כולם מדברים על "הסדרה" בעזה, אבל הדרך אליה ארוכה מאוד. מה בכל זאת יש? שקט שברירי. כזה שהושג אחרי ארבעה וחצי חודשים של דם ואש ותמרות עשן. כמעט שבועיים חלפו מאז שנכנס השקט לתוקף. מעטים מודעים לכך שחמאס קיבלו מעט ממה שהובטח להם במו"מ להשגתו. לפחות לעת עתה. שטח הדיג מול עזה אומנם הורחב, אבל תוספות החשמל שהובטחו עדיין לא הגיעו. מחסום כרם שלום אומנם נפתח מחדש, אבל הוא נסגר ממילא כמה שבועות קודם לכן.
אז אחרי האש, ולקראת החגים, הנה קצת סדר בכאוס המכונה רצועת עזה. שלושה תהליכים מקבילים מתרחשים שם בעת הזו. הראשון הוא הפסקת האש שהושגה בתיווך שליח האו"ם למזרח התיכון, ניקולאי מלאדנוב. בשבוע שעבר כתבתי כאן בפירוט על הסכם זה וסעיפיו. זה איננו אלא כיבוי שריפה מקומית, מאמץ להשיג שקט בגבול שעלה יפה.
התהליך השני הוא שיחות הפיוס בין הרשות הפלסטינית להנהגת חמאס. אלה מגעים המתקיימים כמעט שנתיים בתיווך ראשי המודיעין המצרי. ישראל נהנית מן הפירוד בין הרשות לחמאס, והצלחת הפיוס תשפיע עליה ישירות. אבל היום הזה אינו נראה באופק. המצרים חותרים להסכם שבו תקבל הרשות אחריות שלטונית על הרצועה, ובמקביל תקום ממשלת אחדות לאומית. חמאס מוכן לנוסחה הזו, אבל אבו מאזן מסרב. הוא רואה בעזה מחוז ממחוזות הרשות, חלק בלתי נפרד מפלסטין, ותופס את חמאס, שהקימו שם ממשלה וצבא משלהם, כחבל ארץ מורד. "אין מדינה פלסטינית בעזה, ואין מדינה בלי עזה", הוא נוהג לומר.
בשיחות הפיוס תובע אבו מאזן לקבל לא רק אחריות פוליטית וכלכלית על הרצועה, אלא גם אחריות ביטחונית. להשיב את המצב לקדמותו, כפי שהיה לפני ההפיכה, כך שהזרוע הצבאית של חמאס ודומותיה יהיו כפופות לרמאללה. בחמאס מתנגדים: הזרוע הצבאית היא לא רק הבייבי שלהם ותעודת הביטוח מפני חיסולם. היא גם אויבתה של הרשות, ורואה בה משת"פית של ישראל. גילויי העצמאות של חמאס מוציאים את אבו מאזן מדעתו. לא רק שהם מסרבים להכפיף את גדודי אל־קסאם לפקודתו, עכשיו הם חתמו על הסכם עצמאי להפסקת אש עם ישראל.
מאחורי עמדתו הסרבנית מסתתר חשש כבד, שמא היחסים בין ישראל לחמאס יתחממו. כל התפתחות כזו מרחיקה אצלו את הרגע שבו עזה תחזור לחיק הרשות, ופלסטין תהיה מדינה אחת. משום כך מתאכזר אבו מאזן לרצועה. בכך שהוא הפסיק להזרים את המשכורת החודשית לעובדים של משרדי הממשלה בעזה, כפי שעושה הרשות מיום הקמתה, הוא פגע אנושות בתזרים המזומנים לרצועה, אבל גם ייבש את קופת האוצר החמאסית. בשיחות הפיוס תובעים ממנו המצרים לחזור ולשלם את המשכורות, אבל אבו מאזן בשלו. מורדים, הוא אומר למצרים, צריכים לחזור הביתה, אחר כך שיבקשו מחוות. הפסקת האש עם ישראל רק הוסיפה לזעפו, וגרמה לשריר העוינות שלו להתקשח עוד יותר.
התהליך השלישי הוא תוכנית שיקום בינלאומית לעזה. בשנה האחרונה רקח השליח המיוחד מלאדנוב מתווה משלו לשיקום. שליחיו של נשיא ארה"ב, ג'ארד קושנר וג'ייסון גרינבלט, אימצו את תוכניתו והוסיפו עליה משלהם. אחר כך ניסו לרתום אליה את הממשלות באזור. מתווה מלאדנוב כולל הקמה של מתקנים להתפלת מים בחופי עזה, בניית בתי חרושת לתושבי הרצועה בסיני, הפעלת שדה התעופה באל־עריש לטובתם, ושיקום מערכת החשמל המקרטעת. רבים היו בסוד העניינים. ישראל, הרשות, חמאס, מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, קטאר, האיחוד האירופי וממשלת ארה"ב. כל אחד ידע מה חלקו.
