינייה), וגם לא בקבינט.
עובדה מדהימה נוספת היא כי במהלך אותם שני דורות לא נמצא בכיר ביטחוני אחד לרפואה שיצדד בעמדתם של רה"מ ושהב"ט. חזית הסירוב הייתה דרמטית והקיפה את כולם, כולל כולם. הרמטכ"לים, ראשי המוסד והשב"כ, ראשי אמ"ן, מפקדי חיל האוויר והגנרלים הנוספים סביב כל אלה (כמו עמוס גלעד, למשל).
הנה מכתב שנכתב ב־8 באוגוסט 2012, שנה אחרי אירוע פרדו, בידי קבוצת קצינים מיוחדת: אלוף במילואים עמירם לוין, תא"ל במילואים גיורא זורע, ניצב בדימוס אליק רון, אל"ם במילואים יוסי לנגוצקי ואל"ם במילואים ד"ר אבשלום חורן. ארבעה מתוך החמישייה הסודית הזו (חוץ מאליק רון) עמדו בראש מערך המבצעים המיוחדים (מ"מ) של אמ"ן. לנגוצקי הקים את המערך הזה. לוין וזורע היו מפקדי סיירת מטכ"ל, חורן היה סגן מפקד סיירת מטכ"ל, רון גדל ביחידה. הם שיגרו את מכתבם לשני מקבלי ההחלטות שהטרילו באותם ימים את מערכת הביטחון כולה: נתניהו וברק. חרחורי התקיפה באיראן של שני אלה נמשכו מ־2009 דרך 2010 בואכה 2011, ועכשיו אנחנו כבר ב־2012.
כך נפתח המכתב: "כמי שזוכרים היטב את יהירותם, ביטחונם המוחלט וחוכמתם האינסופית של אלה שהמיטו עלינו את אסון מלחמת יום הכיפורים, איננו יכולים להחשות ולא לומר לשניכם, חברינו משכבר הימים, שאנו חרדים מעצם החשיבה על הכאוס הנורא שעלול לבוא עלינו בדרכים שונות, לאחר אופוריית הניצחון על המן הרשע". בהמשך, על פני חמישה סעיפים מתומצתים וחדים, מנתח מכתב האזהרה את הנזקים, ההשלכות והסיכונים הלא פרופורציונליים שתקיפה ישראלית נגד איראן עלולה לייצר.
הוא מסתיים במילים הללו: "פתיחה במלחמה ללא שיתוף כן ומלא עם ארה"ב, נגד איראן, שהיא מדינה שלא נוכל להכריעה ולו בגלל ממדיה, עלולה להסתבר כמשגה קולוסלי. יהיה זה משגה היסטורי ודרמטי שלנו אם ננסה לגרור ולכפות על ארה"ב מלחמה בעל כורחה. אנו מודאגים עמוקות מסכנת הערכת החסר שלכם באשר לחוסר הגנת ומוכנות העורף, לתגובות נגד מתמשכות איראניות. דיר בלקום, שלא תעשו דבר שלא בהסכמת ארה"ב".
זהו מכתב בין חברים. בברנז'ה הזו כולם אכלו מאותו מסטינג וראו זה את זה במצבי קיצון לאורך שנים. לנגוצקי גידל את שני האחים נתניהו. לוין היה המפקד הישיר של ביבי בסיירת. ברק תפור לתוך העסק הזה מבפנים, כמפקד סיירת בעצמו שגידל וגדל עם כולם. וכן הלאה. ה"דיר בלקום" נלקח משם.
ומה הייתה התגובה? ביבי לא הגיב. ברק קרא ללנגוצקי ולחברים וחפר להם שעתיים ללא תכלית. כשלנגוצקי הרים טלפון לראש המטה לביטחון לאומי, יעקב עמידרור, ושאל אם ביבי ראה את המכתב, עמידרור ענה שכן. המכתב מונח על שולחנו של ראש הממשלה. אז למה הוא לא מגיב? הקשה לנגוצקי. אולי כי הוא יודע שאהוד כבר דיבר איתכם.
לימים, כעבור פחות משנה, יבצע גם "אהוד" פניית פרסה חדה וישאיר את נתניהו לבד עם הזיות התקיפה שלא קרתה. כרגע, הם בעיקר תוקפים זה את זה. איראן חתמה בינתיים על הסכם עם המעצמות, שממנו פרש נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לפני כמה שבועות. אמריקה לקחה את ההובלה, וכמה טוב שכך.
2. ואז הגיע ליברמן
לפני שנתיים נכנס אביגדור ליברמן ללשכת שר הביטחון בקריה בתל אביב, והתיישב על כיסא השר. מסביב הביטו בו הרמטכ"ל ואלופי צה"ל בפנים מבועתות. זה היה אותו ליברמן שהתיישב מתריס מולם ומול עמדת הצבא בהפגנתיות במהלך ישיבות בית הדין במשפטו של החייל אלאור אזריה. אותו ליברמן שכיבד את הקבינט המדיני־ביטחוני בשנותיו הארוכות כשר חוץ בביקורי נימוסים קצרצרים ונטולי נימוס בעליל. אותו אחד שחבט בצמרת הצבאית לפני צוק איתן, במהלכו ואחריו ושידר זלזול בביצועיה וברוח הלחימה והחתירה למגע שלה. אז עכשיו הוא השר האחראי.
מעולם לא הגיע אדם מוכר פחות או מפחיד יותר (את לובשי המדים) לתפקיד הזה. גם לא עמיר פרץ. לאף אחד במטכ"ל לא היה מושג מה עושים עם הרוסי המוזר והשתקן הזה ומה בדיוק הולך לקרות. האם צריך להציג תוכניות לחיסול מיידי של איסמעיל הניה? האם סכר אסואן בסכנה? איזו מהדמויות המעורבבות בתוך האיש הזה תופיע בקריה: דוקטור איווט, או מיסטר ליברמן?
כגודל חוסר הציפיות, כך הייתה ההפתעה. ליברמן היה מודע למצב והגיע מוכן. השבוע הראשון שלו בתפקיד היה מכונן וקבע את הטון לכל מה שקרה אחריו. זה היה שבוע ממוקד שבו ערך השר שני ביקורים וסיורים בפיקודים מרכזיים והעביר שורה ארוכה של מסרים לצמרת צה"ל ובראשה הרמטכ"ל. זו הייתה הפעם הראשונה שהם שמעו אותו מדבר בכנות, ברצינות, מעומק הלב. אני מודע לגודל ההזדמנות שנקרתה בדרכי, אמר, באתי בלב פתוח וביראת כבוד, אני רוצה קודם כל ללמוד ולספוג כל מה שאפשר, תקבלו ממני גיבוי גורף, עד הסוף, יעלה כמה שיעלה, אעשה הכל כדי שיהיה להם כל מה שצריך ובעיקר שקט תעשייתי.
באותו שבוע ראשון התייצב ליברמן למסיבת עיתונאים יחד עם ראש הממשלה נתניהו, שבה חידשו השניים את מחויבותה של ישראל לפתרון שתי המדינות ואפילו מלמלו משהו חיובי על יוזמת השלום הערבית. מטרת האירוע הייתה לפייס את הנשיא עבד אל־פתאח א־סיסי, שקיווה לקבל בקואליציה את בוז'י הרצוג ומצא במקומו את אביגדור ליברמן. לא בטוח שא־סיסי קנה את המלמולים של ביבי ואיווט. כן בטוח שבצבא תלו בהם תקוות וסימנים מעידים לכך שהם כנראה מקבלים את דוקטור ג'קיל. מיסטר הייד הוכנס להקפאה עמוקה ואופסן באפסנאות הצה"לית.
כיום, שנתיים אחרי, כבר ברור לשני הצדדים שלפחות מהבחינה הזו הניתוח הצליח. החולה חי וקיים. חייו אינם פשוטים. הם רצופי משברים, חילוקי דעות ואתגרים, אבל השקט התעשייתי נשמר בקפדנות. הצבא מקבל גיבוי גורף, והכביסה המלוכלכת מכובסת בתוך החדר, במכונת כביסה חרישית.
זה מזכיר קצת את התהליך שקרה לליברמן במשרד החוץ. גם שם חששו מאוד מפניו, גם שם הופתעו הפתעה אמיתית. אבל שם זה היה תהליך חלק יותר. במקרה של משרד הביטחון, לקח לזה זמן. "השנה הראשונה שלו כשר ביטחון הייתה מביכה", אומר מישהו שמלווה את התהליך מתוך החדר. "היו שם אלמנטים של חוסר רצינות. בכל פעם שליברמן אמר בקבינט אמירה גורפת ולא מבוססת, אפשר היה להבחין בראשי הצבא מתכווצים בכיסאותיהם ומחליפים מבטים. הם לא פצו פה, אבל היה ברור שהם לא יודעים מה לעשות עם עצמם".
הקבינט הוא מקום אכזרי. שועל כמו ישראל כץ לא ידלג על אירוע כזה. כשהיה ליברמן משחרר אמירה מהסוג הזה, היה כץ משחרר לחלל החדר מיד אחריו את השאלה התמימה "אה, הרמטכ"ל, מעניין אותי מה חושב הצבא בעניין הזה, האם יש הסכמה עם השר?". ברגעים כאלה היה הרמטכ"ל מעדיף לצאת לצהריים עם קאסם סולימאני, אבל הוא איכשהו צלח את זה.
מערכת הביטחון היא גוף היררכי. צה"ל של גדי איזנקוט לא תדרך נגד השר. נתן לזמן לעשות את שלו, והוא עשה. "בשנה השנייה", משחזר המשחזר, "זה כבר שונה. רואים שאיווט תפס את הפרינציפ והבין ששליפות בנושא הביטחוני לא עובדות. הוא מנומס ומבוסס, שקול יותר, מתואם מאוד עם המערכת. בשנה השנייה, ובעיקר בחודשים האחרונים, הוא ממלא את כורסת שר הביטחון".
הוא עצמו מאוהב. לו היה הדבר תלוי בו, היה חותם קבע בתפקיד עד עולם. כל מי שמכיר את האיש, מבין למה. בתחילת הדרך, באחד הטקסים של הענקת דרגת אלוף לאחד מקציני צה"ל, נכנס ליברמן לאירוע ואמר לרמטכ"ל בבדיחות הדעת: שמע, איזה קטע. רק לפני כמה שבועות חתמתי על הענקת הדרגה, והנה זה קורה. מבחינתו, זה לא היה מובן מאליו. ליברמן הוא פוליטיקאי שצמח במערכת הממשלתית, ניצול בירוקרטיה. ממצב שבו היה צריך להתאמץ חודשיים כדי להזיז סבל בנמל, הוא דילג פתאום לסיטואציה שבה הוא נותן הוראה בבוקר ורואה תוצאה בערב. סוד ידוע הוא שמרביתן של החלטות הממשלה לא מתבצעות לעולם. בצבא, מי שלא ממלא פקודה הולך לבית הסוהר.
זאת, ועוד: כפרנואיד מדופלם, הראשון שביקש עוד בניינטיז מבני שיחו הנדהמים להוציא את הבטרייה מהטלפון הנייד כדי למנוע ציתותים, הוא הגיע למקום האידיאלי. מערכת שבה אין סלולרי בדיונים, יש אמצעי מיסוך, איטום והגנה מפני ציתותים, ההדלפות אינן מכת מדינה. יש היררכיה ברורה, עבודת מטה מסודרת, מערכת קבלת החלטות יעילה.
במקום להיות מוקף בפקידים ממושקפים ומשעממים, מהסוג שהוא הכי מתעב, הוא התערבב בקצינים שהורגלו בעבודה תכליתית, קבלת החלטות ונטילת סיכונים. בחודשים הראשונים שלו בקריה הוא טען ש"זה המטכ"ל הטוב ביותר מאז 67'". לא בטוח שטעה. מבחינתו, הוא הגיע לגן עדן עוד בחייו.
3. מפעל הפיס
ואיזנקוט? הגדרתו את "גן העדן" שונה מעט. הוא בכלל היה בטוח שיגיע עם איווט לגיהינום. ברגע שזה לא קרה, הכל בסדר. השר והרמטכ"ל לא הפכו לידידי נפש. הם אנשים שונים. הכימיה לא מתפרעת שם, אבל ההערכה ההדדית כן. היא צמחה לאט ובעקשנות, אבל היא שם. הם עובדים קרוב, אינטנסיבי, בשיתוף פעולה מלא והם נהנים ממערכת איזונים, בלמים, בולמי זעזועים ושמני סיכה, שמתגברת על רובם המוחלט של הקשיים שבימים אחרים ובנסיבות שונות היו הופכים ל"פרשות הרפז".
שניהם שותפים להצלחה הזו במידה שווה, וצריך לתת קרדיט גם לסביבה המיידית: ראש המטה של ליברמן, שרון שלום, ועוזר הרמטכ"ל אל"ם דניאל הגרי. שני אלה מחוברים זה לזה כמו תקע ושקע, ולמדו לעבוד באמון מלא ובתיאום מושלם, ובעידוד הבוסים. זו התורה כולה.
ליברמן לא יכול היה לארגן לעצמו רמטכ"ל מתאים יותר מגדי איזנקוט. הרמטכ"ל היה מזכיר צבאי של שני ראשי ממשלה. הוא מבין מצוין מה זה דרג מדיני. הוא ראה בעיניו את זוועות פרשת הרפז. הוא יצטרף לשלוחת אל־קאעידה בטורה בורה לפני שילך לפוליטיקה. וחוץ מזה, מאמינים לו. כך, למשל, ישיבת "הוצאת הקיטור" של הקבינט ביום רביעי אחרי יום הקרב בעזה. השרים הגיעו לישיבה חדורי רוח קרב. הם לא עודכנו מספיק, הם היו מאוכזבים מהתוצאה, הם ציפו מצה"ל ליותר. הם ציפו מנתניהו וליברמן להרבה יותר. אם בני גנץ היה יושב שם מולם, ומסביר בבני־גנצית מה היה, הם לא היו קונים את זה. אבל מי שישב מולם הוא גדי איזנקוט.
הרמטכ"ל אמר לשרים להתעלם מהפרסומים בתקשורת. "אני מכיר מצוין את כל המטרות שתקפנו בלילה", אמר, "אלה לא דיונות, אלה מטרות חשובות, בנינו אותן זמן רב, שללנו מחמאס ומהג'יהאד יכולות רבות, זו הייתה תקיפה משמעותית ולא תקיפת סרק". אחד השרים שנכח בישיבה אמר אחר כך שהרמטכ"ל, "מדבר באופן שקול, ענייני. הוא לא מטיף לנו מוסר, הוא לא נתפס כפחדן אלא להפך, אנחנו יודעים מצוין מה הוא עושה בצפון, ולכן הוא בעצם היה מפעל הפיס של ליברמן".
למה מפעל הפיס? שאלתי. "כי כשגדי מסביר את הדברים אנחנו משתכנעים", אמר השר, "יש בו, ברמטכ"ל, משהו שמשדר שהוא חף מכל מניפולציה או אינטרס סמוי, נקי לגמרי, אפילו בנט לא מצליח להתמודד מול זה. המרוויח הישיר הוא ליברמן. אף אחד לא עושה לו מה שהוא עשה לאחרים בסיבובים הקודמים".
