בשנת 2011 ידעו חברי ועדת החוץ והביטחון, כמו גם רוב האזרחים שקראו עיתונים, שישראל ניצבת בפני חלון ההזדמנויות האחרון לפעולה צבאית לחיסול תוכנית הגרעין האיראנית. הייתי בין אלו שחשבו שישראל צריכה לנקוט צעד כזה, גם אם הממשל האמריקאי של אובמה מתנגד. אז חשבתי שנתניהו נרתע וישראל לא תקפה בגלל ההתנגדות האמריקאית. אומנם ידענו גם על התנגדות הרמטכ”ל וראש המוסד למהלך צבאי כזה; אך לא ידענו על עוצמת ההתנגדות. רק שר הביטחון אהוד ברק ניצב לצד נתניהו. כשגם הוא התקפל, היה ברור שהעניין גמור. חלון ההזדמנות נסגר.
בשבוע שעבר, בתוכנית “עובדה” של אילנה דיין, דיבר ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו. תשומת הלב התקשורתית והציבורית נמשכה מיד למה שנאמר על הנחיה כביכול של נתניהו לראש השב”כ יורם כהן להאזין לטלפונים של הרמטכ”ל וראש המוסד. אבל זה כמובן לא היה הדבר החשוב שנאמר באותו ראיון. בפתח תוכניתה, הסבירה דיין כי אחרי שנתניהו חשף בשידור טלוויזיה את גילוי ארכיון הגרעין האיראני, “הבין תמיר פרדו שהכללים השתנו. מה שפעם היה לגמרי בחושך עכשיו נחשף באור גדול... שסוף־סוף הגיע הזמן שלו לדבר על מה שהיה פרויקט חייו”.
האומנם? דקות ספורות אחר כך אמרה דיין על שיחותיה עם פרדו: “לאורך כמעט שנה נפגשנו”. כלומר לא כתגובה על המצגת של נתניהו. פרדו החליט לדבר הרבה לפני כן. הסיבה: חוסר האמון העמוק שנתגלע בינו לבין נתניהו. “ראש הממשלה פועל ממניעים לא נכונים”, הוא אמר, וסיפר כיצד הטיל עליו נתניהו “לדרוך” את מערכת התקיפה נגד איראן, כך שתוכל לפעול בתוך 15 יום. פרדו החליט לבדוק אם ההוראה חוקית, אם ראש ממשלה ושר ביטחון יכולים לתת הוראה כזאת (שאינה החלטה על יציאה למלחמה, אך עלולה לגרום להידרדרות). ולכן הוא התייעץ “עם כל מי שהוא יכול: ראשי מוסד קודמים, יועצים משפטיים ובכללם היועץ המשפטי לממשלה”.
וזו כמובן הנקודה החמורה ביותר בפרשייה שחשפה דיין. לא הנחיית נתניהו לכאורה “למנוע דליפת מידע ביטחוני רגיש” באמצעות פיקוח גורף, כולל האזנה לטלפונים של כל שותפי הסוד, ובכללם הרמטכ”ל וראש המוסד. מהלך כזה מקובל לפני מבצעים מיוחדים מאוד. אבל במקרה הזה, אולי על רקע המתח בין נתניהו לפרדו - ראה בכך פרדו הבעת אי־אמון קיצונית. אם היה יודע שמאזינים לו, אמר, היה מתפטר. אבל כיוון ש”ההתייעצויות” שערך פרדו “עם כל מי שהיה יכול” היו ידועות לנתניהו - ההנחיה מוצדקת. כזכור, כשהחליט בגין לתקוף את הכור בעיראק ב־1981, נדחה המבצע כמה פעמים, כי מדען הגרעין עוזי אבן הדליף את הידיעה לשמעון פרס, וזה פנה במכתב לבגין והביע התנגדותו. בגין, וגם אחרים חשבו שאם הידיעה הגיעה לפרס - אולי גם העיראקים יודעים.
התקיפה בוצעה לבסוף במעטה חשאיות סמיך הרבה יותר. וכיוון שכבר קרה כזאת בתולדות ישראל - מדוע שראש הממשלה לא יהא מודאג מהאפשרות ש”ההתייעצויות” הנרחבות שעורך ראש המוסד ידלפו, והאיראנים יהיו מוכנים? מותר גם לחשוב כי ההתייעצויות לא נועדו לטכס עצות אלא לגייס התנגדויות, וכך למנוע החלטה. וזוהי הנקודה החמורה ביותר בפרשה. ראש הממשלה ושר הביטחון החליטו משהו בתחום סמכותם (הכנות, לא תקיפה עדיין), ודרגי הביצוע אינם בוחרים במסלול הסירוב וההתפטרות - אלא מכשילים את ההחלטה. היום איננו יודעים אם צדקו ומנעו מלחמה מיותרת, או אולי גרמו בכך לאובדן ההזדמנות האחרונה להשמיד את תעשיית הגרעין האיראנית.
בסיום הראיון תקף פרדו את נתניהו על שנמנע מלהגביל עצמו לשתי קדנציות כפי שהצהיר פעם, “כי הכוח הזה צריך לשים לו גבול” כי לדבריו נתניהו הגיע לשלב שכל מי שחושב אחרת ממנו מתויג מיד כבוגד. יפה הגיבה דיין: גם ההפך נכון. כל ראשי המוסד החיים התייצבו נגד ראש הממשלה. בצדק יכול ראש הממשלה לומר כי לטענתם, כל מי שלא חושב כמוהם מוביל את המדינה לאסון.
בסוף יש דרג מחליט ודרג שאמור לבצע. במקרה הזה - הדרג המבצע עשה הכל כדי למנוע מהדרג המחליט לעשות את תפקידו כהבנתו. מין מרד אפור.