מאז מבצע "צוק איתן" חלפו ארבע שנים של שקט שהולך ומתבזבז

היום מציינים ארבע שנים לפתיחת מבצע “צוק איתן” - מלחמת עזה השלישית. והרביעית בדרך. חלפו ארבע שנים של שקט שהולך ומתבזבז. חמאס מורתע, אך אינו נרתע. ישראל חזקה מאי פעם, אך אינה מעוניינת בפתרון ארוך טווח, אסטרטגי, אלא רק בטקטיקה. ועוד טקטיקה. יהיה מדויק יותר שלא לדבר בהכללות על “ישראל”, אלא בעצם על ממשלת ישראל ומדיניותה.
 

אתמול שוגרו שוב בלונים שהציתו כמו במאה הימים האחרונים שדות ומטעים וחורשות ביישובי עוטף עזה. השבוע גם צייץ אחד מבכירי חמאס, מוסא אבו מרזוק, כי ארגונו מוכן להקים מדינה פלסטינית בגבולות 4 ביוני – הגדה המערבית ועזה – שבירתה ירושלים. יש כמובן גם קולות אחרים בחמאס כמו מוחמד א־זאהר, שלא מוכנים לשום פשרה ושקולותיהם ערבים יותר לאוזן של ממשלת בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן.
 

המלחמה לפני ארבע שנים נפתחה בלי שאף אחד משני הצדדים רצה בה. לא ישראל ולא חמאס. הם גלשו אליה בתהליך של הסלמה של פעולה ותגובה. משום כך גם לא הייתה תוכנית איך לסיים אותה. במהלכה יותר מעשר הפסקות אש סוכמו והופרו. היא הסתיימה בסופו של דבר בעיקר בזכות תיווך של המודיעין המצרי.
 

המלחמה חשפה את המגבלות של שני הצדדים, שהן תוצאה של החולשות והחוזקות שלהם. כוח האש העצום של צה”ל, בצד יכולת תמרון מוגבלת מול לוחמת גרילה אורבנית של חמאס ומנהרות הגנה. המלחמה גבתה מחיר דמים קשה משני הצדדים. ישראל איבדה 68 חיילים, חמישה אזרחים ואזרח זר. כ־1,600 חיילים ועוד 830 אזרחים נפצעו. כ־2,200 פלסטינים נהרגו, מחציתם פעילי ארגוני הטרור והשאר אזרחים, כשליש מהם ילדים.
 

לעבר ישראל שוגרו כ־4,600 רקטות ופגזי מרגמה, שגרמו לנזק מועט יחסית, גם בזכות ביצועיה של כיפת ברזל. אבל במשך ימים ארוכים ישראל שותקה. כמה רקטות שנפלו באזור המרכז הביאו להשבתת נמל התעופה הבינלאומי היחיד של המדינה לכ־24 שעות לאחר שחברות בינלאומיות סירבו לטוס לארץ. הנזק לעזה היה כמובן עצום. אלפי בניינים נהרסו או נפגעו וכ־400 אלף מתושבי הרצועה נאלצו לנטוש את בתיהם.

 

בלי ספק המלחמה הניבה כמה הישגים לישראל. חמאס הבין את עוצמת צה”ל ואינו שש לסיבוב מלחמה נוסף. יכולות כיפת ברזל שופרו עוד יותר – בשבוע שעבר נערך ניסוי מיוחד להגדלת הטווח שלה. ישראל פיתחה טכנולוגיה שמסייעת בגילוי מנהרות. מאז המלחמה נחשפו או הושמדו בתקיפות מהאוויר כ־15 מנהרות תקיפה, ולמעשה גם לחמאס ברור כי ישראל הצליחה לנטרל את אחד מכלי הלוחמה האסטרטגיים שלו. הלחץ ממצרים פוגע ביכולת חמאס להבריח נשק לרצועה, שהגיע בעבר מאיראן דרך סודן או מלוב דרך מצרים. סביר להניח שנתיבים אלה די חסומים בזכות שיתוף הפעולה המודיעיני־ביטחוני ההולך ומתהדק בין מצרים וישראל.
 

חמאס מוצא עצמו בבידוד דיפלומטי, ויחסיו עם מצרים ובעצם עם רוב העולם הערבי, מעורערים. הפיוס עם הרשות הפלסטינית נכשל. זו גם הצטרפה לסגר שמטילים על הארגון ועל שני מיליון תושבי עזה ישראל מצרים. בחמאס נמשך ויכוח נוקב, בעיקר בין הזרוע הצבאית למדינית, שגם היא אינה עשויה מקשה אחת, אם לשפר את הקשר עם איראן, כשברור שבתמורה לסיוע הנדיב – גם כיום מגיעים כל שנה כמאה מיליון דולרים מטהרן – ייהפך חמאס לבן חסות מוחלט.
 

אבל מתברר שלא רק “הראש היהודי ממציא לנו פטנטים”. גם הראש החמאסי מפתח המצאות שנועדו לחפות על חולשותיו. הוא מייצר רקטות בייצור עצמי ומכשיר לוחמים ללוחמת קומנדו ימי, מקים זרוע אווירית, יחידת סייבר, ומעל לכל, גילה את העוצמה שבחולשתו – נשק העפיפונים ובקבוקי התבערה.

מול כל אלה ישראל מתקשה למצוא פתרון צבאי ומסרבת להתניע מהלך מדיני־כלכלי.
 

בחודשים האחרונים ניכרים סימנים שחמאס, שמצוי במלכוד, מוכן ליטול על עצמו סיכונים גדולים יותר וחושש פחות מעימות צבאי. בחמאס סבורים כי אולי רק מהלך צבאי ייחלץ אותם מהמלכוד. זוהי התחושה שישראל מעוניינת בעצם להפיל את שלטונו בתקווה שהאוכלוסייה החיה במצוקה חסרת תקדים תצא לרחובות ותפילו. זו ההבנה של חמאס כי ישראל גם לא תסכים לשיקום הרצועה כל עוד לא תושג עסקת חילופי שבויים וגופות. חמאס מוכן לכך, אך דורש מחיר שממשלת הימין הנתונה ללחץ כבד של משפחת גולדין, המזכיר ואולי אף עולה על המסע של משפחת שליט, תתקשה לשלם, בוודאי כשהבחירות ברקע.
 

ובינתיים, כל תקוותה של ממשלת נתניהו היא לעבור את הקיץ בשלום, והמחיר שמשלמים מאה אלף תושבי עוטף עזה הוא בעיניה סביר, בוודאי כל עוד הם אזרחים ממושמעים ולא יוצאים להפגנות. מעניין מה היה קורה אם המתנחלים היו מוצאים את עצמם במצב זה. וכך אנו מגיעים למצב שבו מצאנו עצמנו לפני ארבע שנים – סיבוב מלחמה חדש שאף לא אחד רוצה בו, ממש מעבר לפינה.