במצב הדברים כמעט לא נשמעו מחאות מקני ההתנגדות בקבינט. יובל שטייניץ רטן משהו על זה שלא היו הרוגים לחמאס או לג'יהאד בתקיפה הלילית של חיל האוויר. גלעד ארדן התלונן על כך שלא היו מספיק יעדי סיכול ממוקד מדרגי הביניים. הבטיחו לו שבפעם הבאה יהיו. וכך התפזרה לה החבורה אל האופק כשבמילותיו של ליברמן עצמו, "שום דבר טוב לא מאיים עליה".
4. בלי פוליטיקה בקריה
מאז הכיר את "המטכ"ל הכי טוב מאז 67'" עברו שנתיים. מהמטכ"ל הזה נותרו רק הרמטכ"ל, השר והפצ"ר. כל המטכ"ל כבר התחלף אצל ליברמן, וזה קרה בשקט מוחלט. אף אוושה לא נשמעה במערכת. גם כשהיו חילוקי דעות (למשל במינוי ראש אמ"ן הנוכחי), זה עבר ללא תקלות. הוא נותן לאיזנקוט לעבוד. לא נכנס לו בין הרגליים, לא מתערבב עם עניינים צבאיים נטו. זה לא מעניין אותו.
ליברמן החליט ששקט תעשייתי במערכת הוא יעד עליון, והשיג אותו. הדוגמה הטובה ביותר לענייניות של ליברמן היא העובדה שעם כניסתו לתפקיד לא החליף מזכיר צבאי, אף על פי שהמזכ"ץ של בוגי היה כבר ותיק. אף שמדובר בלובש מדים, מזכ"ץ הוא איש אמון. ליברמן השאיר אותו, וגם את פולי מרדכי (על זה קראתם לפני שבועיים). הוא לא עושה פוליטיקה בקריה.
משברים היו וכנראה גם יהיו. למשל, הכרזתו של ליברמן (שפורסמה לראשונה כאן) על כוונתו להקים "חיל טילים". בצבא לא אהבו את זה. הוויכוח לא היה עקרוני. גם איזנקוט יודע את חשיבותה העתידית של זרוע טילית. לצה"ל יש יכולת אווירית מרשימה מאוד. השאלה היא למה צריך להקים חיל נפרד ומי יתקצב את זה.
איזנקוט קידש את התר"ש (התוכנית הרב־שנתית) של צה"ל וראה ברכה בעמלו זה. בתר"ש אין חיל טילים. אפשר להגיע לאותן תוצאות, חשב איזנקוט, גם בלי ההגדרה המפוצצת של חיל. ליברמן, לעומת זאת, היה נחוש. הסיפור, מבחינתו, הוא דומיננטיות היתר של חיל האוויר. התלות המוחלטת של ישראל בחיל האוויר שלה מדאיגה אותו. בצדק. "למה ג'יי־דאם צריך לעבור קורס טיס?", נהג לשאול בזמנו מפקד חיל הים אליעזר (צ'ייני) מרום. ג'יי־דאם היא פצצה חודרת בונקרים רבת עוצמה, שבה עושה חיל האוויר שימוש. גם ליברמן נמצא שם.
חיל האוויר כחזות הכל מטריד אותו. צריך אלטרנטיבה. צריך לפזר את הביצים בסלים נוספים. ספינות, למשל, הן מטרות פגיעות פחות שלא זקוקות למסלולי המראה ולא רובצות בהאנגרים וממתינות לפגיעת רקטות מדויקות. וגם משגרי טילים תת־קרקעיים המפוזרים כחלק מזרוע הטילים העתידית ברחבי הארץ. התוצאה זהה, פיזור הסיכונים מעלה את השרידות בשעת חירום. כשמשגרים טיל מדויק למטרה, לא צריך להשקיע בשלוש שנות קורס טיס ומיליארדים בטייסות של "חמקנים". פשוט משגרים. מי שמכיר את ליברמן יודע שיהיה חיל טילים בסוף.