שני האמריקאים כשלו במשימתם להניע את תהליך השיקום ברצועה. היה להם סיכוי רב להצליח, אבל הם ניהלו את המגעים בסגנון פסקני ונטול סבלנות, שאינו מקובל באזור והרחיק מעליהם את השחקנים החשובים, בראשם הרשות עצמה. תוכניתו של מלאדנוב שרירה וקיימת, אבל זקוקה למנוף שישיא אותה מעלה. חלקים ממנה נדונים פה ושם. למשל, הנמל הימי. הקצאת שטח בנמל לרנקה בקפריסין, שיהיה מאובטח בידי חיל הים וישמש נמל היציאה והכניסה לעזה. ישראל, מצרים וקפריסין מנהלות זה כמה חודשים מגעים בנוגע לכך, אבל פריצת הדרך עוד רחוקה.
הנעדרים נעדרו
מבין שלושת התהליכים הללו, היחידי שעלה יפה הוא כיבוי הדליקה. הפסקת האש בין ישראל לחמאס. שני האחרים מצויים בדיונים ובבדיקות, ובשניהם יש חריקות גדולות. אם בטווח הקרוב יקרום הפיוס בין חמאס לפת"ח עור וגידים, או התוכנית לשיקום הרצועה תעלה יפה - תהיה זו הפתעה אדירה. הגורמים המרכזיים באזור אינם מצוידים בכוח הרצון הדרוש. הזירה מלאה מדינות ושחקנים, היא עתירת אינטרסים, ובעיות האמון בין הצדדים רבות. לא רק בין חמאס לישראל, אלא גם בין הרשות לחמאס, בין מצרים לרשות, בין האיחוד האירופי לחמאס ובין כולם (פרט לישראל) - לבין האמריקאים.
אפשר לדמות את שיקומה של עזה למכונה מרובת פאות, שכל פאה תלויה באחרת, אבל יש לה גם חיים עצמאיים. אין ולו גורם אחד שמחזיק בידיו את מלוא הידע או המהלכים. כולם בקיאים רק בחלקים מהפאזל. הנה למשל אנשי המועצה לביטחון לאומי, שניהלו בשמה של ממשלת ישראל את השיחות להפסקת האש, אינם מקבלים מן המצרים את מלוא המידע על המתחולל בשיחות הפיוס בין פת"ח לחמאס; ראשי חמאס, איסמעיל הנייה, יחיא סנואר וחבריהם, אינם בקיאים בכל מה שנאמר במגעים בין קהיר לירושלים עליהם; לשכת אבו מאזן וראש המודיעין שלו, מאג'ד פרג', לא עודכנו בכל שלב בשיחות העקיפות בין ישראל לחמאס; הקטארים, שהסכימו לתרום כסף להגדלת מספר שעות החשמל ברצועה, שנואים על המצרים ולומדים על שיחות הפיוס מפי צד חמאס בלבד.
מהו בתוך כל זה מקום הנעדרים הישראלים בעזה? למרבה הצער, באף לא אחד משלושת הערוצים שתוארו לעיל תפסה הסוגיה מקום של כבוד. אומנם שרי הממשלה עסקו בזה רבות, אבל בערוצי השיחות ובחדרי חדרים היה לכך מקום צנוע הרבה יותר. המוטיבציה של ישראל לחתור לפתרון הפרשה אינה בשמיים, כי עליה לשחרר לשם כך כ־50 עצורי חמאס. במושגים של פוליטיקה קרה, ישראל מפסידה בעסקה כזו. לכן, באופן פרדוקסלי, לשתי הצלעות האחרות במשולש יש אינטרסים זהים. למשפחות - ולחמאס.
שלום של גנרלים
בשבועות האחרונים עזבו את ישראל שני השגרירים הערבים המוצבים כאן. שגריר מצרים, חאזם ח'יירת, הגיע לגיל פרישה (60) ויצא לפנסיה שלוש שנים אחרי שנחת בישראל. עמיתו הירדני, וליד עבידאת, סיים את כהונתו בת חמש השנים. המצרים טרם מצאו מחליף לשגרירם. הירדנים דווקא כן. לישראל, שרוצה מאוד בשגרירים האלה כאן, יש עניין בהגעתם מהר ככל האפשר. כי אם מחר תתלקח איזו אינתיפאדה קטנה, עלול להתעורר לחץ ציבורי בארצם. מול הלחץ הזה, ממשלותיהם יתקשו לעמוד. שגריר ערבי שנשלח לכאן זקוק לפני הכל לשקט.
ומה לעשות, כאן מתבקשת הערה צינית. הם יכולים לבוא גם בעוד חודשיים או שלושה או חמישה. השמיים לא ייפלו. ממילא את עיקר היחסים בין שתי הבירות מנהלות רשויות הביטחון.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל