באירועים ההם עמדתי לבושת שמלה ובשיער קלוע לצמה ארוכה. המתנתי תחת עמדת הדי־ג'יי. אף על פי שהזרקורים הצבעוניים סנוורו אותי והרמקולים העצומים כמעט החרישו את אוזני הקטנות, ואל השולחנות כבר הוגשו הבשר, הדגים והסלטים שלהם חיכיתי - המתנתי בציפייה.
אלה הם האירועים שאהבתי יותר מכל. הם היו תאוות מתק לילדה צעירה. כשהאורחים סיימו לריב על סלט החצילים, ללגום קצת ויסקי שנקנה לפני שנים בדיוטי פרי ונפתח רק עכשיו לכבוד המאורע ולברך את הזוג המאושר בבן זכר ראשון, החשיך הדי־ג'יי את האורות. ידעתי שעכשיו הוא ישלח את כולנו להתלבש. לזאת חיכיתי כל הערב.
בחדר ההלבשה עמדה בדרך כלל אישה לא צעירה שאספה תלבושות מרוקאיות, תוניסאיות, הודיות, תימניות ובוכריות לאורך השנים. היא פתחה מזה עסק. "תלבושות לחינות לכל העדות, כולל אוהל מפואר", כך פרסמה את עצמה טרם עידן האינטרנט, בכל מקומון אפשרי.
הנשים הסתדרו בשורה ובזו אחר זו נכנסו לתא ההלבשה המאולתר - חמישה מטרים מהשירותים, שלושה מהמטבח - והסתערו על תלבושות הזהב והשני המעוטרות במטפחות משי, במטבעות מרשרשים ובחוטים שנטוו כשושנים צחורות.
כשהיו יוצאות מהתא לקול קריאות "קולולולו" של הנשים הממתינות בתור, היו מחייכות וניגשות לאותה המלבישה. היא הייתה קושרת חוטים אחרונים, קורעת כמה סוררים ושואלת אותן בשיא הלחץ, כשהיא מזיעה: "רווקה? נשואה? אלמנה, לא עלינו?".
אם ענתה האישה שהיא רווקה, הייתה המלבישה כורכת צעיף מפתה סביב מותניה ולוחשת: "יאללה, בשנה הבאה אני באירוע שלך".
אם ענתה האישה שהיא נשואה, הייתה עוטפת אותה המלבישה במטפחת לבנה או אדומה ואומרת: "רואים, יש לך אור של אמא בעיניים".
ואם, חלילה, טפו טפו טפו, לא על אף אחת מאיתנו, ענתה האישה שהיא אלמנה, ענדה לה המלבישה צמידים, כרכה סביבה מטפחות, על ראשה הניחה נזר יפה, "כדי שגם הבר־מינן יראה כמה יפה את, וגם זה שעוד צריך לבוא אלייך" - ושלחה אותה אל הרחבה.
הצטופפתי עם שאר הילדות, מחכה לתורי ומתפללת שלא תכריח אותי ללבוש טופ קצר שיציג את בטני לכל, כפי שנהגו להלביש לשאר הילדות. זה היה חינני, מצחיק, ואותן הילדות הרגישו רקדניות בטן של ממש, אבל אני פחדתי מזה - רציתי אלגנטיות, לא להיות רקדנית.
כשהגיע תורי, בדרך כלל בסוף, המלבישה הביטה בי ובממדי גופי הגדולים לגילי. היא התלבטה מה להלביש לי. כשהדי־ג'יי ביקש "בואו נתאסף, אנחנו רוצים להתחיל בטקס החינה", ביקשתי אני ממנה: "כמו של הגדולות, בבקשה".
***
אני תוניסאית מצדה של אמי, כך שפגשתי את אותה האישה בלא מעט אירועים כאלה. אבל בכל פעם כאשר ביקשתי "כמו של הגדולות", נדמה היה כי לא זכרה אותי.
לבשתי בדרך כלל גלבייה ורודה, אדומה או ירוקה. בגדי הנשים לא התאימו לי, כי ניצנים טרם נראו בארץ ולא היה מה לדבר על בגדי ילדות. כדי שלא אראה שונה כל כך בנוף, היא הצמידה לי פעם נזר, בדיוק כמו לאלמנות. כשאמרתי לה "אבל אני לא אלמנה", היא צחקה צחוק גדול ואמרה: "שגם לא תהיי". יצאתי אל הרחבה, תוהה למה התכוונה. ובכלל, מה זה אלמנה?
ברחבה הסתדרו הנשים והגברים בשני טורים. הנשים מהודרות כל כך, יפות ומפתות, בידיהן אוחזות מגשים עמוסים מתוקים ומרציפנים עטופים בנייר צלופן צבעוני. והגברים, בטור השני, לבושים בכפתנים מפוספסים ולראשם תרבוש. אלה שהצליחו להתחמק אחזו בידיהם בתופים או במרשרשים. אלה שלא הצליחו החזיקו במוטות הכרכרה שנשאה את החתן והכלה לעתיד.
