לפני כמה ימים צייצה מישהי (שאני דווקא מחבב את השנינויות שלה בטוויטר) על השיר החביב "אינך יכולה" שכתב יורם טהרלב, הלחין שמוליק קראוס ושרו בכישרון רב החלונות הגבוהים, כי הוא עוסק ב... החזיקו חזק: "אונס אפור". מאחר שאני מחבב מאוד את שירי יורם טהרלב וחושב ששמוליק קראוס, נסיך הגאות והשפל, היה אחד המלחינים הנפלאים שהיו כאן אי־פעם, ומת על הביצועים הבלתי נשכחים של החלונות הגבוהים שהניחו את היסודות לרוק הישראלי - החלטתי לרדת לעומקה של טענה וקראתי שוב את מילות השיר.
המשפט הכי חמור שאיכשהו ניתן לייחס לו סימנים של כפייה, מופיע בפזמון: "אפילו אם תגידי: זה לא כדאי, אפילו אם תגידי: לא, אין לי פנאי, אפילו אם תגידי: לךְ לךָ מעלי". האקטים הפיזיים שמתוארים בשיר, אפרופו אותו "אונס" כביכול, הם ליטוף צמתה של הגיבורה ונשיקה על הלחי.
מאחר שזה לא הנושא, אדרש לכך רק במשפט: לא הבנתי מה זה בדיוק "אונס אפור". לתומי חשבתי שאונס הוא אונס ומעליו מתנוסס תמיד דגל שחור, אבל נניח לרגע שיש אונס אפור, כמו שיש שקר לבן. על מה יצא הקצף?
תכף נחזור לשיר, אבל לפני כן: אני מבין למה לעתים מילים תמימות עלולות להישמע רע לאוזניים עכשוויות. אני מתכוון כמובן לפזמון: "כשאת אומרת 'לא', למה את מתכוונת?". אני מניח שדן אלמגור כיוון בשעתו לא לתקיפה מינית, חלילה, אלא למקרה שבו אישה משחקת אותה "הארד טו גט", כמנהג רוב הנשים בתרבות של אותם ימים. ובעודה משדרת סימנים של "לא", כדי לרצות את החברה השמרנית שציפתה להתנהגות חסודה מנשים באותם ימים, היא קורצת לבחור (שבו היא בעצם מעוניינת).
למרות הידיעה שמדובר בטקסט תמים, אני יכול להבין את הדרישה להכחידו מהנוף המוזיקלי: גם אם רק שומע אחד יאזין בלי להבין ויחשוב ש"לא" מצד אישה הוא בעצם הזמנה במסווה, מוטב שהשיר ייגנז.
יחד עם זאת, לא יכולתי שלא לחשוב על אותה אישה בשיר שאמרה "לא" ("כל כך בחן, שהוא נשמע לי עוד יותר מזמין מכן", ככתוב) באותו ביצוע חביב של התרנגולים (אפרופו אבות המזון של הרוק'נרול המקומי). מעט מדי שנים של זכות על גופה עברו על האישה מאז שנאנסה על ידי החברה השמרנית שציפתה ממנה לסרב אוטומטית לכל הצעת חיזור ועד לשעבודה לשיח הפמיניסטי המיליטנטי, שתובע ממנה לציית לכללים הקשוחים של החוג למגדר, ולא להיענות להפצרותיו של הגבר מהשיר של יורם טהרלב שרוצה אותה עוד קצת לעצמו.
בואו נדלג עוד כמה שנים קדימה אל "כבר לילה, בואי נישאר", שכתב יעקב גלעד והלחין יצחק קלפטר לגידי גוב: "את ממילא מאחרת, אל תמציאי שום תירוץ, כי אם אין לך מה ללכת, אין לך כל סיבה לרוץ". מעניין מה הפירוש הפמיניסטי לטקסט הזה. אולי "אונס אפרפר" אולי "אונס אוף ווייט". הבעיה שלי היא כמובן לא עם שיר כזה או אחר, אפילו לא עם הקטע המגדרי, אלא עם הניסיון לשנות את העבר כדי להשפיע על ההווה והעתיד. המאבק של נשים נגד נשים אחרות שדווקא מתוך רצון בשוויון הזדמנויות, מאמצות התנהגות נשית "קלאסית".
זה מזכיר לי קצת את הרפלקס המותנה של שמאלנים לתרץ כל דבר בעוולות "הכיבוש" (שהוא בעצם "שואה אפורה", לא?). כשאתה מעמת אותם עם העובדה שהיה טרור ערבי נגד יהודים גם הרבה לפני 1967, או שחלק מהמתגייסים החדשים לשורות דאע"ש באירופה לא מגיעים משולי החברה, אלא דווקא מאליטה מוסלמית משכילה, שהתבססה כלכלית בארצה החדשה; הם קצת מתבלבלים.
הוא הדין באזור הסמן הימני של הפמיניזם החדש: במקום להילחם על שוויון הזדמנויות ועל שוויון בשכר (ובמקביל אליו כמובן, גם על שוויון בנטל בצבא ובגיל הפרישה לגמלאות, למשל) נאבקים - סליחה, נאבקות - בשירים קשישים מספיק כדי להיות השוגר דדיז שלהן או בפזמונאים שבכלל לא ידעו שהם כאלה (ומה עם השיר "בת שבע, בת שבע"? הוא לא מעודד פדופיליה? ואגב כך, זוכרים את הפרודיה של הגשש החיוור על אודותיו היישר מלב המיינסטרים הישראלי של לפני 40 שנה?).
כאלה הם מי שמכורים ל"כיבוש" כמנטרה דתית: אלה מפחדים שגם אחרי שנחלק את הארץ כדרישתם, יתברר שרוב הפלסטינים עדיין מייחלים למותנו, ואלה מפחדות שגם בעידן שבו אישה יכולה להיות כל מה שהיא רוצה, יתברר שישנן נשים שרוצות גבר שיגן עליהן מפני הגשם שבחוץ.