חסידיו של ליברמן, ולא חסרים כאלה כיום בסביבת הקריה, אומרים שהוא האיש הנכון במקום הנכון. "אין מתאים ממנו לתפקיד שר הביטחון בעת הנוכחית", אמר לי אחד מהם. ביקשתי הסבר. "ראשית, כי רק ליברמן מבין רוסית. אנשים לא מבינים עד כמה עמוקים היחסים שלו עם הצמרת במוסקבה ובעיקר עם עמיתו סרגיי שויגו. הוא מבין את החשיבה של פוטין והוא לא צריך מתורגמן. השינוי הדרמטי במדיניות של הרוסים מול איראן בא לא מעט בזכותו".
מה עוד? שאלתי. "במזרח התיכון מפחדים ממנו", אמר האיש, "גם אחרי הפארסה של הניה. יודעים שאיווט מסוגל לכל דבר ויודע לקבל החלטות. דיקטטורים נוהגים למדוד את היריבים שלהם באופן אישי, ובזירה שלנו כמעט כולם דיקטטורים. כשמולם נמצא איווט, הם מתנהגים בהתאם. הם לא יספרו עד עשר, אלא עד מאה. רואים את זה".
5. הקוד של איווט
בטורים קודמים נותח כאן השינוי המדהים בתעוזתו של ראש הממשלה נתניהו בשבועות האחרונים, בעיקר בכל הקשור לזירה הצפונית. כנראה שלליברמן יש חלק בזה. ביבי ואיווט הולכים יד ביד מהרגע הראשון. בשלב מסוים ליברמן התפכח ופרש. הוא מכיר את נתניהו לאורך, לרוחב, לגובה ולעומק. ליברמן הוא השר היחיד שביבי לא מתעסק איתו ויחשוב שלוש פעמים לפני שיתעמר בו, אם בכלל. לרוח המפקד של ליברמן חשיבות מיוחדת לאור הנסיבות הללו.
התעוזה והחוצפה של ישראל בכל הקשור לנטילת סיכונים מבצעיים, בעיקר בחזית הצפונית, גברו מאוד לאחרונה. זה נדחף במלוא העוצמה על ידי הרמטכ"ל, אבל כנראה שגם ללשכת השר יש כאן מניות יסוד. הדירקטיבה של השר ברורה: לתקוף כשצריך, לא להסס, לא לדחות, להשתדל להגיב בזמן אמת במקומות כואבים, לא צפויים, גם בעומק. להפתיע.
ועוד משהו: מה שלא יהיה, הגיבוי תמיד יהיה שם. כך, למשל, באחד הלילות המתוחים ביותר שידענו לאחרונה, כשהפרסומים על התגובה האיראנית הצפויה הציפו את התקשורת והעמידו את המערכת על הרגליים, הופתעו הישראלים להתעורר למחרת בבוקר עם תקיפה נוספת המיוחסת לישראל, בעומק השטח הסורי. תקיפה חשובה שהשמידה נשק משמעותי שהיה מיועד להיות משוגר לישראל.
כשנכנס לתפקיד, ביקש ליברמן מהצבא את כל התוכניות האופרטיביות לכל התרחישים הצבאיים האפשריים בזירה. הוא עבר על הכל, טלטל את הסירות ונענע את העצים. אחר כך הבין שגם מה שפשוט ברמה המבצעית, מסובך מאוד במישור המדיני והבינלאומי. דברים שראה משם, לא ראה מכאן. בסופו של דבר ובסיומו של התהליך, הוא הפך למה שהוא היום: מצד אחד מאופק וממלכתי. לא שש אלי קרב, מדוד ושקול. מצד שני, אם אכן תיגרר ישראל לעימות אמיתי, הוא יחתור בכל הכוח להכרעה. "לא יהיה כאן עוד צוק איתן", נשבע אחד ממקורביו, "זה לא יקרה. אם ניאלץ להיגרר לעזה, למשל, זה יהיה עד הסוף, עד תמונת הניצחון. כנ"ל בזירה הצפונית".
טוב, זה עוד לא קרה. השבוע ישראל כמעט נגררה למלחמה בעזה, אבל מיהרה להתנער ממנה והסתפקה בתיקו אפס. המחצית המאופקת של ליברמן גברה. הוא עוד יחסל את הניה, אבל לא עכשיו. תחזיקו אותו.
הניתוח בטור הזה, צריך להדגיש, עוסק רק בליברמן כשר ביטחון. אין כאן התייחסות לענייניו הפוליטיים, לחקירות העבר (וההווה, נגד בכירי ישראל ביתנו), וגם לא בהתגוללות הקבועה ומשולחת הרסן שלו בערביי ישראל. כל אלה שייכים לדמותו האחרת.
יחד עם זאת, קשה להתעלם מהדמות הזו: ליברמן, שיתעלם מכל רעשי הרקע וילך לבקר בכלא את סטס מיסז'ניקוב; ליברמן, שקבע פגישה עם פאינה קירשנבאום בלובי של מלון מתוקשר בירושלים וכשהוזהר שזה עלול לדלוף ענה שישמח אם זה ידלוף. פאינה היא חברה וכולם יכולים לקפוץ לו; ליברמן, שיצטרף לממשלת אולמרט ברגעים הכי קשים שלה, כי ככה בא לו וכולם יכולים ללכת לכל הרוחות; ליברמן, שאחרי שהורה לצה"ל להגיב בעוצמה יתרה על טפטוף מקומי מעזה זמן לא רב אחרי שנכנס לתפקידו, קיבל מכתב מבכיר במטה לביטחון לאומי שהתרה בו על "פעולה בניגוד להנחיות". ליברמן קרא את המכתב, קימט אותו, השליך אותו לפח ושלח את הבכיר לקיבינימט.
זה קרה לו גם כמה פעמים בקריה בתל אביב. יותר מפעם אחת ראו בכירי המערכת את הטיפוסים שאותם זימן ליברמן ללשכתו, להתייעצויות. בחלק מהפעמים הופתעו. בחלק אחר, נפלו מהכיסא. ליברמן גיחך. הוא יתייעץ עם מי שיבוא לו, הוא יהיה חבר של מי שהוא רוצה, הוא לא מאמין בקודים המקובלים בחברה, הוא נאמן לקודים שלו ולא רואה אף אחד ממטר. כשהוא מחליט להתייעץ עם תא"ל במילואים צ'יקו תמיר וזה לא לגמרי מוצא חן בעיני מישהו, הבעיה היא של אותו מישהו.
6. תרגיל במנהיגות
במטכ"ל הוא מחבב שניים. בראש ובראשונה, פולי מרדכי. "אחד מסוגו", אומר ליברמן לכל מי שמוכן לשמוע. הליכתו של מרדכי העציבה אותו. אלמלא היה צינון, פולי היה מקבל זימון ישיר למקום השני בישראל ביתנו בבחירות הקרובות. השני הוא, תחזיקו חזק, ניצן אלון. כן, השמאלן ההוא מפיקוד המרכז, שנוא נפשם של המתנחלים, ההוא שאשתו במחסום ווטש או משהו. ליברמן אוהב את השקט של אלון, את התכליתיות, את המקצוענות ואת החתירה למגע.
גם הרצי הלוי קיבל את מנת הכימיה שלו, בתפקידו כראש אמ"ן. לעומתם, טיפוס כעמיקם נורקין מעורר בו עצבנות. נורקין הוא טייס גדול ומפקד חיל אוויר מצוין. עם ישראל התברך בשכמותו, וליברמן מכיר בעובדה הזו. רמטכ"ל, אצל ליברמן, נורקין כנראה לא יהיה. מי כן יהיה? רק ליברמן יודע. הסיכוי שיחולל הפתעה רבתי ולא ימנה את מי שמגיע לתפקיד עם חבילת תכונות וניסיון כמעט מושלמת (אביב כוכבי), נמוך. יש מצב שאת ההפתעה הוא שומר לרשימת המועמדים. הוא יכניס לתוכה את שני הסגנים (כוכבי ויאיר גולן) אבל גם שניים שלא היו סגנים (אייל זמיר וניצן אלון), כהצהרה.