חיכיתי לשמוע את המחרוזת הראשונה, שיר ישן בתוניסאית המורה לחתן להכניס את הכלה אל טקס החינה. ראשונות נכנסות אל הרחבה הרווקות. כל אחת מהן מחזיקה נר גדול, שיאיר להן בישועותיו. אחר כך אם הכלה ובידה קערת החינה. ואז מגיע טור הגברים ומיד אחריהם הנשים והמגשים בידיהן. כשנכנסת כרכרת החתן והכלה, מסתובבים כולם סביבם והרחבה הופכת צבעונית, שמחה וזוהרת כל כך, עד כי שוכחים כולם מהחתונה הקרבה בעוד יומיים. הטקס הזה שמח הרבה יותר.
***
לאורך ילדותי ונעורי דמיינתי עצמי ככלה לבושה בשמלת חינה מפוארת, מוחאת כפיים יחד עם חתני ושנינו שרים שירי אהבה תוניסאיים (שאני יודעת בעל פה). אבל הזמנים האלו עברו. פתאום, משום מקום, לצערי הרב הגיעו הבושה והתירוצים. "בן זוגי אשכנזי, הוא לא מתחבר לזה"; "עוד עושים חינות היום?"; "נו באמת, מי יצליח לסחוב אותי על כרכרה?".
אבל אמי לא מוותרת. מדי ערב בחצי השנה האחרונה היא מזכירה לי: "אני זוכרת איך היית מסתכלת אז על הכלה ועוד שומעת את הבכי שלך בכל פעם שאמרתי שנגמר הטקס ועכשיו חוזרים הביתה".
והיא אמא. וכמו אמא, הבקשות שלי בעיניה הן רק המלצות. היא לא חייבת לקבל אותן. אז אף על פי שהיא אישה נאורה, בכל הקשור לענייני החינה היא מברכת אותי בתוניסאית ולוחשת: "כפרה עלייך, איזו יפה תהיי בחינה". ולגור, בן זוגי, היא אומרת: "וואי וואי, איך אתה תהיה חתיך עם תרבוש". וכשאנחנו מגיבים ב"אבל לא בטוח שתהיה חינה", היא מתעלמת וממשיכה: "קניתי את המרציפנים היום, את יודעת כמה עולות סוכריות דרז'ה? גניבה".
בשבוע שעבר חזר בן זוגי הביתה עם קבלה בידו ואמר: "שכרתי אולם בית כנסת, אין סיכוי שלא נעשה לה חינה".
הבנתם? לה! לאמא שלי! והנה די־ג'יי ופתאום תלבושות ועוד 1,000 שקל ועוד 2,000 ועוד 3,000.
ברגע שנתנו את האישור לאמי, היא טלפנה לאבי כאילו מעולם לא הייתה ביניהם איבה. הוא מיד נעתר לבקשותיה והשיג בקבוקי שתייה בסיטונות, הקפיא ארטיקים, כי במקפיא שלה כבר אין מקום, וארגן שולחנות וכיסאות. והנה, ב־12 בספטמבר אני וגור נשב בכרכרה.
ובלילה, תחת השמיכה, אני מביטה בו והוא מבקש "תשירי". ואני שרה לו "ג'ריאן יא חמודה, חמודה" ("תרקדי חמודתי"), שיר חינה בתוניסאית. לאט־לאט אני מטפסת על המיטה, נעמדת עליה, הוא מוחא לי כפיים ואני מענטזת מולו ושנינו צוחקים. הוא על הירכיים שלי שלוקח להן 40 דקות עד שיפסיקו להתנועע. ואני על מחיאות הכפיים האשכנזיות שהוא מפרגן לי.
***
ופתאום אני סופרת לאחור את הימים עד אותה החינה. ומדמיינת את שולחן המתוקים הארוך שאמי מכינה לי ואת מתנות הנדוניה שאקבל ואת המלבישה (בתה של המקורית) שתבוא אלי קצת לפני שכל האורחים יגיעו, תפרוש מולי מלתחה שלמה ותגיד: "תבחרי ראשונה, איזה שמתחשק לך". ואקח את התלבושת האדומה ביותר, עם עיטורי הזהב המדויקים ביותר, ואבקש נזר לראשי ומטפחת מפתה למותני ואור בעיניים כמו שיש לאמהות. ונרקוד עד הבוקר, תוניסאים, סורים, אשכנזים ועוד כמה עדות שיתפלחו בדרך. ובבית, שיכורים, נפתח את מגשי העוגות, נאכל מהן ונמשיך לרקוד שבוע שלם. כל הדרך, עד שנעמוד תחת החופה ונתחתן.