ביום שני הקרוב ימלאו 13 שנים להתנתקות. בשבת הזאת, שבת חזון, לפני 13 שנים הצטופפנו גם אני ומשפחתי עם עוד רבים בנווה דקלים שבגוש קטיף, באים לחבק, מרגישים בכל הגוף את הצער והכאב על חוסר ההיגיון, על הברוטליות.
הסתכלנו על מפעל החיים בן 32 השנים של כל כך הרבה אנשים טובים, ולא האמנו שבית הכנסת ההומה עומד להינטש ולהיחרב, שהבתים היפים עם הגינות המטופחות ייהרסו בקרוב, שבתי הספר, המכולות, המתנ"ס, אולם הספורט, המלון, החווה, החממות - הכל עומד להתרסק יחד עם לבבות של עשרת אלפים גברים, נשים וטף שגרו שם, ושל עוד מאות אלפים שחשו מרומים וכואבים מהמהלכים הדורסניים של הממשלה: פיטורי השרים, ההתעלמות ממשאל מתפקדי הליכוד והקמת מפלגת קדימה להתנתקות.
במוצאי השבת ערב הצום ישבנו על רצפת בית הכנסת וקראנו במגילת איכה: "זְכֹר ה' מֶה־הָיָה לָנוּ, הַבִּיטָה וּרְאֵה אֶת־חֶרְפָּתֵנוּ. נַחֲלָתֵנוּ נֶהֶפְכָה לְזָרִים, בָּתֵּינוּ לְנָכְרִים". אחר כך נסענו הביתה לכפר עציון. במשך שמונה ימים ישבתי מול הטלוויזיה עם תינוקת קטנה בידיים ובכיתי מול תמונות איומות של תשעה באב אחד ארוך. אותו יום שבטעות ובשל חוסר חיבור ללוח השנה היהודי נקבע בהתחלה כיום הפינוי.
אחד הדברים הכואבים היה לחוות את ההתנתקות לא מחבל הארץ אלא ממדינת תל אביב. למשל כאשר ב"מעריב" - העיתון שהיום הוא הבית שלי ואחד מכלי התקשורת היותר פלורליסטיים בתקשורת, ואז היה בעל אופי אחר לגמרי - כתבו שי ודרור מדי יום טורים ארסיים ששמחים וצוחקים לאידם של המפונים. טורים שלא מתחשק לי לצטט מהם, אבל לא אשכח אותם וגם לסלוח להם יהיה לי קשה.
13 שנים אחר כך, כשעזה היא קן טרור ואזרחיה הם בני ערובה של חמאס, כשהם שורפים את שדותינו וממשיכים לירות עלינו טילים, מגוחך לקרוא את דברי אריאל שרון, נביא השלום של האמנון אברמוביצ'ים והציפי לבניים, כפי שנאמרו במליאת הכנסת ערב ההצבעה על חוק ההתנתקות ב־2004:
"אני משוכנע בעמקי לבי ובמיטב הכרתי כי ההתנתקות הזאת תחזק את ישראל, תפחית איבה, תפרוץ חרם ומצור ותקדם אותנו בדרך השלום עם הפלסטינים ושאר שכנינו. אומרים לי כי ההתנתקות תתפרש כנסיגה מחפירה תחת לחץ ותגביר את מתקפת הטרור, תציג את ישראל ברפיונה ואת עמנו כעם שאינו נכון להילחם ולעמוד על שלו. אני דוחה על הסף את האמירה הזאת. כוחנו עמנו להגן על הארץ הזאת ולפגוע אנושות באויב המבקש את נפשנו". כמו שאומרים, לא נגעתי.
# # #
בכל שבת לפני תשעה באב קוראים את פרשת דברים ואת הפטרת חזון מספר ישעיהו. הקשר הלשוני ביניהן לבין תשעה באב הוא המילה "איכה", המופיעה גם בפרשה, גם בהפטרה וגם במגילת איכה. אבל נדמה לי שיש קשר מהותי ערכי בין שלוש הקריאות.
בפרשת דברים עומד משה ערב מותו, והציווי הראשון שהוא אומר לעם הוא לא עשרת הדיברות והוא גם לא הדרישה להקים מערכת שפיטה וצדק (זה יגיע בהמשך). הציווי הראשון הוא: "רַב־לָכֶם שֶׁבֶת, בָּהָר הַזֶּה, פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל־כָּל־שְׁכֵנָיו, בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב, וּבְחוֹף הַיָּם - אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן, עַד־הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר־פְּרָת. רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת־הָאָרֶץ; בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ".
לרשת את הארץ זה הדבר העקרוני הראשון שאומר משה לעם. זה לא עניין פרקטי, זה עניין מהותי וזה תיקון לחטא המרגלים שהחלישו את לב העם מלכבוש את הארץ, חטא שבעקבותיו נגזר - על פי המסורת בתשעה באב - שדור המדבר לא ייכנס לארץ. ההפטרה עוסקת גם היא בסיבות לכך שהארץ חרבה ובתוצאה: "אם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ". וקודם לכן אם לא, "עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם".
העקירה מגוש קטיף הייתה מבחן לשני הצדדים בחברה הישראלית. הזדמנות לציונות הדתית לבדוק את העיקרון שלפיו ״מדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו״ ולכן צריך לשמור על שלמות המדינה גם על חשבון שלמות הארץ, על אף שזהו הציווי הראשון של משה. הציונות הדתית עמדה במבחן הזה בכאב ובגבורה, היא גם עשתה חשבון נפש, ורבים מבניה ובנותיה נכנסו למשימות ציוניות אחרות חוץ מהתיישבות ביש"ע, והם נמצאים בגרעינים ציוניים בכל רחבי הארץ ונושאים בנטל הצבא, החינוך, ההנהגה וההתיישבות בכל הארץ.
התנתקות היא גם המבחן לססמתו של השמאל ״יש גבול", כאילו מדינת ישראל זקוקה באופן נואש לגבולות וברגע שהיא תגדיר אותם בהסכמה עם העולם זו תהיה "ראשית צמיחת גאולתנו". ובכן, הססמה הזו לא עובדת. גם כשאנחנו רוצים אנחנו לא באמת מצליחים להציב גבול ולא מצליחים להתנתק כמובטח. והנה האויבים שורפים לנו את השדות כמו בהפטרה ואנחנו מאשימים את עצמנו.
האם אחרי 13 שנים של טילים ושריפות יש מי שבהנהגת השמאל הישראלי עושה חשבון נפש ומשנה כיוון? כשאני שומעת את מנהיגיו מתראיינים השבוע, מתפתלים בין לאגף את הממשלה מימין ולומר שהיא לא מפעילה מספיק כוח לבין לאגף את הממשלה משמאל ולומר שלירות במשגרי עפיפונים זה לא ערכי, אני מבינה שלמנהיגי השמאל הישראלי אין עקומת למידה. אין חשבון נפש. לצערי, התקליט שבור.