בלשכתו יש שתי מפות גדולות, זו לצד זו. האחת, מפת העולם על סכנותיו והזדמנויותיו. השנייה, תצלום אווירי ברזולוציה משוגעת של נוקדים, ההתנחלות שבה הוא חי, בקצה המדבר ועל קצה המצוק. פעם, כשהרמטכ"ל שאל אותו איך הוא יודע מה מרגישים בצבא ומאיפה הוא מביא את כל הסיפורים והתלונות והתיקונים והרג'קטים, לקח אותו איווט לתצלום של נוקדים והראה לו את הכתם הירוק במרכזו. "זה הפארק של נוקדים", צחק, "כולם יודעים שאני שם. אצלנו כולם משרתים. בסדיר, בקבע, במילואים. בכל היחידות, בכל הדרגים. אני בא והם עולים אלי אחד אחד עם הסיפורים". את תגובתו של הרמטכ"ל לסיפור הזה לא הצלחתי להשיג.
תרגיל סמי־פוליטי אחד הוא עשה בתפקיד, די בהתחלה. זה היה בביקור בבסיס שיזפון של גדוד השריון 460, בסוף שום מקום. זה לא היה ביקור אלא מארב. ליברמן קיבל מידע מוקדם על ההזנחה והברדק של הטנקיסטים. הוא שיגר את מבקר מערכת הביטחון לביקורת פתע בבסיס והופיע בעצמו שם ביום השני של הביקורת. המציאות שהתגלתה לעיניו הייתה קשה. בעיקר בכל הקשור לתנאי חייהם של הלוחמים. "בחלק מהחדרים אין חשמל", סיפר למישהו אחר כך, "חום של 44 מעלות ואין מזגן, הם ישנים על המדרכה בחוץ".
ליברמן דפק על השולחן. לא כמטאפורה, אלא באמת. הוא הפך קערה עם פירות, הוא גער בקול בראש זרוע היבשה אלוף קובי ברק, הוא נתן שם תצוגת תכלית שאף אחד לא ישכח עוד הרבה זמן. בביקורת הנוספת שעשה שם, כעבור כמה חודשים, הבסיס היה כמו חדש. לא בטוח שהיום הוא היה חוזר על תרגיל המנהיגות הזה.
האם חלומו של ליברמן לכבוש ביום מן הימים את ראשות הממשלה עדיין חי? כנראה. האם הוא גם בועט? כנראה שלא. בסיס התמיכה בו אינו רחב. הוא עדיין נהנה מבנק מצביעים רוסים ומתמיכה גבוהה בקרב עולים מהשנים האחרונות, אבל לא מצליח לפרוץ למיינסטרים. יחד עם כל זאת, בישראל הכל אפשרי. ע"ע האדונים אולמרט ושרון שהפכו לראשי ממשלה כנגד כל הסיכויים.
בינתיים ליברמן משתדל להמשיך ליהנות מכל רגע. בבוא הרגע, הוא ידגיש את חבילת הניסיון העודפת שצבר: חוץ מנתניהו, הוא כנראה השר המנוסה ואולי גם הוותיק ביותר בממשלה (שני רק לדרעי). היה שר חוץ. היה שר ביטחון. היה שר תחבורה, תשתיות, איומים אסטרטגיים. הוא התבגר. הגיע לפרקו. ביום שאחרי נתניהו, מי יכול להתמודד עם הניסיון שלו? סיכויי המהלך הזה לוטים בערפל ואינם גבוהים. באותה מידה יכול ליברמן גם לקום יום אחד, לקחת את הדברים ולהיעלם. האיש היה ונשאר בלתי מפוענח בעליל. מהמרתקים שהיו כאן.